דני קושמרו נותן ביס אחרון ומהיר בשווארמה ורץ חזרה לעמדת השידור. תמיר סטיינמן קורא לו מהשולחן העגול בצומת הדרומי, שהפך להיות מזוהה עם שידורי המלחמה בשבועות האחרונים. הם עוד לא חוזרים לשידור, אבל יש כאן קבוצה של חיילות שעצרה להצטלם עם קושמרו וסטיינמן, והם צריכים להספיק לצלם את הסלפי הקבוצתי לפני שיתחברו אליהם שוב מהאולפן בנווה אילן. כבר חודש וחצי, ערב ערב, הם משדרים מעמדה קטנה בפאתי הדרך הפונה לשטחי הכינוס בעוטף עזה. מקרבים את החדשות לשטח, פיזית ורגשית.
מאז 7 באוקטובר, כשהציבור הישראלי משתוקק לחיזוק, תקווה ובעיקר הזדהות, קושמרו וסטיינמן קיבלו מקום מיוחד בלבם של הצופים הכואבים. כולנו זוכרים את השעות הראשונות בשבת השחורה, כשממדי האסון רק התחילו להתבהר; ההודעות שסטיינמן קיבל מהתושבים הנצורים בבתים, השיחות של קושמרו מהאולפן עם אזרחים שהתחבאו בזמן שמחבלים חדרו לביתם. שניהם ביטאו את חוסר האונים, הכעס והכאב האיום שהרגשנו כולנו בבית. מאז הם ממשיכים לדווח מהשטח, באפודים שחורים ועיניים טרוטות מחוסר שינה, ומדמעות שעדיין עולות מדי פעם.
הצופים בבית מכירים את הראיונות שהפכו ויראליים, את הפניות הכואבות למצלמה, או את קושמרו חוזה את כיוון הטילים מעזה לפי שיפוע השיגור. אחרי שסטיינמן ניסה למצוא שידוך לחייל מילואים שחזר מעזה, יונית לוי אפילו הציעה לצמד להשיק תוכנית ריאליטי משותפת בתום המלחמה. אבל מה שהצופים בבית לא רואים זה שבין הגיחות לשידור התפתחה בצומת הדרומי מסורת חדשה מאחורי המצלמה; מכונית אחר מכונית עוצרת בשולי הכביש, ומהן יוצאים עוד ועוד אנשים לחבק את צמד המגישים, לצלם איתם סלפי או להביא אוכל ומתוקים לצוות השידור, שנכנס להם ללב.
"ההזדהות שראיתי אצל דני ותמיר במערכה האחרונה לא הייתה אף פעם. הייתה כאן שבירה, אנושיות, סולידריות. אומרים שהתקשורת מנותקת מהעם, הפעם זה אחרת"
עודד בינו, המפיק האחראי לאולפן בשטח, מספר על ההחלטה להתמקם דווקא שם: "הבנו שזה המקום הכי נכון לעמוד בו, ויזואלית וברמת התוכן. זה צומת מרכזי שבו נוסעים כוחות הצבא שיורדים לכיוון הרצועה ושטחי הכינוס. התמקמנו כאן, ולאט-לאט התחילו להגיע אנשים. זה הפך למוקד עלייה לרגל, אנשים באים להצטלם, באים עם אוכל שהם מכינים. ספינג'ים, פריקסה, עוגות, כל מה שאתה יכול לחשוב עליו".
