לפני שבע שנים אפשר היה לשמוע את הקול של עדי ויינברג בכל פעם שגל גדות לבשה תחתונים בטלוויזיה. סינגל הבכורה שהוציא הצמד שלה, רוסו וויינברג, קטף הישג שהרבה מוזיקאים חולמים עליו והיה פסקול הפרסומת של "קסטרו" לליין ההלבשה התחתונה, בכיכובה של וונדרוומן לעתיד. "פתאום התחלנו לקבל כסף על המוזיקה שלנו, התחיל עלינו באז, שמעו אותנו ברדיו", משחזרת היום ויינברג. השותף שלה, ארז רוסו, גיטריסט להקת הג'ירפות, עוד לא היה אז בן זוגה של ויינברג, אבי בתה או הפרוד שלה, כפי שהוא היום. עולם האינדי בנה ציפיות מצד שני ההיפסטרים הנוגים והמתוקים עוד הרבה לפני הפרסומת ההיא.
החשיפה הגדולה לא הגיעה, אבל במקומה קורה עכשיו משהו אחר. בגיל 37, ויינברג מקבלת את החשיפה שלה ב"מאסטר שף", שפרק הנבחרת הראשון של העונה התשיעית שלה ישודר בשבת בקשת 12. "אני מאוד אוהבת להתגלגל בחיים, לצמוח", היא מהרהרת, "אין לי רגע דל. ככה הגעתי למאסטר שף. בעצם עברתי עם שני העולמות תהליך דומה של יציאה מהארון. בהתחלה זה היה 'תראו אותי אני שרה', ואחר כך 'תראו אותי אני מבשלת', אבל בעצם את שניהם עשיתי כל הזמן. עכשיו אני חולמת לשלב".
איך?
"החלום שלי זה להגיש תכנית דוקו בטלוויזיה שתשלב בין אוכל, מוזיקה וטבע ושאני גם אשיר בה. בינתיים עשיתי ערבי נשים בבית עם אוכל שלי ששרתי בהם כמה שירים על הגיטרה והיה ממש כיף. כל הסיפור הזה של הבישול ומאסטר שף, זה שחרור האישה הפנימית שבי".
האישה הפנימית - והחיצונית - שהיא ויינברג כבר הצליחה לכשף ארבעה שופטים ולא מעט צופים. בין אם זה ניוקי סלק ברוטב חמאה לימונית, אינטיאס כבוש עם שקדים קלויים או מנת הכבד האסיאתי שהכניסה אותה לנבחרת המתמודדים הסופית - ויינברג נראית כאילו היא שטה על פני המשימות בחיוך בטוח וממזרי. בפגישה איתי היא מגישה לי דווקא מאפה, רולדת תמרים, עטופה בצלופן עם פרח מיובש, כמו שהיא אוהבת. "אני לא אקח על זה קרדיט, הבת שלי עזרה להכין את העוגה", היא מספרת כשאני מודה לה, "קוראים לה לואי, היא בת שלוש".
אז תודה ללואי, היא הלואי היחידה בארץ?
"יכול להיות. הייתי כל כך נעולה על השם הזה לבן שגם כשנודע לי שזה בת לא הייתה לי שום אופציה אחרת. בהריון נטרפתי, כל דבר נראה לי יכול להיות שם. הייתי מסתכלת על דברים וחושבת 'אולי אני אקרא לה כיסא? אולי שולחן?' בסוף הבנתי שהגוף יודע שהיא צריכה להיות לואי. היא הכי לואי שיש".
חשבתי שכל אלה שפרגנו לי עד עכשיו טעו
היא נולדה בחיפה, אחות אמצעית לאב מהנדס ברפאל ואם שעבדה בדואר. "משפחה ממעמד סוציואקונומי בינוני, משפחה רגילה. הייתי בטוחה שאני אהיה זמרת. תמיד הופעתי, מגיל קטן, להקות בית ספר, בבית, מול החברים. הייתי ילדה מופרעת, לא יכולתי לשבת וללמוד אבל תמיד המוזיקה והשירה היו העוגן שלי".
מה אהבת לשיר?
