הרעיון הראשון שעלה לרותי ברודו לראש כשהמלחמה פרצה היה לעזוב הכל, לקחת את עם ישראל ולהקים מדינה חדשה. אל תזלזלו, כל החזונות הגדולים מתחילים ברעיון קטן, וברודו באמת האמינה לרגע שהיא יכולה להיות הרצל החדש, ולייסד את מדינת היהודים טייק טו, במקום אחר ושקט יותר. "ממש הייתה לי תוכנית", היא נזכרת, "הייתי בטוחה שאני אצליח לשכנע אנשים ללכת איתי, ושנקים מדינה בשם 'ניו איזראל' באיזשהו מקום".
נשמה של יזמית, כרגיל.
"חשבתי לעצמי, למה אנחנו נאבקים באדמה הזאת? בואו נוותר. החכם הוא זה שמוותר. וואללה, הפלסטינים רוצים את המדינה הזאת, יש לכם טענות נגדנו? יאללה תפדלו, קחו את המקום הזה, ואני לוקחת את העם שלי ואנחנו נבנה את אותו הדבר במקום אחר. אני לא מחוברת לאדמה".
נו, אז מה קרה לחזון?
"יש לי דילמות אם צריך ניו איזראל או לא צריך. מה שבאמת מייחד אותנו זו ההתמודדות שלנו בתוך האזור החולני הזה. אם נהיה ישראלים שחיים בשלווה באיזה מדבר בניו זילנד, כנראה לא נהיה אותם ישראלים, ונהיה פחות מעניינים. ואנחנו אחרים, אני מרגישה את זה. האם אותו סבל שאנחנו סובלים כעם הוא זה שהפך אותנו לאחרים?".
אפשר לומר את זה גם עלייך. האם היית אותה רותי ברודו חזקה ומצליחה ומצחיקה ומעניינת, אם לא היית סובלת בילדות? אולי גם על זה לא היית מוותרת.
"לא הייתי מוותרת על מה? על זה שההורים שלי ניצלו מהשואה ודפקו אותי בתור ילדה עם חרדות? אני יודעת שזה הפך אותי למה שאני, אבל הייתי מוותרת על זה בתכלס".
אנחנו עייפים מלשמוע פרשנויות
אז אין צורך לארוז בינתיים למדינת ניו איזראל, ברודו כאן כדי להישאר, והשבוע תראו אותה גם בעונה החדשה של "מאסטר שף", שעולה לאוויר פחות משבוע אחרי שהסתיימה "המטבח המנצח VIP" בכיכובה, שתיהן בקשת 12. הרבה רותי בשביל טלוויזיה אחת, אבל בתקופה כל כך מדכדכת, אולי זה בדיוק האקמול הלאומי המתאים.
"את רוב העונה צילמנו לפני המלחמה", מספרת ברודו. "בחלק שצילמנו אחריה היינו קצת באי-נוחות בהתחלה, אתה נכנס לתוך הצילומים בתחושה כבדה שאין לנו זכות להתעסק בשום דבר חוץ מהחוויה שעוברת על המדינה. אבל אז מהר מאוד אתה נשאב לתוך התחרות והאוכל, ואתה רואה שיש לזה מקום, גם בזמנים כל כך קשים. הסיפור של אוכל ובישול, יש בו משהו סוג של מנחם ומחבר. אני הרגשתי שזה עשה לכולנו טוב שם. גם למתחרים וגם לנו".
ובתקווה, גם לצופים.
"אני מקווה מאוד שזה הזמן הנכון לצופים לראות את התוכנית. אני חושבת שאנחנו מוכנים לראות קצת דברים אחרים, למרות שיש המון חטופים שעדיין נמצאים בעזה והסיפור עדיין לא פתור ויש חור גדול בלב. אני חושבת שאנחנו עייפים כבר מלשמוע פרשנויות על המלחמה הזאת".
ואנחנו מוכנים לפרשנויות של אייל שני על פשטידה.
"לגמרי. געגועים. ממש".
התגעגעת לתוכנית?
"התוכנית מדהימה, אני מאוד אוהבת אותה. עוד לפני שהשתתפתי ב'מאסטר שף', זו הייתה תוכנית שגיא (פולק, בן זוגה של ברודו והשף הראשי של קבוצת R2M שבבעלותה – ר"ר) ואני היינו יושבים באופן קבוע וצופים בה. אנחנו אוהבים תוכניות ריאליטי על אוכל, אנחנו אפילו אוהבים את המתחרים".
אז מה הולך להיות בעונה החדשה?
"מה שמעניין זה שהמתחרים מאוד צעירים. מעט מאוד סבתות הפעם. אלה מתחרים שאת רוב הידע שלהם באוכל ובבישול הם קיבלו דרך מסך, ולא דרך חוויה משפחתית או חוויה של סבתא".