ואכן, לאורך הערב כולו ממשיכים להגיע אוטובוסים עמוסי חיילים, ג'יפים צבאיים, תושבים מהאזור ומתנדבים בדרכם לבסיסים וליישובים. מי שלא עוצר, צועק מהרכב, "קושמרו, תעשה לי ילד", "תמיר, יא מלך", או "דני קושמרו הוא אבא שלי". בין הראיונות והדיווחים מהשטח לבין ארוחות זריזות על פגוש של מכונית, הם מצלמים כמות סלפיז שלא תבייש הופעה בקניון של מיכל הקטנה ויובל המבולבל. שניהם מנסים לעבוד בתוך ההמולה, קושמרו מקליד במחשב, סטיינמן מקבל ושולח הודעות בלי הפסקה. אבל למרות העומס הם לא מסרבים לשום בקשה, ואפילו קוראים למבקרים ביישנים לבוא ולהצטלם איתם. בינו מצביע על קושמרו, שמקליט ברכה בטלפון: "הנה, תראה מה הוא עושה, אם הוא לא מצטלם לחדשות או לסלפי, הוא מצלם ושולח ברכות. מדהים לראות את זה מהצד, באמת, הסבלנות שיש לו ולתמיר לכל אחד ואחד. מבחינתם כל אחד שמגיע הוא עולם ומלואו".
מכורים לדני ותמיר
זה כבר הפך למסורת, או כפי שכתבה אחת החברות בעמוד הפייסבוק "מאמאצחיק", בפוסט שצבר יותר מ-12 אלף לייקים בפחות משעה: "הייתי צריכה להתחתן ב-17 באוקטובר עם אהוב לבי. החתונה נדחתה, הלימודים נדחו, הוקפצתי למילואים, אבל יש לי תמונה עם דני ותמיר".
ויכוחים פוליטיים כמעט לא עולים בשיחות. לא תשמעו צעקות, סיסמאות על בוגדים או אפילו קריאות לשטח את עזה. המפגש הבלתי אמצעי בשטח מגשר על פערים שנראו עד לא מזמן בלתי עבירים
המונח "ערב רב" לא יצליח לתאר את מגוון הישראלים שמתכנסים סביב האולפן המאולתר. צמד חרדים שמנגן ושר בבסיסי צה"ל; חבורת צעירים מנתניה שהגיעו לעשות על האש לחיילים; זוג צעיר שחזר מביקור אצל רב בנתיבות; צעירה מהאזור ששמעה שהם אהבו את הרוגעלך שהכינה להם אתמול, אז היא אפתה עוד מגש להביא להם גם הערב; מילואימניק שמבקש להצטלם במדים, בתקווה שזאת תהיה המלחמה האחרונה שלו; חיילים קרביים בדרך לשטח; אישה דתייה שמחלקת ספינג'ים לחיילים ולצוות השידור לכבוד ראש חודש כסלו. אפילו גיא הוכמן הגיח פתאום במדים מרוטים וחיוך עייף, בדרכו להמשך הסבב האין-סופי של ביקורים בבסיסי צה"ל.
כל מי שמגיע, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מספר שעצר כדי להביע את הערכתו לקושמרו ולסטיינמן. אמא מקריית גת חוזרת נרגשת מעמדת השידור עם בנה הצעיר: "אנחנו מכורים לדני ותמיר, באנו לראות אותם. מה שהם עוברים פה, אין דברים כאלה. לראות אותם נשברים שידור אחרי שידור, זה מפוצץ אותי". ההתרגשות נמהלת בעצב, היא מנסה למצוא את המילים, "הם מסמלים אחדות, גם זה שהם דואגים לכולם". הבן הצעיר מוסיף בחיוך נבוך: "רק האחדות תנצח".
עודד בינו, מפיק שטח: "היו פה ראיונות שדני סיים אותם והעביר את השידור לאולפן, מה שאנשים לא ראו בבית זה בן אדם שפשוט מתפרק. לנהל שידור כשהיכולת שלך לעזור לאנשים היא מוגבלת, זה מטלטל"
גם המתנדב מנתניה שעצר פה בדרך לעשות על האש לחיילים בבסיסים, ומציג את עצמו כימני ודתי, מביע רגשות דומים: "אחלה דני. הוא יושב פה, משרה ביטחון. ההזדהות שראיתי אצלו ואצל תמיר במערכה האחרונה, לא הייתה אף פעם. הייתה כאן שבירה, הייתה כאן אנושיות, הייתה כאן סולידריות, זה יותר מכתב שבא לסקר. זה משהו שהעם מזדהה איתו. בדרך כלל אומרים שהתקשורת מנותקת מהעם, הפעם זה אחרת".