"הייתי קצת מיושנת ואהבתי את ברברה סטרייסנד, אבל מצד שני גם את בריטני ספירס, אהבתי פופ, רוק, הרבה דברים. בלהקות הייתי הכוכבת, כולם היו סביבי. ואז מתישהו בסוף התיכון אמרו בלהקה שמחפשים זמרת ללוות את שרית חדד באירוויזיון ושאנחנו מוזמנות לבוא לאודישן. לא היה לי מושג בדברים כאלה, אבל נסעתי באוטובוס מחיפה לתל אביב, אמרתי שנראה מה יקרה".
ומה קרה?
"התקבלתי! לא האמנתי. הייתי בטוחה שאין לי סיכוי אבל הם התקשרו אלי עוד בדרך חזרה ושאלו אם יש לי דרכון בתוקף. נסענו לאסטוניה. הייתה חוויה מטורפת, אני אחת משלוש זמרות ליווי שלה ב"Light a Candle", זכינו רק במקום 12 או 13 אבל שרית הייתה מושלמת. לבשנו שמלות של דני מזרחי, הכל מאוד נוצץ, עם העמדה, ואני בתספורת רייצ'ל מ'חברים'. לפעמים נראה לי שהבגדים של שנות ה-2000 הם הכי גרועים, אבל ההיסטוריה תשפוט".
היום, מלתחת הרטרו הססגונית של ויינברג אכן לא מזכירה את הפאייטים שלקחה עמה לאסטוניה. גם הכיוון המוזיקלי שלה לא הושפע מאוד מהתקופה ההיא. למעשה, הפעם הראשונה שלה על במה באופן מקצועי הייתה האחרונה להרבה שנים. "לא התקבלתי ללהקה צבאית", היא מספרת, "וזו הייתה התרסקות מאוד משמעותית, כי בבית ספר העריצו אותי על השירה שלי ופתאום מישהו אומר לא. הרגשתי לא מספיק טובה, כאילו הממיינים בלהקה צבאית הם אלה שאומרים לי את האמת, וכל אלה שפרגנו לי עד עכשיו טעו. הפסקתי לשיר והחלטתי ללכת לכיוון אחר לגמרי - נרשמתי ללמוד משפטים במכללת נתניה".
מה לך ולמשפטים?
"אני באמת לא יודעת. היה אז אלי מקביל בטלוויזיה, נראה לי מגניב, אני יודעת? אבא שלי לא הבין למה אני רוצה את זה, הוא אמר שאני לא נורמלית אבל מימן לי את התואר. מעולם לא עשיתי את בחינות הלשכה. כמה כסף סתם זרקנו לפח", היא נאנחת. "בשנים האלה עדיין התעסקתי בלמצוא את עצמי בעולם לא כמוזיקאית. בירמנתי ומילצרתי שנים, בחיפה ואחר כך בתל אביב".
איפה?
"הייתי שנים בננוצ'קה, ננה שרייר הייתה בוסית קשוחה אבל זו הייתה התקופה של הריקודים על השולחנות, היה ממש כיף. אחר כך שנים ב'זינגר' בנחמני".
הברמנית המגניבה?
"בדיעבד אני יודעת שהייתי מגניבה אבל אז לא הרגשתי ככה בכלל. היה לי עירוב של חוסר ביטחון וביטחון, נראיתי לאנשים עם ביטחון עצמי אבל לא הערכתי את עצמי באמת, לא חשבתי שאני יפה או פצצה מטורפת או חכמה או מגניבה במיוחד. לא ראיתי את זה".
הפכנו להיות דואט
הקיום התל אביבי הוביל את ויינברג לטיול מתבקש בהודו, שם "נפתחה לי צ'אקרה. ישבתי עם חברה על מרפסת בגואה, הייתה לה גיטרה, התחלנו שתינו לשיר והיא שאלה - 'איפה זה היה כל הזמן הזה?'. קלטתי שהנשמה שלי רוצה לשיר ושלא נתתי לה מקום, כי חשבתי שאני לא מספיק טובה. ודווקא שם, בהודו, היא התגלגלה לי החוצה מבלי שיכולתי לשלוט בה. מאז אני לא סותמת", היא צוחקת. עם שובה לארץ, ויינברג בת ה-25 התחילה ללמד את עצמה גיטרה, לכתוב שירים ולחפש מישהו שיזהה את הכשרון שלה. "ואז פגשתי את רוסיאל, הלא הוא רוסו", היא אומרת בחגיגיות.
