את נקודת השפל בקריירה של עומר עציון אפשר להגדיר כמחמעליבה. עלבון שהוא מחמאה, או להפך. "שנה אחרי שסיימתי לימודי משחק עשיתי אודישן לתוכנית שנקראה 'חברים מהתנ"ך' בערוץ התכלת והתקבלתי. זה היה האודישן הראשון שעברתי, ואמרתי, הנה מגיעה הפריצה, ערוץ התכלת, חברים, תנ"ך, הנה זה מגיע". השנה הייתה 2003, עציון היה בוגר טרי של בית צבי, שהשלים שלוש שנות לימוד בצלו של איתי טיראן, אבל למרות זאת קיבל כמות מספקת של תפקידים מובילים, וצבע השמיים שמעליו היה כצבעו של מרקע טלוויזיה המכוונת לערוץ התכלת. "ואז אני בא, מתיישב בלילה לראות את התוכנית, ו... אני לא מופיע. מישהו אחר משחק את התפקיד שלי. אני אומר וואו, וואט דה פאק, מתקשר לסוכנת שלי בזמנו, איך זה יכול להיות, זה לא בסדר, אף אחד לא אמר לי כלום, איך אף אחד לא הודיע לי שאני לא משתתף. והיא אומרת, היוצרים יצרו איתי קשר, ערוץ תכלת אמרו שאתה משדר יותר מדי סקס ונאלצנו להחליף אותך". הוא נקרע מצחוק. אם יש משהו שהקריירה שלו לימדה אותו, זה לא לקחת את עצמו ברצינות.
היום עציון בן 43, מאחוריו כבר תפקידים ב"טלוויזיה מהעתיד", "זאת וזאתי" הקאלטיות, "בצפר" (הוט) ובימים אלו עוד תפקיד בתור אפי, מנהל המטבח הגבוה והרע ב"הטבח", הדרמה החדשה של יס בכיכובם של גל תורן וגורי אלפי (משודרת ב-yes וב-STINGTV בימי שבת). אפשר לשים מרכאות כפולות סביב העובדה שהוא "נהנה" מפריצה לטלוויזיה ולקולנוע בגיל מאוחר יחסית (פחות או יותר בחמש השנים האחרונות) ואפשר גם שלא. את עומר של העבר זה בטח לא שימח; עומר של ההווה חושב שהתקופה הארוכה בשוליים עשתה איתו סוג של חסד.
ועוד איזה שוליים: עציון, שהיה סקסי מדי לערוץ תכלת, היה יכול להתגלגל לקריירה יפה בתיאטרון הרפרטוארי או לשורה של תפקידים של חתיך בטלוויזיה. לחיים היו תוכניות אחרות. את מספר האודישנים בהם אמרו לו "אנחנו נתקשר אליך" ולא התקשרו הוא מעריך באזור ה-200, אולי 300. בהתחלה הוא הופתע. אחר כך הוא התמרמר. אחר כך הוא מצא את עצמו בתחנה המרכזית החדשה, בתיאטרון הפרינג' הפצפון "תיאטרון קרוב", שהוביל ניקו ניתאי ז"ל במשך כמעט 20 שנה עד שנפטר מוקדם יותר השנה.
"במשך שבע שנים שיחקתי שם מול 20 איש שעשרה מהם היו עובדים זרים, פיליפינים, שנכנסו במקרה ובלי לשלם", רוב הזמן בהצגת הקאלט "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש", "שהביאה קהל יפה יחסית לתיאטרון", וב"אדיפוס בקולונוס" שבה שיחק את תזאוס מלך אתונה. את תקופת התיאטרון הוא זוכר במלוא מורכבותה. "מצד אחד הייתי מחויב נורא ואהבתי את המקום ומאוד מאוד אהבתי את ניקו. מאוד התחברתי לאנטי-ממסדיות שלו, כי גם לי באותה תקופה היה לי איזה מרמור של שחקן שבז לממסדים שלא מקבלים אותו. מצד שני הרגשתי רחוק מאור הזרקורים, משחק מול קהל מועט. ובסוף הרגשתי איזו רוויה. הרגשתי שמגיע לי יותר".
היית חריג שם מהבחינה הזאת? הרגשת שהאחרים יותר בתוך זה ממך?
