את השיחה שלנו ביקשה מירב גרובר לקיים ליד תיאטרון הבימה, שם שיחקה בשנתיים האחרונות במספר הצגות, ובימים אלה ב"חותם החיים", שהיא עצמה כתבה. לבית הקפה היא מגיעה בפנים שניכרים בהם סימני בכי ומספרת בשטף על הפגישה שקדמה לשלנו: "הרגע אמרו לי בתיאטרון שאין להם יותר מה להציע לי, ולא כי אני לא טובה, אני עושה יופי של תפקידים פה. אבל אין לי טענות אליהם, הבימה נתנה לי בית ובמה, אני פשוט לא חלק מהלהקה הקבועה שלה. זה המס שאני משלמת על 15 שנה שלא הייתי בתיאטרון".
לפני 15 שנה קטעה גרובר קריירה מצליחה ואינטנסיבית מאוד ("42 הצגות בחודש בקאמרי") כדי למלא את תפקיד האם. "הבן שלי, גל, היה אז בן 6. הוא עמד בדלת, בכה ואמר, 'אמא, אל תלכי היום לתיאטרון, חסכתי כסף, אני אשלם לך'. זה הכה אותי בתדהמה", היא מספרת. "הבנתי שאם אני לא אהיה בבית בערב לפחות מדי פעם, אני הולכת לאבד את הילד. החלטתי שאני רוצה להיות אמא, ועזבתי הכל. שני תפקידים ראשיים".
לפני כשנתיים הרגישה גרובר שהגיע הזמן לחזור לתיאטרון. "חשבתי שיפרשו שטיח אדום, ולא", היא מתארת את מה שקרה; בקאמרי לא קיבלו אותה בחזרה, ואומנם היא השתלבה בהבימה, אבל אז הגיעה אותה פגישה. "זה משפיל, זה לא נעים וזה עושה לי קריזים לבמה, אבל אני הולכת לחפש שוב את דרכי ואני לא דואגת", היא אומרת ומתקנת: "כאילו, אני כן דואגת. אבל יהיה בסדר".
ברור למה זה מערער. התיאטרון אמור להיות החלק היציב בחיי השחקן.
"מעולם לא הייתי טובה במסגרות מחייבות, לא בחברים וגם לא בנישואים. אני לא יכולה שכולאים אותי. מצד שני אני משוועת להיות בתוך בית, במסגרת. אני מאמינה שאחיה במתח הזה עוד הרבה שנים".
גל, הילד שלא רצה שאמא תלך לתיאטרון, הוא בנם של גרובר ושל בעלה לשעבר, השחקן גיל פרנק. היום הוא בן 24, ממשיך בדרכם של הוריו: לאחרונה סיים לימודי משחק בניסן נתיב. על הבחירה שלו בקריירת משחק אומרת אמו, "הוא יותר טוב ממני ומאבא שלו ביחד. אני מספרת לו על התלאות ועל הצורך בגמישות נפשית גדולה, ואם הייתי רואה שהיכולת שלו לא מספקת אז הייתי מודאגת, אבל לא יכול להיות שהוא לא יעבוד, כמו שאני מאמינה שאני אמשיך לעבוד. אומנם הרגע קיבלתי בשורת איוב, אבל בסוף דברים קורים".
כשהחליטה לשים את האימהות במקום הראשון עברה גרובר לחיות במצפה רמון. למרות המרחק מהמרכז, רכב אין לה. "ממצפה לתל אביב אני מגיעה באוטובוס", היא אומרת. "אני מינימליסטית, אני ישנה עכשיו באיזה חדרון עם שירותים שמשותפים לעוד ארבע בנות. זה לא מפריע לי, הכל אצלי ככה. אני גם לא קונה כלום, ואני מסתדרת".
וכשאת רואה את תרבות השפע אצל אנשים אחרים?
"כואב לי הלב עליהם. הם לא יודעים מה הם מפסידים".
והם כנראה ירחמו עלייך כשיקראו שאת גרה בחדרון.
"גרתי כבר בווילות עם חצר, ואתה נהיה שם עבד של הבית, של אורח החיים. במדבר למדתי להיות בדואית - איפה שתשימי אותי אני ישנה, מה שנותנים לי לאכול אני אוכלת. אני רואה במה אנשים תלויים, כמה זה מגביל אותם. פעם הייתי חולת בזבוזים, כמו הרבה בנות, היום אני מוצאת בגדים ברחוב ולובשת אותם. יש להם ריח כביסה מעולה, יותר טוב מאיזושהי תוצאה שאני אגיע אליה אי-פעם".