את קוראת לו בשם המשפחה שלו?
"כן, לפעמים. כולם קוראים לו ככה".
ידעת מי הוא כשהכרתם?
"כן, מאוד אהבתי את הג'ירפות, הייתי בהופעות שלהם, חשבתי שהם נהדרים אבל זה לא שהייתי איזו גרופית. בכלל הכרנו כמה שנים לפני, הוא היה לקוח שלי בבר ונדלק עלי אבל אני הייתי אחרי פרידה ולא רציתי זוגיות. ואז אחרי כמה שנים הוא שוב הגיע לבר שאני עובדת בו והפעם סיפרתי לו שאני שרה ושאלתי מה עושים עם זה. הבנתי שאני לא רוצה לברמן כל החיים או להיות עורכת דין, אבל גם לא רציתי ללכת ללמוד מוזיקה, לא רציתי את המסגרת. הוא אמר שאני צריכה להיתלות על מישהו חזק, כמו שהוא עושה עם גלעד כהנא. גלעד הוא החזק שסוחף את כולנו".
הפעם הוא לא התחיל איתך?
"לא, הוא היה נשוי עם שתי בנות ואני הייתי בכלל באיזה מקום אבוד. הגעתי אליו לאולפן, הקלטנו כמה שירים, הוא עף על התוצאה והחליט שהוא רוצה להפיק אותי בתור זמרת. התחלנו לעבוד מתחת לרדאר, לא סיפרתי לאף אחד, היינו כותבים, מלחינים, בסוף יצא שהפכנו להיות דואט".
ההתחלה, כאמור, הייתה די מבטיחה. ויינברג ורוסו הוציאו אלבום בכורה, ויינברג החלה לקבל הצעות משלה ויצאה לסיבובי הופעות כזמרת הליווי של מוש בן ארי ורד בנד, והסקרנות סביב השניים הלכה וגברה. "היה גם כיוון לחו"ל, המוזיקה שלנו באנגלית. היו קצת פגישות אבל לא היינו מוכנים לזה", היא משחזרת, "רוסו היה נשוי עם שתי בנות, הוא לא היה יכול לצאת לטור של שבוע או לפסטיבלים. ויש לו גם את הג'ירפות, הוא היה יותר עסוק ממני".
ובתוך כל זה - מתח מיני גואה בין שניכם.
"אני לא יודעת אם לקרוא לזה ככה. אני הייתי בזוגיות וגם הוא. נכון שהוא התחיל איתי כשרק הכרנו, כשהוא היה רווק, אבל מבחינתי היינו באדיז. אני כזו שמפלרטטת עם כולם אבל לא לגמרי מבינה מתי מתחילים איתי. פעם אחת התראיינו ביחד והוא סיפר למראיין שהוא היה מאוהב בי כשהכרנו. לא ידעתי שזה היה עד כדי כך".
משהו גדול ויפה
במהלך השנים האלה נישואיו הראשונים של רוסו הגיעו לקיצם כמו גם מערכת היחסים של ויינברג - והקשר ביניהם הפך לרומנטי. ויינברג ממהרת להבהיר, עוד לפני שאני מספיקה לשאול, "לא נהיינו ביחד לפני שנפרדנו מבני הזוג שלנו. לא הייתה כאן בגידה".
אבל נורא לא נעים.
"כן. זה לא נעים. שמרנו את זה בסוד בהתחלה. היינו מאוהבים בטירוף, זה משהו שקרה פתאום אבל שמרנו על זה בינינו כי נורא פחדנו מזה, שוואט דה פאק, איך זה קרה עכשיו. לא עשינו לאף אחד בכוונה, זו אהבה. אתה לא שולט במי אתה מתאהב, היה שם משהו מאוד גדול ויפה".
ובכל זאת, אולי מעולם לא באמת הייתם ידידים?
"אני עדיין מאמינה בחברות בין גבר ואישה, זה כן יכול להיות אפלטוני. מה שקרה ביני ובין רוסו זה לא משהו אימפולסיבי אלא משהו עמוק, חשוב ואוהב, מחובר ושלם, שאי אפשר לגנוז אותו בגלל העבר שלי מישהו מאיתנו. היום אנחנו ביחסים טובים, גם עם האקסית שלו, כולנו עשינו את פסח האחרון ביחד. אבא, שתי אמהות ושלוש בנות. גרושתו ואני קשורות יחד לנצח כי הבנות שלנו אחיות".