היו לך פעם דעות אחרות על ערוץ 12?
"תקשיב, יש לי דעות על ערוץ 12, הן לא השתנו. אבל גיליתי אנושיות, במיוחד אצל תמיר. אנחנו שומרי שבת, לא ראיתי את הכל, במוצאי החג חזרתי אחורה שמונה שעות, לראות הכל, וראיתי את רגעי השבירה של תמיר והבנתי את גודל המאורע דרכו".
קושמרו: "יצאתי מדמות מגיש החדשות, הראיתי שאני עצוב וכועס, זה נהיה אישי. אני מכיר את האזור, אני מהדרום. אני לא זוכר אירוע שבו כל כך הרבה אנשים שאני מכיר ממעגל שני נרצחו או נהרגו"
חבורה של נערים מנתיבות מצטלמים עם המגישים, ואחרי שהם מתרחקים כמה עשרות מטרים הם נזכרים לצעוק "רק ערוץ 14" ופורצים בצחוק. איש אחר עובר כל ערב ברכבו באותה שעה וצועק "רק ביבי". אבל בינו מספר שגם הביקורת שמגיעה עכשיו רחוקה מהתגובות שקיבל בשנים האחרונות עם צוותי חדשות 12. "היו לפני המלחמה מקומות שחששנו להגיע אליהם בלי אבטחה, בגלל ההסתה נגד חדשות 12. היום אנחנו מרגישים בני בית".
אתה מרגיש את ההבדל ביחס אליכם?
"אתה צריך להבין, אנחנו נמצאים פה בבייס הליכודי. זה מה שמקיף אותנו, זה שדרות, אופקים, נתיבות. הם חוו את השבר הגדול הזה, גם מול הממשלה, ודני מבחינתם הוא המוצא והוא הקול שמדבר בשמם, דני הצליח לבטא מההתחלה את התחושות שלהם, את הצעקה ואת הזעקה לעזרה".
קושמרו, כצפוי, מחייך בצניעות: "אני בסך הכל בא לעשות את העבודה שלי, אבל כנראה עניתי על איזשהו צורך, להראות שאני אוהב, שאני כועס, שאני עצוב. במלחמה הזאת, שחטפנו בה מכה כל כך קשה, כנראה נתתי תשובה, מענה. כי לא הרגשת מישהו למעלה שנותן לך את החיבוק או את הדמעה או את הכעס, שמראה שמזיז לו".
בינו: "לפני המלחמה היו מקומות שחששנו להגיע אליהם בלי אבטחה. היום אנחנו נמצאים בבייס הליכודי, שדרות, אופקים, נתיבות. הם חוו את השבר הגדול הזה, ודני מבחינתם הוא הקול שמדבר בשמם"
ראו את החיבור הרגשי שלך, את הטלטלה.
"קצת יצאתי מדמות מגיש החדשות, הראיתי שאני עצוב וכועס, כי בסוף מנסים להרוג את ההורים שלי בעומר, את המשפחה שלי, את הילדים שלי. והילדים שלי בצבא, זה נהיה אישי, חברים שלי בעוטף ומה שעשו להם. אז אני לא יכול להתנתק, אני לא עכשיו כתב שבא לסקר אירוע בקוסובו. אני מכיר את האזור, אני מהדרום, אני מכיר את המסלולים בבארי של האופנועים. אני אישית התקשרתי לנחם שבעה חברים שנרצחו להם בני משפחה, זה אישי לגמרי. אני לא זוכר אירוע שבו כל כך הרבה אנשים שאני מכיר ממעגל שני נרצחו או נהרגו. חברים שהיו במסיבה, אנשים מבארי, אנשים בצבא".