ואיך היית פעם?
"לא ככה. כשהייתי בארגנטינה לא הלכתי לטיולי המפלים כי הייתי צצקלה עם עקבים, וגם לא הייתי מוכנה להוריד אותם כדי שלא יראו שהרגליים שלי לא באורך שני מטר. אפילו לשירותים הייתי נכנסת בעקבים, כדי שלא לאבד פאסון".
מה בעצם הוביל לשינוי הזה?
"הבן שלי לימד אותי להתפרק. הוא היה אומר לי, 'אמא, אל תנשקי אותי עם אודם', 'אמא, תרוצי אחריי'. את שומעת את זה ומיד מורידה את העקבים".
ראיתי את רחל מאופקים והתחלתי לבכות
לצד הידיעה שתיאלץ לחפש בית חדש לכישרון שלה, גרובר מגיעה לריאיון הזה עם רוח גבית של מה שעשוי להיות תפקיד חייה: היא מגלמת בסרט טלוויזיה חדש את רחל אדרי, שורדת 7 באוקטובר מאופקים שהתפרסמה לאחר שנתנה למחבלים עוגיות וקולה וכך קנתה זמן לה ולבעלה עד שחולצו בשלום. אדרי הפכה לסמל גבורה, זכתה לחיקוי ב"ארץ נהדרת", נפגשה עם נשיא ארה"ב ביידן, הוחתמה בסוכנות דוגמנות והוציאה ליין עוגיות, אבל החגיגה השכיחה את האמת: היא עברה טראומה שהציבור בישראל אולי לא רצה לראות בימים שרק שיווענו לסוף טוב. עכשיו הסיפור של אדרי ושל בעלה, שבמשך 22 שעות היו כלואים ומוחזקים כבני ערובה בידי חמישה מחבלי נוח'בה, הפך לסרט "רחל מאופקים" (כאן 11).
"רחל מאופקים" משלב קטעים תיעודיים מהשבת השחורה לצד רגעי שחזור שמבצעים גרובר ואלברט אילוז. את הסרט ביימה זהר וגנר, אבל במובנים רבים גם אדרי עצמה, שצפתה בסיטואציה מהצד וחוותה את ההתרחשויות במסגרת תהליך שאפשר להגדיר כפסיכו-דרמה, בתקווה שהחוויה תעזור לה לעבד את המקרה.
"כשפגשתי את רחל הרגשתי שאני מביטה במישהי שחזרה מהמתים", מספרת גרובר. "אני לא מבינה איך היא עברה את זה, איך היא מצליחה לתפקד. זה 22 שעות בין שמיים לארץ".
איך התרשמת שהיא מתמודדת?
"הרגשתי שהיא נורא צריכה פורקן, שהיא עדיין בשלב ההלם".
ומה זה עשה לך?
"הגעתי לפרויקט בשוויון נפש, ואיך שראיתי את רחל התחלתי לבכות. הכאב בעיניים שלה, אלוהים. הבן החמוד שלה היה שם, והוא סיפר לי על רגע שהוא חשב שאין ברירה ואמר לעצמו, 'אני נותן לאבא ללכת ואני מציל את אמא'. מי צריך לחשוב ככה? איפה אנחנו, במדינה אפריקאית? איזה בן אדם צריך לראות ראשים כרותים של השכנים שלו?".
זה תהליך תרפויטי עבור אדרי, אבל איך היה עבורך להיכנס לתוך הסיטואציות האלו?
"הייתי בהלם כשהבנתי מה באמת קרה שם. לא הייתה בזה שום חמלה ושום יד רכה, לא התחשבו בגיל שלה או בשום דבר אחר שחונכנו וגדלנו עליו. הבחורים שעשו את זה היו שהידים שטופי מוח. אגב, החבר'ה ששיחקו את המחבלים הם ערבים ישראלים, והם כל רגע ביקשו ממני סליחה. 'מירב, סליחה, אני מכאיב לך?'. ואני עוד אומרת, 'תסגור עליי את היד חזק, שזה יהיה אמין'".
מה קורה לך בסוף יום צילום כזה?