ויינברג עצמה כבר סחבה בשלב הזה לא מעט היסטוריה אישית ממוסד הגירושים. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 12, לשניהם היה קשה ואני והאחים שלי היינו לבד, גידלנו את עצמנו. ההורים שלי עשו המון טעויות. העבירו דרכנו מסרים, זה היה נורא. היה לי חשוב לא לחזור על הטעויות האלה כמבוגרת. בדיעבד אני מבינה שהם היו מאוד רגישים, לבבות טובים שלא הצליחו להסתדר וגם לא ידעו להיפרד. אבל הם סגרו מעגל לפני שנתיים כשהתחתנו שוב".
מה?
"כן, זה מטורף, הא? הם התחתנו לפני שאבא שלי נפטר מסרטן. הם אפילו לא סיפרו לנו, היינו המומים מזה. זה היה מיוחד ומרגש, הם הלכו לרבנות עם סבתא שלי ופשוט סיפרו לי ולאחים שלי אחר כך. בשלב הזה כבר ידענו שאבא שלי לא יצא מזה, אבל ניסינו להציל אותו כל הזמן. אמא שלי הייתה איתו עד הרגע האחרון. הם כרוכים אחד בשני".
אביה של ויינברג, יחזקאל, היה רק בן 63 כשנפטר מסרטן נדיר בתאי העצב. היא הייתה בהריון עם לואי באותו הזמן. "המחלה שלו עוררה שאלות קיומיות. פתאום מישהו קרוב אלי גוסס לי מול העיניים, אני הולכת לאבד אותו, אז מה אנחנו עושים כאן? ועוד בזמן שאני מגדלת חיים בבטן. רציתי שאבא שלי קצת ימתין כדי לפגוש אותה. כשהוא נפטר זה עשה לי סוויץ' במוח,שפתאום אני ילדה גדולה בעצמי, אני אמא, היה לי חשוב להתבגר, להיות מעולה בזה, לתת לילדה שלי הכל. ואז כשלואי נולדה לא רציתי לעשות מוזיקה יותר".
איך זה קשור?
"החיים שלי השתנו וזה נראה לי מוזר לרדוף אחרי הקהל שלי פתאום. זה היה עסק של נגנים ופרסום ושיווק ויח"צ ויצירה וניהול עמודים ופתאום לא רציתי לנהל את הפאקינג עסק הזה, זה לא התאים לי. לא ידעתי מה אני רוצה. רציתי חיים יציבים אבל לא הייתי אדם של חיים יציבים".
לצד המשבר המקצועי, גם הזוגיות עם רוסו הגיעה לקיצה, כשלואי עוד לא בת שנתיים. "התקשורת בבית הידרדרה עוד לפני זה. עבדנו יחד, חיינו יחד, הכל היה ביחד ואולי יותר מדי. באימהות הייתי מאושרת, אבל הייתי חייבת לעצור. לא לעשות יותר מוזיקה, לעזוב את העיר. פשוט הייתי חייבת לרדת למחתרת. רציתי עצמאות, ביטחון, להתחיל לטפל בעצמי".
ויינברג החלה לנדוד עם לואי בין מושבים - שנה בכפר מונש, שנה בצור משה. "רוסו כעס מאוד על מה שעשיתי", היא אומרת, "הוא לא נמנע מלומר לי את זה כל יום אבל עם הזמן הוא נרגע והבין שאין מה לעשות. התחייבתי להביא לו את לואי בימים שלו והוא ראה שזה עושה לי טוב והכרחי להתפתחות שלי. שאין לי כרגע יכולת לא מנטלית ולא כלכלית לחיות בעיר. הייתי צריכה את הטבע, השקט, התנתקתי גם מרשתות חברתיות. הייתי חייבת לזרוק את עצמי לאוויר, ליפול איפה שאני נופלת ומשם לצמוח".
איך התפרנסת?
