שי המבר (23) עלתה לבמת האודישן של "הכוכב הבא". השופטים ידעו היטב מי היא, גם הצופים בבית הכירו אותה; לפני עשור היא התפרסמה כאחת מהתלמידות הבולטות של "בית ספר למוזיקה", והביאה איתה לתוכנית בגרות יוצאת דופן וחיוך ענק. שני אלה עדיין שם, החיוך אפילו גדל. אבל לצדו יש הפעם גם מה שהמבר עצמה כינתה "סוג של פוסט טראומה". היא חשפה על הבמה תקיפה מינית שעברה, שהנפש והיצירה שלה מושפעות ממנה גם שנתיים אחרי. מיד אחר כך שרה את "פעם את לילה", שיר מקורי שכתבה אחרי הלילה הרע ההוא, וקרעה את הלב הקולקטיבי של האולפן. אחר כך באה עונה שלמה שבה המבר הפכה שוב לאחת מהתמודדות החזקות של העונה הנוכחית של "הכוכב הבא", שתגיע לשיאה בגמר הגדול ברביעי באמפי פארק "זאפה לייב".
גם להמבר עצמה לקח זמן להבין את המשמעויות של השיר שכתבה. "כשקורה לך משהו כזה את לא בדיוק מבינה מה עברת, קשה לשאת את זה שזה באמת קרה לך. בתור אחת שיש לה תמיד מה להגיד על הכל ויודעת תמיד להוציא את הרגשות שלה החוצה, נשארתי בלי מילים. ישבתי לבד בחדר, הוצאתי דף ועט וכתבתי שיר. כשסיימתי קראתי לשותפה שלי ואמרתי לה שכתבתי שיר, שאני רוצה להשמיע לה אותו אבל מפחדת. פחדתי להבין באמת מה קרה לי".
והשמעת?
"כן. ורק כשהשמעתי לה באמת הבנתי מה עברתי באותו לילה. הבנתי שקרה לי משהו לא טוב, משהו חריג. השותפה שלי התקשרה לאמא שלה, מנכ"לית אחד ממרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, והיא הסבירה לי בצורה מאוד חכמה מה קרה לי. מאז, כבר כמעט שנתיים שאני מלווה על ידי צוות מרכז הסיוע. עד היום קשה לי להתמודד עם מה שעברתי, זה כל הזמן צף. יש חיים לחיות וצריך הרבה מאוד כוח בשביל לחיות אותם. אני אדם עם המון אהבה ותשוקה לחיים, אבל אין מה לעשות, זה סדק אותי. אנשים אומרים לי 'את אמיצה', 'את מיוחדת'. אני לא מרגישה אמיצה ולא מרגישה מיוחדת. אני מוכנה לשאת במחיר של לחשוף את הסיפור שלי בשביל שלאחרים יהיה יותר קל. אני מרגישה שזה התפקיד שלי".
"יש לי ממך בקשה אחת לגבי הראיון הזה", היא אומרת. "חשוב לי שאני לא אצא מסכנה, כי אני ממש לא מסכנה", היא מחייכת. "כשאני מספרת את הדברים היותר קשים שעברתי זה לא בא ממקום מתבכיין. מה שעברתי בחיים פיתח אותי. בגלל שאני בטלוויזיה הכל נראה עוד יותר גדול, ואני לא רוצה להיות קלישאת ריאליטי. הרי לכולם יש סיפור, כולם עוברים דברים בחיים, ואני ממש לא מרגישה מיוחדת ובטח שלא מרגישה מסכנה. תכתבי את זה".
הכל דרמה, הכל גדול
העונה הנוכחית של "הכוכב הבא" נתנה עומק מתבקש לדמותה של המבר, שנצרבה בתודעה כשהייתה רק בת 13. "בזיכרון הקולקטיבי אני עדיין הילדה מ'בית ספר למוזיקה'. גם כשסיימתי תיכון, גם כשהייתי סמלת בצבא וגם באזרחות אנשים מסכלים עליי בקטע של "מה, את לא בת 14?". כבר שנים שאני לא הילדה הזו, היא חלק ממני אבל אני כבר לא היא. אני בטוחה שזה כן הקשה עלי לפרוץ באיזשהו מקום. לאורך כל העשור האחרון הוצאתי שירים ובגיל 18 הוצאתי אלבום ראשון. הופעתי בברים ובמועדונים, היה לי קהל נאמן, אבל זה לא התפוצץ. הייתי שולחת לתחנות רדיו את השירים שלי והם חזרו עם תגובה שלילית. אז ברור שזה מסתכל שאומרים שאני עושה קאמבק, הרי לא ויתרתי עשר שנים. לא הלכתי לשום מקום, תמיד הייתי פה".