בזמן שהוא מדבר, מגיעים גבר ואישה מבוגרים ומחבקים אותו מאחור. "כל כך אוהבים אתכם. עברנו, ראינו אותו, עשינו פרסה, באנו להגיד שלום. ראינו אותו מתרגש, כפרה עליו", אומרת האישה. "הוא יוצא מהכלים כי צריך את זה. אומר את האמת, כמו שצריך, רואים את הרגש שלו בעיניים, את האהבה שלו למדינה". קושמרו מחזיר חיבוק חם ומציע להם לצלם תמונה לפני שהוא חוזר לשיחה.
בכל הטירוף והכאב והקושי, התגובות שאתה מקבל קצת מחממות את הלב?
"כן, מאוד. אנשים אומרים שאני מחזק ומרגיע אותם. אני מרגיש שמה שאני עושה יותר חשוב מהרגיל, כי אנחנו במצב מאוד קשה מבחינה לאומית. אנשים עצובים, אנשים בוכים, אז אני מרגיש שיש לי תפקיד מעבר לתפקיד הרגיל שלי כעיתונאי. בהתחלה לא חשבתי ככה, חשבתי שאני רק עושה את העבודה שלי".
קונוס אנושי ומנהל התור לסלפי
ובין כל המפגשים, יש גם שידור לנהל בזמן אמת, בפריים טיים ובקצב שקשה לעמוד בו. בזמן השידור, מפיק השידורים עודד בינו יורד בעצמו לכביש, לכוון מכוניות שמתקרבות, לבקש שישמרו על שקט ויעצרו בצד כדי לחכות להפסקה בשידור.
טור המכוניות בשוליים הצרים ממשיך להתארך, האנשים לא מפסיקים להגיע, אבל בינו מקבל את הבלגן בחיוך. "חלק מהתפקיד שלי פה זה גם שיהיה סדר על הסט לפני שידור. אז לפעמים אני גם משמש כקונוס אנושי שמנתב את המכוניות. ולפעמים אני עושה סדר עם האנשים מאחורי הקלעים שרוצים לבוא להצטלם, מנהל את התור של צילומי הסלפי עם דני ותמיר".
היו גם פעמים שבהן הצליח בינו לפנות את הפריים רק בשנייה האחרונה: "שלוש דקות לשידור, יורד אוטובוס ופתאום עשרות חיילות יורדות מהאוטובוס ומצטלמות. הזמן עובר, ואני רואה שאנחנו דקה לשידור, ואני אומר להן, 'חברות, אתן חייבות לפנות לנו את הסט כי אנחנו עוד שנייה באוויר'. ואז מצלמים את הסלפי האחרון, עשר שניות לשידור, וכל הפריים התנקה, זה היה ברמה של עוד שנייה איבוד שליטה".
סטיינמן: "יש כאן אווירה משוחררת של חום וסוג של הווי כזה, אבל הפער הוא בלתי נסבל. אני שמח שאנשים אוהבים וזה מחמם את הלב, אבל אני לא שוכח לרגע את מה שהתרחש פה"
לא כולם הגיעו לחפש סלפי או לדבר עם המגישים. איש זק"א שעובד באזור מאז הטבח בשבת השחורה ועד היום הגיע רק כדי לדבר קצת עם הצוות והאנשים במקום: "אני פה ממחרת שמחת תורה עד עכשיו. היינו היום בכפר עזה, הייתה לנו עבודה קשה שם. הגעתי לפה כי אני רוצה לראות אנשים, לראות חיים, כל קבוצת אנשים שאני רואה אני עוצר".
הוא מזהה את בינו ממפגש שהיה להם בימים הראשונים לאחר הטבח: "אתם הייתם באחד הצמתים, אני באתי עם המשאיות, הבאת לי פחית קולה".
בינו זוכר את הרגע הזה: "היינו בשידור ואנשי זק"א בדיוק יצאו עם משאיות קירור מאזור המסיבה, והם עברו אצלנו. אחרי יום שלם, הם הגיעו כאילו מהמדבר".