ילדים שגדלו על "מאסטר שף" יותר מאשר על השיש במטבח של סבתא.
"כן, אבל הם גם מביאים אינטרפרטציה חדשה ואחרת של עולם חדש. זה מעניין. יש כאן דברים מטורפים, אחרים, חיבורים חדשים שאני לא הייתי מעזה לעשות".
אמרת ב"המטבח המנצח" שאת חוששת שאת כבר לא מרגישה מה הקהל רוצה, לא מבינה את הטעם שלו.
"אני מרגישה שבסוף יש פה עולם שהוא ההפך ממני. אני מרגישה שאני מבוגרת. אני כבר לא ילדה, אני לא צעירונת, אני בת 63. האם אני מבינה את הדור הצעיר, את הצרכים שלהם? הרי זה עסק שחלק מהקהל זה הם. אני מוטרדת מזה".
אז מה את עושה כדי להתאים את עצמך?
"אני נותנת לאנשים אחרים להחליט, אני כבר לא מתנגדת. אני אומרת למנהלי המטבחים, לשפים הצעירים שלנו, תעשו מה שאתם רוצים. אם פעם זה היה My way or the highway, היום זה My way or your way. הכל סבבה".
בקיצור, התרככת.
"לא, פשוט תרבות האוכל כל כך השתנתה, אז אני צריכה לתת מקום לאנשים אחרים שהם חלק מהתרבות החדשה יותר, כי אני קצת אולד-סקול".
נכון.
"מה נכון?!".
נכנסו למטבח ולבר כמו עובדים מהשורה
הדרך של ברודו בחיים נסללה בעמל רב. היא יזמית ואשת עסקים שהקימה עם בן זוגה לשעבר, מתי ברודו, את קבוצת המסעדנות R2M – שכוללת מסעדות מיתולוגיות (קופי בר, בראסרי, הוטל מונטיפיורי, דליקטסן, הרצל 16 ועוד) שפילסו את דרכן בתקופות ביטחוניות מורכבות, מגפה עולמית ומשברים כלכליים. היא ניצחה את מחלת הסרטן פעמיים, עברה רכבת הרים רומנטית עם האקס ברודו ודיברה בפתיחות על הבחירה שלה באל-הורות והמחירים האישיים ששילמה עליה. האישה היא בולדוזר במשקפיים, ומה הפלא שגם כשהיא מדברת על הטראומה הלאומית של 7 באוקטובר היא נשמעת כמו אשת עסקים בפגישת ייעול.
"אני מרגישה שמה שקרה לנו זה מעין לימוד על ארגונים גדולים", היא אומרת. "מכיוון שגם R2M ארגון גדול, יש דברים שאני יודעת שלוקים בחסר גם אצלנו. ברגע שאתה הופך להיות ארגון גדול אתה שוכח כל מיני דברים שהיו כל כך ברורים וקלים כשהיית קטן. אז ככה גם הצבא, שהפך להיות נורא גדול וטכנולוגי. מה שקרה קרה בגלל ההסתכלות על העולם דרך מסך ולא דרך חוויה או נגיעה אמיתית. זו אחת המסקנות הכי גדולות וקשות, ההבנה שאנחנו צריכים להתעסק בפרטים הקטנים ובאנשים שנמצאים בשטח, ואני לומדת מזה מלא".
מעניין שהתובנות שלך הן בעיקר ניהוליות וארגוניות.
"לגמרי. על היום הראשון זה לקח אותי לעניין של איך אתה מנהל ארגון גדול. הצבא זה ארגון ענק, אתה תמיד אומר, איך הם יכולים לשלוט בזה? אפילו לי, לנו, קשה לשלוט בחברה עם 1,200 עובדים. ואז המלחמה קורית ואתה מבין, או-קיי, אין שליטה, לא שולטים. יש כאן פשלות, ואני לא רוצה שהפשלות האלה יקרו אצלי גם. זה הסיפור".
וזה השפיע גם על ההתנהלות שלך בעבודה?
"אני חושבת שזה עשה לי קריאת השכמה. באיזשהו שלב, כשהחברה היא מאוד גדולה, אתה יושב גדול מדי ומסתכל על הדברים מלמעלה, אז אנחנו הורדנו את עצמנו לתוך העסקים עצמם. יום אחרי 7 באוקטובר חזרנו לעבוד פיזית בלארח ולהכין אוכל במסעדות שלנו, כמו עובדים מהשורה. אני הייתי בבר, גיא היה במטבח, ככה במשך חודש וחצי שלמים. עד שהעובדים שלנו לא יכלו לסבול אותנו יותר ופינינו להם את הדרך".
זה עוזר להתמודדות הנפשית עם המצב?