היא נולדה ב"גלקסיית מצפה רמון", במילותיה, לאבא, איש צבא לשעבר, ואמא מורה לחינוך גופני. "ההורים שלי הכי יפים בעולם, לאמא שלי יש עצמות לחיים ואבא שלי טום קרוז. גנטית היה פה פספוס, אין מה לעשות", היא צוחקת ושולפת תמונה של השניים מהארכיון הטלפוני. היא השנייה מבין שישה אחים ואחיות. "היינו שמונה אנשים דעתניים, אמוציונליים ורגישים בבית אחד אז ברור שהיו תקופות יותר שמחות ותקופות פחות שמחות. גדלנו בבית מסורתי-דתי, אמא שלי התחזקה לאורך השנים, שמרנו בשר חלב, כלים, צומות, נטילת ידיים, בית כנסת, תפילות, הייתי הולכת עם מכנסיים אבל לא הייתי הולכת חשוף".
"הייתי ילדה ביישנית", היא מוסיפה להעמיק במי שהייתה פעם, מי שהניחה את היסודות למי שהיא היום. "הייתי כותבת סיפורים והופכת את עצמי לדמות אחרת. לא לילדה שגרה במצפה רמון, אלא בארצות הברית נניח. גם הייתי מאד רגישה. אני ממש זוכרת את עצמי כילדה מרגישה רגשות כבדים, רגשות שגדולים מהגוף שלי. הכל דרמה, הכל גדול. הוצאתי את זה דרך המילים, הסיפורים והשירים".
בגיל 8 היא עברה עם משפחתה לנתניה. "הרגשתי כאילו אני עוברת ממאדים לעיר. הגעתי ליום הראשון בכיתה ג' עם חצאית ג'ינס כחולה, חולצה גדולה של בנים, סנדלים, שתי קוקיות ותיק של פוקה. נכנסתי לכיתה וכל הבנות לבשו אברקרומבי והיינס והדיבור שלהן היה מאוד… איך אני אסביר את זה...".
עירוני?
"בדיוק. היה לי קשה להתמזג עם כולם, לא הייתי הכי יפה בכיתה ואני חושבת שפחות הגניב את הילדים האחרים להתחבר אלי. לא ספגתי בריונות אבל הייתי ילדה מאוד שקופה".
במקביל להתמודדות החברתית, באותה תקופה אמה חלתה בסרטן השד. "אני זוכרת שהייתי בחדר שלי והיה טלפון בבית, אמא שלי ענתה וגם אני הרמתי את השפופרת, זה היה טלפון של פעם, שכל אחד יכול לשמוע את השיחה. שמעתי את המזכירה את קופת החולים אומרת לאמא שלי להגיע דחוף. אז כבר הבנתי, כי ידעתי שיש חשד למשהו. היא הייתה עושה הפרשות חלה כל שבוע. הייתה זו חוויה מטלטלת. היא הייתה צריכה לעבור טיפולים, ניתוחים והקרנות, היינו ביחד בזה בתור משפחה. אבל אנחנו אנשים משימתיים במשפחה. אין התמסכנות. יש את המחלה והמטרה היא להבריא, לשרוד. את קמה בבוקר ואת הולכת לישון בתוך משפחה שהמטרה שלה היא להמשיך להתקיים, להתפרנס ולתפקד".
התפנית המשמחת הגיעה חודשים ספורים אחר כך, כשאמא של שי החלימה לחלוטין מהמחלה. ואז הגיעה עוד נקודת אור. "אני זוכרת שראיתי בטלוויזיה פרסומת שמחפשים ילדים שיודעים לשיר לתוכנית חדשה, וידעתי שאני חייבת להיות שם", היא מחייכת. "המורה שלי לפיתוח קול רשמה אותי, הייתי באודישן והתקבלתי. הצילומים הרגישו לי כמו קייטנה עם מפורסמים, אבל כשהתוכנית שודרה החיים שלי התהפכו".
מה קרה?
"היה לתוכנית הזו רייטינג מטורף, כולם ראו אותה. לא יכולתי ללכת ברחוב. הדרך שלי לבית ספר שלקחה 20 דקות הפכה לשעתיים בגלל שכל רגע עצרו אותי. זאת הייתה הצלחה מטורפת, אבל כל הזמן הרגשתי שהאהבה הזו לא מגיעה לי. לא הבנתי על מה אני מקבלת אהבה, על מה מעריצים אותי? מה, על זה שאני שרה יפה? אז מה?".
ומה לגבי הביקורות השליליות, איך התמודדת איתן?
"אני ממש זוכרת אותי יושבת קוראת טוקבק טוקבק, וכתבו דברים קשים. אני זוכרת ביקורת של מבקרת טלוויזיה שכתבה "שי בת ה-13 נראית כמו חיקוי סמרטוטי של נינט עם המצמוצים והעפעופים שלה".