"בוכה לתוך הכרית, חושבת על רחל ועל כל אלה שלא זכו שיספרו את הסיפור שלהם. רחל נגעה לי בלב, היא נתנה לי להציץ לכאב הנורא ולאשמה שהיא נושאת. אני מקווה בשבילה שהיא חזרה לבית שלה, כי זה הדבר שהיא הכי הכי רצתה. עד עכשיו היא קיבלה חדר בדירה, ובחדרים האחרים היה ציוד של אנשים זרים. שם היא גרה, לא יכולה לבשל ולא יכולה לעשות כלום. בעלה נפטר מההלם אחרי ארבעה חודשים, הם היו צריכים להילחם כדי שיהיה מוכר כנפגע פעולות האיבה, ועכשיו הם נלחמו על זה שיבנו לה ממ"ד בבית. זה מטריף אותי. אנשים פה עברו דברים שלא יירפאו, ואני מרגישה שאין מדינה. ממש הייתי רוצה ללכת מפה, אבל אין לי כל כך לאן כרגע".
מאוחר יותר בשיחה אומרת גרובר שאולי בכל זאת יש לאן, ושהיא משתעשעת במחשבה על עזיבת ישראל לטובת מזרח אירופה: "היא זולה כרגע, זו ההזדמנות שלנו. אם הבן שלי יעבור לברלין, גם אני אעבור ואשחק בגרמנית. אין לי בעיה. האבסורד הוא שאבא שלי עבר את השואה, ואני מבקשת מהבן שלי שישקול לעבור לגרמניה, כי פה אין עתיד ואנחנו מזמינים את השואה השנייה. מה לעשות? זה חורבן בית שלישי פה".
הרגשתי שאני לא אהובה
גרובר בת ה-59 היא בתם של אב שעלה מיוגוסלביה ואם ששרדה את פרעות לוב. בניגוד לניצולים רבים שיתף אביה את בני ביתו בזוועות שחווה במחנות, וכשגרובר הייתה בת 9 עשה ניסיון אובדני. אחריו באו אחרים. "הוא אמר 'אני רוצה למות', 'אני חייב למות', ואני לא הבנתי למה. כמובן לקחתי את זה על עצמי, חשבתי שזה כנראה בגללי, שהוא רצה לעזוב אותי. כעסתי עליו נורא".
איך ממשיכים מנקודה כזאת?
"אני חושבת שלא מתגברים על דבר כזה. אין תקומה, כמו שלא תהיה תקומה ממה שקורה כאן בשנה האחרונה. את יודעת, אחרי שראיתי את אבא שלי מנסה להתאבד חמש פעמים בתור ילדה, חשבתי שזה הדבר הכי נורא שאני אחווה. אבל לפחות אצלי אבא נשאר חי, אומנם דפק לעצמו את המוח בשלב מסוים כשהוא קפץ ראש לתוך מכונית, אבל לפחות נשאר חי. איזו תקומה יכולה להיות אחרי שאנשים איבדו את הילדים שלהם, אחרי ששרפו אנשים חיים?".
אמה של גרובר נפטרה מסרטן בגיל 77. אביה נפטר עשור אחריה. על הבית שהעניקו לה כתבה גרובר את המחזה "חותם המוות", אבל לאחר 7 באוקטובר שינתה את שמו ל"חותם החיים".
יש משהו שאת יכולה ללמד אחרים מתוך החוויה של דור שני, של לגדול עם מי שראה זוועות?
"אני נעזרת כבר 24 שנים בפסיכיאטר, ואני חושבת שהמדינה צריכה לממן לאנשים כמו רחל אדרי פסיכיאטר חינם לכל החיים. להיות בסיטואציה שאתה רואה מחבלים, שומע אותם מנסים לפרוץ - זה לא אמור לקרות, ואני חושבת מניסיון שכדאי להם להיעזר ברפואה, בכדורים".
למה את התחלת ליטול כדורים?
"כי גם אני ניסיתי להתאבד, ודווקא כשהיה לי כל מה שבן אדם רוצה שיהיה לו בחיים. הייתה לי קריירה, הייתי די יפה. אבל הייתי נורא מדוכאת, כי משהו בי לא פתר את הילדות. הרגשתי שאני לא אהובה, או שקשה לאהוב אותי, כי אם הייתי אהובה אז אבא שלי לא היה עושה את מה שהוא עשה".
25 שנה עברו מאז הניסיון האובדני של גרובר. "להגיד לך שמאז המוח שלי נרפא מהמנטרה 'אני רוצה למות'? לא. זה קורה, אני רוצה למות, כי אני לא יכולה להתמודד עם הכאב. יש לי רגישות יתר, ואני צריכה נורא לשמור על עצמי. אני מתה להגיד שיש לי איזו תקווה קטנה, אבל זה עוד לא ניכר. בעצם התקווה שלי היא בעיקר ש-20 השנים הבאות יעברו מהר. אני כל הזמן אומרת לעצמי, 'עוד קצת, תחזיקי, תחזיקי, זה רק עוד 20 שנה'. כי הבטחתי לעצמי שאני לא פוגעת בעצמי שוב, עד הסוף".