"המלחמה קשה לי, אבל אני לא חרדתית. אני מתפקדת במקומות האלה, לא שוקעת לעצבות. אני רוצה להסיק מסקנות, להבין ולהתקדם".
אני אליטה? אני מגיעה מנתניה
זה נשמע טיפה מיסטי, אבל רותי ברודו ואני התחלנו בתחנות די דומות בחיים. שתינו ממשפחה הונגרית-צ'כית, גדלנו בנתניה, למדנו באותו בית הספר היסודי "תחכמוני" ובאותו התיכון הדתי "בר אילן", הלכנו לאותו סניף בני עקיבא בהפרש של 20 שנה. ברודו נפרדה מהדת די מהר, והיא מאשימה בזה את התיכון שלנו. "כל מה שיש לי נגד הדת קשור לבית הספר הזה", היא פוסקת, "זה היה בית ספר נורא בשבילי. היה שם חוסר הבנה של איך אתה מקרב אנשים לאמונה, מה זו אמונה בכלל. למה זה נמדד באם אני הולכת במכנסיים או בחצאית".
הרגשת ששמים יותר מדי דגש על סממנים חיצוניים?
"הרגשתי שלא מתעסקים בטוב לבו של האדם, אלא מתעסקים בשטויות. פשוט סבלתי, כל הזמן רצו להעיף אותי כי הייתי בעייתית. אני חושבת שבסופו של דבר, במהות שלי אני לא הולכת בתלם".
אז בגלל הגישה החינוכית שלהם עזבת את הדת?
"זה התחיל בגלל סוג של כפייה דתית לא נכונה. אתה יכול להביא אנשים להתקרב לאמונה אבל לא בדרך שעשו את זה שם. יש דברים יפים בדת, יש דברים שאתה יכול לעכל אותם, אבל יש דברים שאין להם סיבה. בטח כשאתה נער מתבגר או נערה מתבגרת, ויש לה כל מיני בעיות עם המראה החיצוני שלה. אז כבית ספר אתה אמור להבין שזו לא המהות".
זה משהו שחוזר שוב ושוב בחוויה של ברודו: הכעס על שלא מבינים אותה, לא מקשיבים לכאב שלה ולנפש שלה, רק מודדים בסרגל – את אורך החצאית או את גובה ערימת ההישגים. כשדיברה בעבר על מערכת היחסים שלה עם מתי, "מיסטר ברודו" בשפתה, תמיד הדגישה את הביקורתיות וחוסר ההקשבה שהיו שם, שבגללם נפגעה כל כך. ואף שכבר עברו מאז כמעט 17 שנה, והיא בזוגיות אחרת ומאושרת, המקום הזה עדיין טעון. אפשר היה לראות את זה בעונה האחרונה של "המטבח המנצח VIP", כשהמתמודד אלון אבוטבול חטף ממנה שטיפה עצבנית על "חוסר ההקשבה" שלו לבת זוגו, לדבריה. "אני מכירה את הסוג שלך, היה לי את זה עם מיסטר ברודו", היא הטיחה בו בכל פעם שדיבר על עצמו קצת יותר מדי, ולא שעתה לשכנועיו שהוא לא כמו האקס שלה.
מה היה באלון אבוטבול שהוציא ממך כל כך הרבה אמוציות?
"על אילו אמוציות מדובר?", היא מוחה, "זה לא כזה אמוציות, הייתי מה זה רגועה. אם את רוצה לראות אמוציות אז בואי לישיבת מנהלים אצלנו".
בכל זאת, אף פעם לא ראיתי שופט בריאליטי שיוצא על מתמודד כי הוא מזכיר לו את האקס שלו.
"זה פשוט שכל החוויה של אבוטבול הייתה כל כך מוכרת לי, חוויה של בן אדם שמצד אחד הוא איש מקסים ונעים, מצד שני הוא משאבה של חמצן. שואב חמצן מהסביבה. יש לי עם זה כנראה עניין".
אפילו היום זה עדיין עניין?
"כל הקטע כאן היה על שיר (בת זוגו לשעבר של אבוטבול, "פרושתו" במילותיו – ר"ר) מול אלון. אני מזדהה כמובן עם שיר, ואז זה מפעיל אותי. הזיכרון כנראה עדיין קיים, אולי סוג של טראומה", היא צוחקת. "כנראה יש משהו טעון שאני מרגישה, שבשנים האחרונות אני לאט-לאט מתרפאת ממנו, באמת בזכות גיא והזוגיות שלי איתו, שנותנת המון מקום. זוגיות שאוהבת, ולא זוגיות שמבקרת. ומול אבוטבול הרגשתי שאני היום מספיק חזקה כדי לתת לו בראש חזרה. כדי להסביר לו מה שלא הצלחתי להסביר למתי".