"לא יודע איך הקולגות שלי חוו את זה. וזה לא שלא הייתי ברבאק על זה. לפעמים הייתי מגיע לתחנה המרכזית החדשה ב... רגשות מעורבים. אבל ניקו, זכרונו לברכה, כפרה עליו, איזה בן אדם, הוא הוריד אותי מכל החלומות הבימה-קאמרי האלה שהיו לי כשיצאתי מבית צבי, כי זה מה שמלמדים אותך שם, לרצות את התיאטרון הזה".
אבל להצטרף לתיאטרון "קרוב" היה כמו להצטרף למנזר זן. הגורו בא קומפלט עם המנזר. כשהיה מזהה יותר מדי אגו אצל עציון, או אצל מישהו אחר, ניתאי היה אומר "אני לא יותר טוב מכלב רחוב!", והסאבטקסט היה: גם השחקנים שלי לא. כל זה עזר לעציון להתנקות מהרבה דברים מיותרים.
תיאטרון רפרטוארי? כילד הוא בכלל אהב קולנוע אמריקאי של שנות ה-70, קופולה, סקורסזה, דה נירו, פצ'ינו (עד היום תמונת הקאבר שלו בפייסבוק היא פריים של אל פצ'ינו ומישל פייפר מתוך "פני צלקת"). "תמיד הרגשתי שאני לא השחקן הטיפוסי לגישה הקלאסית. גם בלימודים הייתי גיבור מעמד הפועלים. היה את איתי טיראן שהיה הכוכב הבלתי מעורער, והוא מענטש, ואני מאוד אוהב אותו, אבל היה אותו כדוגמה קלאסית להצלחה ומה שמצפים גם ממני להיות, באיזשהו מקום. ופתאום אתה מגיע לבית ספר למשחק וגארי בילו (המנהל המיתולוגי של 'בית צבי') מכניס לך עם פטיש אהבה לתיאטרון. הניתוח עבר בהצלחה, כן? אבל לי לקח הרבה מאוד שנים למצוא מחדש את עצמי".
רגע, תסביר לי, כי אני לא מבין כלום בתיאטרון. מבחינת גארי בילו, מה זה הדבר הזה שיש באיתי טיראן שהופך אותו לכוכב של המחזור ואותך לא?
"הוא שחקן תיאטרון פנומן, עם הארטיקולציה המובהקת של התיאטרון, ואני תמיד רציתי לעשות דברים יותר קטנים, עם מחוות יותר קטנות. וגם – עם פחות רשות. נגיד, טיראן מגיל צעיר מאוד עבד עם המון רשות".
רשות?
"כן, הוא הרשה לעצמו. הוא צייר לעצמו משהו בראש וידע להפוך את זה למציאות. אני באותן שנים עוד הייתי קצת מסרס את עצמי, קצת לא נותן לעצמי לזרוח. האמינו בי, נתנו לי תפקידים ראשיים אבל היה לי איזה פחד משתק, ובחרתי יותר להיחבא אל הכלים. הייתה תקופה שהייתי גם מאוד, אפשר להגיד, מכור לסמים קלים והייתי כל הזמן מטושטש, בורח. לא הייתי זמין לעצמי במאה אחוז. גם לא הייתי זמין למשחק במאה אחוז. מאוחר יותר באמת גם הלכתי ללמוד תסריטאות בסם שפיגל, ובכלל היו כמה פעמים שכמעט עזבתי את המקצוע, במשך שנתיים הייתי שותף בבר יין פה בנחלת בנימין עם חברים. הייתי שותף שקט, בעיקר אכלתי ושתיתי, האמת. אבל בכל פעם שעשיתי את הגיחות האלה החוצה המשחק שוב צץ איכשהו, אתה יודע, זה... זה כזה...".
נו, תעשה.
"נו, עזוב אותי".
תעשה!
"They pull me back in, נו".
עכשיו תעשה ותתכוון לזה.
“Just when I thought I was out”, הוא לוקח את הפאוזה הנכונה, "They pull me back in!".