הצעיר מזק"א ממשיך את דבריו: "אז פגשתי אותם, עצרנו שם. היינו יום שלם בלי אוכל, בלי שתייה, בלי שום דבר, למחרת האירוע. והחבר הזה פה הביא לנו פחיות קולה קרה, זה היה ממש הצלה. לא היה לנו שם כלום".
ויכוחים פוליטיים כמעט לא עולים בשיחות, והם תמיד נשארים ברוח טובה, עם תזכורת בסוף שכולנו אחים. לא תשמעו צעקות, סיסמאות על בוגדים או אפילו קריאות לשטח את עזה. חוץ מביטויי אהבה לקושמרו וסטיינמן, הצעקות ששומעים מהמכוניות החולפות הן "עם ישראל חי". המפגש הבלתי אמצעי בשטח מגשר על פערים שנראו עד לא מזמן בלתי עבירים. פה, בשעה הזאת, פחות משנה למי הצבעת בבחירות. מה שחשוב זה מי יביא לך פחית קולה קרה ומי ייתן קצת חיבור ותמיכה באמצע התופת הנורא.
לא נותן לעצמי לשכוח
החיבוקים, הצחוקים והדיבורים על אחדות לא משכיחים לרגע את האסון הבלתי נתפס שהוביל אותנו לכאן. קושמרו מעביר את השידור לכתבה על החטופים, והרוח במקום שוקעת באחת. הכאב על מה שקרה לא עוזב אף אחד, בטח לא את שני המגישים. כמו שבינו מיטיב לתאר, "מ-7 באוקטובר אנחנו ביום זיכרון שלא נגמר".
קושמרו: "אנשים אומרים שאני מחזק ומרגיע אותם. אנשים עצובים, אנשים בוכים, אז אני מרגיש שיש לי תפקיד מעבר לתפקיד הרגיל שלי כעיתונאי"
איך מתמודדים עם הפער בין הכאב והאבל לבין תחושת האחווה שאתם חווים פה?
"זאת כנראה הדרך שלנו ושל האנשים לשרוד את האירוע הזה, אחרת אנחנו לא נחזיק, פשוט נתפרק. השבוע הראשון היה מטלטל לכל אחד מהאנשים בחברת החדשות. האנשים שבאים, הסלפיז והצחוקים מאחורי הקלעים מצליחים להשאיר אותנו עם הרגליים על הקרקע. גם מבחינת האנשים שעוצרים, זה גם נותן להם סוג של שפיות".
הוא מספר שהיו רגעים לא מעטים שבהם הכאב השתלט. "היו פה ראיונות שכשדני סיים אותם והעביר את השידור לאולפן, מה שאנשים לא ראו בבית זה בן אדם שפשוט מתפרק. לנהל שידור כזה, כשאתה במצב שהיכולת שלך לעזור לאנשים היא מוגבלת, סוג של חוסר אונים, זה מטלטל. סיפורים מטלטלים, אנשי זק"א, ראיונות עם הורים של חטופים, אי אפשר להישאר אדיש. אין דרך לעכל את זה".
בין כולם, סטיינמן נראה כמי שמתקשה להכיל את הדיסוננס, או להניח בצד את הכאב. בעיניו עדיין אפשר לראות את המראות הקשים מ-7 באוקטובר. "אני אגיד לך את האמת, יש פה פער אפילו קצת צורם, כואב", הוא משתף את תחושותיו, קולו רועד מעט. "אנחנו עומדים פה, שני קילומטר מפה נשחטו אנשים. את חלקם אני מכיר. ואנחנו עומדים כאן בעמדת שידור, והרבה אנשים באים, וזה מחמם מאוד את הלב, באמת, מרגש לראות את החיבוק. זה שאנשים באים ואומרים לך תודה, זה מרגש. זה גם מכניס אופטימיות, אבל אני לרגע לא נותן לעצמי לשכוח מה קרה כאן. אני חושב שאסור לנו לשכוח את זה".
אבל כל הסלפיז והחיבוקים, זה חלק מההתמודדות, דרך למצוא קצת נחמה ואחווה.