"רציתי עבודה משעממת אז עבדתי במשרד לייבוא הידרופוני, עשיתי הנהלת חשבונות ומזכירות. נתתי את התחת, זו הייתה הישרדות, אבל קמלתי שם, אני אדם יצירתי, אמן. לא באמת מתאים לי להיות במשרד. בשלב מסוים פיטרו אותי ואמרתי להם תודה על זה".
זה החיים שלי
האאוטלט היצירתי - והדרך למלא את הזמן כשהיא לא עם בתה - עברו דרך המטבח. "התפנה לי המון מקום ופתאום הבישול קיבל מקום מרכזי. תמיד אהבתי חומרי גלם ומסעדות טובות, אהבתי לגעת באוכל תמיד. בשנתיים האלה התקרבתי לאדמה, ליקטתי בחווה האורגנית, התרכזתי בתפוז אחרי שקטפתי אותו והוקסמתי מזה. היה לי בוסתן של פירות הדר, פסיפלורה, אבוקדו, אנונה, פיטנגו, פג'ויה".
גראס?
"האמת שזה חלום שלי! כסבתא אני בטוח אגור בכפר ואגדל את הוויד שלי עם בן זוגי שיחיה. יהיה מגניב. אבל לא, לא יצא הפעם. עישונים בשבילי זה דבר חשוב להתפתחות. לא ברמה יומיומית ולא בכל תקופה אבל זה תמיד הרכיב לי איזשהו פאזל וקידם אותי במחשבה שלי על העומק ועל החיים".
הארוחות שוויינברג הפיקה למשפחה וחברים במושבים הפכו לעמוד אינסטגרם שוקק במטעמים. "אחרי שנה וחצי שלא הייתי בשום רשת חברתית, התחלתי להעלות אוכל באינסטגרם. קיבלתי המון הודעות של אנשים שרוצים לאכול את האוכל שלי,כתבו לי שאני עוצמתית והשראה ומדהימה, זה הרים לי בטירוף, ונתן לי את האומץ ללכת למאסטר שף".
לפני מספר חודשים חזרה לעיר והיום היא גרה פחות מקילומטר מאבי בתה. "הנסיעות היו יותר מדי בשבילנו. עכשיו גם חזרנו להופיע יחד, בחצרות של בתים. אנחנו מנגנים ושרים ומספרים את הסיפור שלנו".
אז אם אני רוצה לדעת בדיוק למה נפרדתם, אני צריכה לקנות כרטיס?
"בדיוק", היא צוחקת, "זה המודל הכלכלי".
איך החייתם את השותפות המוזיקלית ביניכם?
"בשלב מסוים אמרתי לו 'יאללה רוסו, נראה לי שאנחנו מסוגלים עדיין לעבוד יחד', והוא אמר 'כן, בא לי'. הרי היינו יושבים ומנגנים גם בתוך הפרידה, אי אפשר שלא, ובמקביל שומעים שירים שלנו ברדיו. הכל אצלנו מתערבב. המוזיקה והילדה זה שני הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיים שלי ועשית אותם איתו".
את נשמעת כמעט כמו פרסומת לפרידה.
"תראי, זה לא שהכל מושי מושי, יש לנו חילוקי דעות ואנחנו יכולים להתחשבן על העבר, אבל מה שמנחה אותנו זה להיות טובים אחד לשני, הבנו שכזוג אנחנו לא מתאימים. היו לנו שנים טובות, אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו חברים טובים ויש לנו ילדה מדהימה. זה סיפור שמצד אחד הוא קורע לב ומצד שני הוא רומנטי בטירוף ומצד שלישי זה החיים שלי ואני אוהבת אותם".
את חושבת שיהיה לך עוד פרק כזה?
"אם אני אתאהב וארצה להקים משפחה, אעשה את זה. אבל זה לא מה שמעיר אותי בבוקר. עכשיו אני רווקה".
מבוקשת?
"בשנתיים האלה היו כל מיני רומנים מגניבים", היא מחייכת, "אבל לא משהו שנמשך הרבה זמן. אני עדיין נחשקת וחושקת, גם אם אני אמא. לא הפכתי לאדם לא רלוונטי מבחינה רגשית או פיזית. אני אוהבת להתאהב, להכיר אנשים חדשים, אז למה לא?".
צילום: אור דנון | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור ושיער: עדי סולמון | הפקה: רותם פנחס