גם נינה כאכון דרכה לך על מקום רגיש כשלא הסכימה להקשיב לביקורת שלך.
"אני לא אוהבת שלא מקשיבים לי. התנצלתי בפניה בסוף כי הרעיון הוא שאם אתה רוצה שיקשיבו לך, תמצא את הדרך שיקשיבו לך, ואל תתנהג באותן אמוציות. היינו מראה אחת של השנייה באיזשהו שלב. כי בסוף כל בן אדם, אם תגיד לו את הדברים נכון, הוא כנראה יקשיב לך, ואני הרגשתי שאמרתי אותם אולי לא נכון, ואגב – זה בזכות אבוטבול. הוא שאל אותי, 'מה השגתם? מה השגתם את וחיים שביקרתם אותה בכזו חריפות? היא לא הקשיבה לכם, אז מה זה נתן?', וזה נכון, מה זה נתן, היא נאטמה ואני כעסתי. וככה זה במדינה, אף אחד לא מקשיב אחד לשני".
העימותים החברתיים במדינה מבוססים לא רק על חוסר הקשבה, אלא גם על שיח קורבני של "אתם באליטות לא יותר טובים ממני, אז אני אעשה לכם דווקא". גם זה היה אלמנט מרכזי בעימות שלך עם נינה, שלא הסכימה שהשופטת הפלצנית מתל אביב תגיד לה מה לא טוב באוכל שלה.
"בול. ואתה אומר, אני? אני אליטה? אני מגיעה מנתניה. היא מחדרה, כרכור, לא יודעת איפה. אני באה ממעמד הפועלים. בואי נגיד שלא ליקקתי דבש בתור ילדה. ההורים שלי נאבקו כלכלית כל ימיהם. אני לא אלמד אותה? אנחנו יכולות ללמד אחת את השנייה. כנראה לא העברתי את המסר הנכון. זאת הייתה התחושה שלי, וכעסתי על עצמי. ממש. על זה ביקשתי סליחה, לא על זה שלא אהבתי את האוכל שלה. האוכל לא היה טוב, מה לעשות? אבל לא הצלחתי להסביר לה".
קשה להסביר למי שמתבצר בדעותיו.
"אני חושבת שבשביל שהמדינה הזאת תהיה טובה יותר, אנחנו צריכים לפצח איך להסביר לבן אדם ככה שהוא לא יתבצר במקומו. לא לאיים עליו, לא לתת לו להרגיש שאתה מזלזל בהבנה שלו את החיים. חשבתי שזה משהו שאני כן יודעת לעשות, ובתוך הוויכוח עם נינה, הבנתי שגם אני לוקה באותה מחלה. לי יש בעיה להסביר את עמדתי בעולם ואז אני נהיית אולי גם תוקפנית".
את יודעת, כשרק נכנסת לחיינו בתור דמות טלוויזיונית נראית לנו הכי קשוחה וסגורה, בטח ליד חיים כהן, שהוא כזה לבבי ורגשן. אבל בסוף את הכי פתוחה וחשופה מכולם, לא חוששת לדבר על עצמך לעומק ולא נרתעת מלתת לרגשות להשתלט עלייך בפריים טיים.
"אני לא מרגישה אף פעם שיש לי מה להסתיר. החיים שלי מאוד גלויים, אין לי סודות. אני חושבת שכל אחד צריך להתנהג ככה. למה לא לדבר על דברים שהם אנחנו? על מה אני אדבר אם לא על עצמי, או על דברים שבנו את מי שאני היום? זה האקס שלי, והשותף שלי היום לחיים, והעובדה שיש לי או אין לי ילדים. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. זו המהות, לא מה שקראנו בספרים. זה גם היה הוויכוח שלי עם אבוטבול: בוא נדבר על עצמנו, לא על מה שפינוזה חווה. זה סבבה לקרוא ולצבור ידע, אבל לפני הכל – תביא את עצמך".
וחוץ מזה, מה עוד להביא לך? כשופטת ובכלל, מה את הכי אוהבת לאכול?
"אני אוהבת אוכל חריף וחמוץ. אני ממש לא אוהבת מתוק, זו בעיה. ב'מאסטר שף' אחד הימים הכי קשים בצילומים היה כשרוב המתמודדים החליטו לעשות מתוק. לטעום 13 מנות מתוקות, אתה מת מזה".
נשמע סיוט ממש. אז אם מישהו רוצה לפנק אותך, שייתן לך לימון או פלפל צ'ומה.
"כן, לגמרי. בכל זאת, אנחנו מנתניה".
העונה החדשה של "מאסטר שף" תעלה בשבת אחרי החדשות
צילום: רותם לבל | סטיילינג: חומי פולק | איפור: גלית ורטהיים | שיער: קובי קלדרון | הפקה: טל פוליטי