לאורך כל הריאיון היא דומעת. "אני עצובה מאוד", אומרת גרובר בכמה וכמה הזדמנויות, בעיקר כשהשיחה נוגעת בדברים שהתרחשו כאן השנה. "אני בוכה ברחוב ואף אחד לא שם לב כי כולם בתוך הסלולרי", היא אומרת. "לפעמים אני משוועת להושטת יד, למישהו שיגיד לי, 'גברת, הכל בסדר?'. אבל לא רואים. יום אחד ראיתי בעצמי בחורה בוכה ברחוב, עצרתי אותה, שאלתי לשלומה ושאלתי אם אפשר לחבק אותה. אימצתי אותה ללב שלי, וזהו, היא הלכה. זה נתן לי המון כוח ואני בטוחה שגם לה".
רציתי לקחת ג'ריקן ולשרוף
הריאיון הזה רואה אור לאחר יום השנה לשבת השחורה, וערב יום כיפור. כשאני שואלת את גרובר אם יש מישהו שצריך לדעתה לבקש סליחה, היא משיבה: "האינסטינקט הוא להגיד ביבי, אבל אני לא רוצה שהוא יבקש סליחה. עזוב אותי מסליחה, תחזיר אותם. שאני אוכל להאמין שאם יקרה לי משהו, המדינה תעזור לי. מאוד הערכתי את ביבי כשהוא נסע להביא את נעמה יששכר מרוסיה במטוס הפרטי שלו, ואני לא מבינה למה הוא לא עושה את זה עם החטופים. עדי גרומן, לוחמת שנפלה ב-7 באוקטובר, הייתה קרובת משפחה רחוקה שלי. אמא שלה סיפרה שהיא נלחמה שעתיים על החיים שלה, ובסוף נרצחה. למה? מישהו פה פישל בכל הרמות וצריך לתת את הדין, ואני לא אשקוט עד שזה יקרה".
והמישהו הזה הוא בכל זאת ביבי?
"אני בטח לא רוצה שהאדם שגרם למלחמה ינהל אותה. אני רוצה מישהו שאפשר לסמוך עליו, ולא אכפת לי שיהיה מימין או משמאל. רק שלא יהיה קיצוני, ושתיפסק המשיחיות הנוראה הזאת. שילמדו ממה שקרה עם בר כוכבא, הכתירו אותו למשיח והביאו עלינו את האסון של נפילת בית המקדש השני".
אולי המדינה הזאת צריכה בראשה אישה?
"את כס השלטון באמת צריכות לתפוס נשים, אמהות שיודעות מה זה ללדת ילד ושמבינות את הכאב בלאבד ילד. אבל קודם אני חושבת שהגיע הזמן לראש ממשלה מזרחי שמדבר ערבית שוטפת ושיהיה מקור גאווה, כי זה יכול לעצור את רגשי הנחיתות שביבי עושה מהם קריירה. הרי העדתיות זה עדיין נושא מאוד רגיש. גם אני עוברת בתל אביב ואומרת, 'כוס אוחתו על כל בעלי הבית האשכנזים האלה, כמה כסף הם לוקחים ויש להם כל כך הרבה דירות'. אבל מה לעשות שהם היו פה ראשונים? יכעסו עליי שאני אומרת את הדברים האלה, אבל אני חצי-חצי, אז מותר לי. ראיתי איך אבא שלי התייחס לאמא שלי, את ההתנשאות, את השליטה. זה דומה".
גרובר מתבטאת באופן חופשי, גם כשדעותיה רחוקות מהקונצנזוס. בתשובה לשאלה על פתרונות אפשריים לקיטוב המחריף במדינה היא אומרת, "אופציה שאני חושבת שיכולה להיות לא רעה זה להפריד - יהודה וישראל. עם האנשים שראיתי - עם השוטרים האלה, עם הדתיים האלה שצועקים, עם אלה שלא עושים צבא - אני לא רוצה לחיות. אין לי אפילו עניין באינטראקציה איתם".
את לא חוששת לספוג ביקורת על העמדות שאת מביעה כאן?
"אני לא קוראת. בגלל זה יצאתי מפייסבוק. ואני בכלל לא מאמינה שאני מדברת פוליטיקה, מעולם לא הייתי פוליטית. לא עניין אותי אפילו להצביע, והנה אני אוחזת בדעה פוליטית. הולכת להפגנות, כי חייבים להתעורר. איך אפשר שלא לבוא להפגנה?".