"במדינה האשכנזים קיפחו את המזרחים, ובבית ספר המזרחים קיפחו אותי"
עציון נולד בירושלים, בן לאדריכל נוף שעבד במשרד לאיכות הסביבה ולצלמת עיתונות מצליחה. כשהיה בן 6 המשפחה סיימה לבנות בית בן שלושה מפלסים עם גינה בבית שמש ועברה לשם. "אבא שלי מאוד האמין בבית שמש, היה בטוח שזאת עיר שתגדל ותצמח ותצליח מאוד בגלל המיקום שלה בין ירושלים לתל אביב". עציון, עם חזות אשכנזית (למרות שהוא עיראקי מהצד של האמא, "שהייתה במעברות על כל הכלול בכך, אבל היא מאוד לקחה על עצמה את התרבות האשכנזית, מאוד השתלבה בבוהמה הירושלמית"), ממשפחה עם בית בן שלושה מפלסים, חטף כאפה איך שהתחילה כיתה א'.
"עיר קשת יום, עם דימוי מאוד נמוך. אם לישראל יש בעיית דימוי בעולם אז לבית שמש יש בעיית דימוי בישראל. במדינה האשכנזים קיפחו את המזרחים, ובבית ספר המזרחים קיפחו אותי". המצב החברתי שלו קצת השתפר בגיל 15, כשהוא הפסיק להיות "עומר השמן" והפך ל"עומר הגבוה", התחיל להתעניין בקולנוע ולצלם סרטים ביתיים עם חברים, ועדיין, בגיל 21, בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הוא עלה על טיל מבית שמש ונחת בתל אביב (טוב, בהתחלה ברמת גן) ובבית צבי.
ב-2014, כשהיה לו כבר ברור שהפרק של תיאטרון "קרוב" בחייו מתחיל להתקרב אל קיצו, אבל עדיין לא היה ברור מה יהיה הפרק הבא שיתחיל, הוא מצא את עצמו מעלה סרטונים לפייסבוק. זה תפס. לא עשרות אלפי לייקים, אבל כמה מאות, והכי חשוב, זה תפס אותו, נתן לו איזו תחושה שהוא עושה משהו מהיר, בלי לחשוב יותר מדי על מה יגידו ואיך יקבלו ומה יחשבו ומה עם התדמית שלו. שנתיים לאחר מכן, פורטפוליו השטויות והחיקויים הזה השתלם כשמצא את עצמו מצטרף לעונה היחידה של תוכנית המערכונים "זה המצב" (עם ירון ברובינסקי ומולי שולמן).
"זה המצב" לא שרדה הרבה זמן אבל היא עשתה לעציון כמה טובות משמעותיות לקריירה: היא מיקמה אותו בקומדיה, בז'אנר בו "החתיך" הוא דווקא דמות משנה, שחקן אופי, מועמד מושלם לגלם שורה של שמוקים ונבלים מטופשים, היא הכניסה אותו למעגל הטלוויזיה והיא חיברה אותו עם גיתית פישר. מאז הם הולכים ביחד: ב"טלוויזיה מהעתיד", ב"זאת וזאתי", ועכשיו גם ב"הטבח". הם מצאו במהרה הרבה קרקע משותפת: גם פישר הגיעה מלימודי משחק, גם בבית צבי (אבל כמה שנים טובות אחריו) וגם היא הייתה שם סוג של אאוטסיידרית שניסתה לעשות קומדיה בסביבה שקידשה את כל השאר. "גיתית עשתה כל מיני תפקידי משרתות, אתה יודע איך במחזות הרוסיים תמיד יש משרתת שנכנסת עם פמוט, אומרת משהו מצחיק והולכת? אני הייתי מקבל תפקידים של כל מיני גברים שרמנטיים, אבל רציתי את תפקידי האופי, רציתי לעשות איזה דאחקה וללכת".
"ברור שהיו רגעים של – איך לא רואים? איך לא רואים?"
גם ב"הטבח" הם, כאמור, חולקים את המטבח של גל תורן, שקיבל את התפקיד הראשי – שעציון עשה אליו אודישן. "ברור ידעתי שלא יתנו לי לסחוב תפקיד ראשי בסדרה, אין סיכוי", הוא אומר, "אבל אז הם חזרו אליי עם הדמות של אפי. הכתיבה שלהם כל כך התיישבה לי בפה שבכלל לא הייתי צריך להתאמץ".
למדת קצת טריקים של מטבח?
"מושיקו גמליאל, השף שהיה היועץ המקצועי שלנו, לקח את כולנו להתנסות בעבודה במטבח וכל כך נהניתי שאמרתי לו, גם ככה המקצוע שלנו לא יציב. אולי תיקח אותי? תמיד צריך איזה השלמת הכנסה. הוא אמר לי כן, אבל אתה מתחיל מלקלף דגים ותפוחי אדמה. אמרתי לו, אז לא".