"טוב שאנשים מרגישים ביחד, כי זה מה שאנחנו צריכים עכשיו, להיות כולנו ביחד חזקים ולעבור את התקופה הקשה הזאת. אבל הפער הוא בלתי נסבל, אתה מבין? יש כאן אווירה יותר משוחררת, של חום וסוג של הווי כזה, זה פער שקשה לי להתמודד איתו. אני שמח שאנשים אוהבים וזה מחמם את הלב, אבל אני לא שוכח לרגע את מה שהתרחש פה, שני קילומטר מכאן".
אני חושב שאנשים בבית מרגישים את הכאב שלך, וזה נגע בהם.
"כן, וחלק מהאנשים האלה באים לפה ואומרים לך תודה ופוגשים אותך, וזה מרגש מאוד, זו ישראל היפה, לא כקלישאה. בימים הראשונים של המלחמה יצא לי לראות את פני הרוע, ופה אתה רואה את הפנים היפות של הישראלים, האנשים הטובים, שאכפת להם ממך, שבאים ונותנים לך חיבוק ומילה טובה. זה קצת עוזר למלא את החלל".
סטיינמן: "אני הכתב בדרום של חדשות 12 במשך 13 שנה. לא מעניין אותי ימין או שמאל, אין לי מפלגה, המפלגה שלי היא תושבי הדרום. התפקיד שלי זה להשמיע את הקול שלהם"
שוב קוטעים את השיחה חבורת מילואימניקים שרוצים להצטלם עם סטיינמן. הוא מדבר איתם רגע ארוך, מצטלם, מחבק. אחד מהם נראה נרגש מאחרים, מתקרב ומדבר עם סטיינמן בשקט, בעיניים דומעות. "הוא אמר שהוא ראה את השידור שלי בשבת בבוקר ורץ לשטח, מספר סטיינמן אחרי שהם עוזבים. "מהשידור הוא הבין שזה אירוע רציני ולא עוד איזה סבב, והוא פשוט נכנס לאוטו ונסע לפה, כשהוא בכלל לא היה עדיין במילואים. יש כל כך הרבה אנשים שבאים ומספרים לי את הסיפור הזה".
אתה חושב על התפקיד שלך בצורה שונה היום?
"אני הכתב בדרום של חדשות 12 במשך 13 שנה. אני שואל את עצמי מה האחריות שלי, אם הייתי יכול לעשות יותר, להתריע יותר, לחשוף יותר מחדלים. דיברתי, ניסינו, עשינו, אבל אתה שואל את עצמך אם היית יכול לעשות יותר. ברגע אחד אתה מבין שאתה לא רק כתב שמדווח, אלא מישהו שיש לו תפקיד מעבר לזה. למשל באותו בוקר, להעיר את המדינה, להעיר את המנהיגים, את הצבא. כי לצערי באותו בוקר נורא ומחריד כולם ישנו. והתפקיד שלי עכשיו זה להמשיך להשמיע את הקול של התושבים".
נראה לי שזה בדיוק מה שאתה עושה.
"מישהו צריך לדבר בשמם והבנתי שאני הבן אדם הזה כרגע. לכן חשוב לי להיות פה בשטח, לדבר כל הזמן עם האנשים, לשמוע כל הזמן את הצרכים שלהם ולנסות כל הזמן להאיר עליהם את הסיפור. התושבים, המפונים, האנשים שנותרו עכשיו בלי בית. אני הכתב בדרום. לא מעניין אותי ימין או שמאל, אין לי מפלגה, המפלגה שלי היא תושבי הדרום. התפקיד שלי זה לנסות לעזור, להשמיע את הקול שלהם בצורה הכי אותנטית שאני מסוגל".
אחרי חודש וחצי, עדיין יש לך כוח ל-200 סלפיז ביום?
"בטח. אנשים כאלה מדהימים, אני יכול להגיד למישהו לא? אלה אנשים שבאים להביע הערכה, אהבה, זה ממקום טוב. אז אני מחבק אותם בחזרה, אוהב אותם בחזרה".