אלא שגם על ההפגנות נגד הממשלה יש לגרובר ערימות של ביקורת. "הכל אצלנו נורא מנומס. נורא קשה לי עם השירה, עם ההפנינג הזה שקורה שם. זו לא הפגנה מבחינתי. כשהעלו בפריז את המחיר של הבגט, הם שרפו חנויות. גם אני רציתי לקחת ג'ריקן ולשרוף. זה הלקח ממחאת האתיופים: עד שלא ישרפו דברים, לא יסתכלו עלינו. או שיעלו מיליון איש לכנסת ויכתרו אותה, אבל אנחנו מנומסים מדי. מתנהגים כמו אישה מוכה".
בסטוצים לא מלטפים לך את הראש
יותר מ-20 שנה עברו מאז גירושיה של גרובר, והיא לא נכנסה שוב למערכת יחסים ממושכת. "אני לא טובה בזה, אני לא יודעת איך עושים את זה, אין לי סבלנות לאף אחד יותר משעה. כולל מראיינים", היא אומרת וצוחקת בפעם הראשונה מתחילת הריאיון.
זה לא חסר?
"מאוד מאוד, אבל בעצם אצלי זוגיות זו פנטזיה. אני לא יודעת איך קמים בבוקר ונכנסים לשירותים ורואים שם כל מיני דברים, לא יודעת איך מקבלים. זה כמו לקחת כלב ענק שיגור בבית, אני בכלבים קטנים. כלומר אני נורא רוצה, אבל באמת חושבת שאני לא עשויה לזוגיות".
התרגלת או שיש רגעי בדידות?
"ברור שיש, וגם השתוקקות. אני צריכה עכשיו לשרך את דרכי בטינדר, למצוא לי כל מיני בני 35 להוטים לאישה, אז אני מתחזקת רק בשביל לשמור קצת על כושר. אבל ברור שאני רוצה את ההתרפקות ואת הליטוף בראש, כי בסטוצים הם לא מלטפים אותך בראש, הם לא מגיעים לראש ולפנים. אני זקוקה לזה, רוצה את זה, אבל זה לא יקרה. מאוד נאיבי להגיד 'אני רוצה אהבה ואני אמצא'. צריך לדעת לתחזק מערכת יחסים, יש תחזוקה שוטפת. מאותה סיבה אין לי רכב, צריך לטפל בזה ולשלם הרבה".
אז שחררת את התלות בזוגיות ובחומריות, אבל איך את עם ההתבגרות?
"לא קל. אם אני רוצה שהקריירה שלי תימשך, אני צריכה להוריד מעצמי עשר שנים. זה גם מה שאני מתכוונת לעשות כדי לעמוד בתחרות".
מה זה אומר?
"מתיחת פנים. 70 אלף שקל. זה יקרה מתישהו אם אמשיך לעבוד".
יש לך פחות הזדמנויות תעסוקה בגילך?
"בטח. בתל אביב יש ארבעה תיאטראות, מצבת השחקניות היא שליש ממצבת השחקנים, ומצבת המבוגרות היא שליש ממצבת הנשים".
בעבר תבעה גרובר את ד"ר דב קליין על נזקים שנגרמו לה בעקבות הזרקות שעברה במרפאתו. בתום הליך משפטי שהסתיים בפשרה היא קיבלה מקליין פיצוי כספי. "זה שונה לגמרי", היא אומרת על מתיחת הפנים המתוכננת. "אז זה היה חומרים ממלאים, עכשיו זה נעדר חומרים קבועים, וזה יהיה אצל הרופא הכי טוב של העשירון העליון. אני גם מתה על ההרדמה, אולי לא יעירו אותי", היא אומרת והפעם כבר משחררת צחוק גדול סביב הנושא.
נכון שאנחנו מדברות אחרי ששחררו אותך מהחוזה בהבימה, אבל טובה גמזו, דמות הספרית המיתולוגית שלך מ"האלופה", זוכה לעדנה מחודשת ברשתות בזכות דף הפייסבוק של הפשוטע. את מודעת לזה?
"די, איזה כיף לשמוע! ברחוב קוראים לי טובה עד היום. אולי אני עוד אחזיר את טובה, אעשה מערכונים שלה לאינסטגרם. אושש!".
"רחל מאופקים" ישודר בכאן 11 ב-12 באוקטובר
צילום: ערן לוי | סטיילינג: אלכס גידרון | איפור ושיער: אלכס סיבקוב | הפקה: טל פוליטי