ובבית אתה מבשל יותר טוב?
"אני מבשל הרבה יותר, כי מן הסתם אני בבית, אבל אני מבשל דברים פשוטים, לילדה שלי. אבל כן, רכשתי קצת סקילז. זה היה ניסיון מאוד כיפי".
אז בוא נדבר שניה על אפי, הגבוה הזה, הקשוח, הביריון. שלא לומר שמוק.
"הוא היה טבח, עם חלומות, שהמציאות דופקת לו בדלת ואומרת לו שהוא לא איזה מציאה גדולה בעולם הקולינרי. הוא מאוד מנסה להתחבב על הבוס שלו ולא להתחבב על כל השאר. אבל בסופו של דבר הוא מנסה לרצות, וזה הסיפור שלו, וברגע שהוא מקבל קצת כוח כל המרמור יוצא החוצה. הוא יודע את העבודה ויש לו ביטחון בעבודה, אבל זה כל מה שיש לו. ובלי ספוילרים, אבל אין שום גאולה בסיפור שלו, והוא לא לומד שום דבר והוא לא מתקדם לשום מקום".
התחברת לזה, בתור מי שפעם אמרו לו "לא" על 300 אודישנים?
"נשמרתי מרמות כאלה של מרמור, בגדול. אבל ברור שהיו רגעים של – איך לא רואים? איך לא רואים? ועשיתי חרא של אודישנים והגישה שלי הייתה חרא. הלכתי פעם לאודישן ל'ברנשים וחתיכות', מחזמר, בית ליסין. אני עושה את האודישן, אני אומר לפסנתרן – אני עכשיו אשיר את 'תני לי הלילה מזל', ואיך שהוא מתחיל - אני מבין שאני לא יודע את השיר. שאני יודע רק את הפזמון. אז שרתי את הפזמון והשתתקתי והלכתי. ואני מבין שבשביל הבוחנים זה היה פשוט עוד אודישן גרוע מתוך מלא אודישנים גרועים שהם ראו, כן? אבל בשבילי זאת הייתה טראומה. אבולוציה שהייתי חייב לעבור על הבשר ואין שום דרך לעבור אותה, אבל אני מאוד עקשן ואני מאוד מתמיד, וזה מה ששמר עליי בתוך הדבר הזה".
הילדה של עציון, טוני, כבר בת שש. לפני כארבע שנים הוא התגרש מאמא שלה, שהייתה בת הזוג שלו לאורך לא פחות מ-14 שנים – ממש כל תקופת החיים הבוגרת שלו. "אתה יודע, מרוב שזה שגור וקורה, אז מתייחסים לזה כאיזה דבר שבשגרה. ואני חושב שגירושים זה ממש שבר, שבר מאוד גדול בחיים של בן אדם. זה כמובן אינדיבידואלי, ואלה לא היו גירושים קשים – כמובן, היה מאוד קשה לפרק חבילה של כל כך הרבה שנים, וילדה, אבל הגירושים עצמם לא היו קשים. הרגשתי כמו ספינת חלל שכשהיא יוצאת ממתקן השיגור, ויוצאת מהאטמוספירה ומגיעה לחלל, פתאום היא מתפרקת מהרקטה שנשאה אותה לשם. ואלה היו הגירושים שלי, פשוט צפתי בחלל. זה יוצר סדק בנשמה, אני חושב שלא מדברים על זה מספיק כבר. אבל כן, הזמן עובר, הייתה איזו תקופה שקצת גיליתי את הרווקות. בהתחלה הרגשתי כאילו ירו אותי מתותח. אבל יש לי זוגיות חדשה עכשיו, כבר שנה. אני הרבה יותר מפויס עכשיו, פחות דרוך. משתדל להגיד תודה על החיים".
יש כתובת לתודה הזאת, או שזה ככה, לאוויר?
"אני לא יודע בדיוק מה הכתובת המדויקת. אני כן מדבר אל איזשהו אהוב שאני מאמין שקיים".
אהוב?
"כן, אהוב. ככה אני קורא לו, אהוב".
אהוב שמיימי.
"אהוב שמיימי. או אהובה! אהובה שמיימית".
צילום: אור דנון | סטיילינג: לימור ריחנה | איפור: מירב ברוש | שיער: לידור חדידה