זה פוגע.
"לי היה יותר קל להתמודד עם זה מאשר עם האהבה שקיבלתי".
מה?
"ההצלחה אצלי הייתה בגיל 13. זה גיל בו עולות כל מיני שאלות של זהות, של מי אני? למה אוהבים אותי? אני אוהבת את עצמי? אוהבים אותי כי אני מפורסמת? ילדים שלא ספרו אותי פתאום ניסו להתקרב אלי ולהיות חברים שלי. כשבן היה מסתכל עליי הייתי חושבת אם זה בגלל שהוא רוצה להיות חבר שלי או בגלל שהוא ראה אותי בטלוויזיה. אני זוכרת שבאחת השיחות שניהלתי עם הפסיכולוג של התוכנית אמרתי לו שאני מרגישה כמו עוגה שכל אחד לוקח ממנה חתיכה ולי לא נשאר כלום. אני לא הצלחתי ליהנות עד הסוף מההצלחה כי כולם רצו ביס ממני ביס. אחרי התוכנית ממש שאלתי את עצמי אם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, כי הבנתי שהמחיר הוא כל כך גבוה".
עשר שנים אחר כך, ברור מה המבר ענתה לעצמה. "החלטתי שאני רוצה להמשיך אבל בדרך שלי. שאני לא מוכנה להיות רק זמרת ואני לא רוצה להיות דוגמנית של שיר. הבנתי שאם אני רוצה להיות ראויה ושלמה עם האהבה שאני מקבלת אז חסר בי משהו, וזו היצירה שלי, השירים שאני כותבת".
מישהו עבד עליי שזאת תל אביב
כשהייתה בת 16, תלמידת תיכון מחוננת שמבלה את שעות אחר הצהריים בכתיבה ומוסיקה, אמא שלה עברה תהליך של חזרה בתשובה - וגם ממנה נדרשה החלטה. "אמא שלי ואני עברנו דרך ארוכה יחד. אני חושבת שלכל הורה יש את הרצון שהילד שלו יהיה כמוהו ואני לא הייתי כמו אמא שלי, היא מאוד רצתה שאני אתחזק יחד איתה ואני ראיתי אמונה בצורה אחרת".
מה זאת אומרת?
"אני גדלתי על ברכת השחר, אני יודעת אותה בעל פה גם אם מעירים אותי מתוך שינה. היה איזה יום שקיבלתי נוסח אחר לתפילה. לגברים היה כתוב 'ברוך שלא עשני אישה' ואז היה כתוב בסוגריים שהאישה מברכת 'ברוך שעשני כרצונו'. לא הבנתי את זה. אלוהים רצה שאני אהיה אישה, הוא ברא אותי אישה. נולדתי אישה. נוצר פער בין האמונה החזקה שלי באלוהים לבין מה שקורה בדת בפועל בהרבה מקומית".
ובבית?
"פיצוצים. היינו רבות המון. היינו רבות בשולחן שישי עד שהייתי מתעצבנת, לוקחת את הגיטרה, טורקת את הדלת והולכת לישון אצל חבר שלי. היינו ככה שנים, רק כשעזבתי את הבית אחרי הצבא הכל נרגע. הבנתי שיש בינינו מלא אהבה אבל אנחנו חיות חיים אחרים שלא יכולים להתקיים באותו בית. היום המצב בינינו מושלם, ותכתבי את זה".
את השירות הצבאי שלה היא העבירה בתל השומר בלהקת חיל החינוך ("שנתיים מופלאות ומושלמות. הופעתי בפולין, בלוס אנג'לס ובאוגדת עזה"). תוך שלושה חודשים מרגע השחרור המבר כבר עברה למקום שבו הכל קורה, לפחות לפי מה שמספרים. "שכרתי בדירה ברמת אביב כי מישהו עבד עליי שזו תל אביב ועבדתי בתור מזכירה בקאנטרי השכונתי. רבקה מיכאלי אף פעם לא הייתה מביאה צ'יפ אז הייתי צריכה לפתוח לה את השער".
כשעלתה על השקר לגבי רמת אביב היא מצאה דירת שותפות בלב העיר, העבירה את הבעלות על הצ'יפ של רבקה מיכאלי לעובדת אחרת ומצאה עבודה כעוזרת גננת וביום וברמנית בלילה בבר שכונתי. "בסופו של דבר כל המעבר הזה לתל אביב היה בשביל המוזיקה. אבל בשביל לספק את החומר למוזיקה ולי הייתי חייבת לעבוד במשרה כפולה כדי לחיות".
רגע לפני הקורונה המבר לקחה הלוואה של מאה אלף שקל לטובת השקה של כמה שירים חדשים, מתוך אמונה שלמה שאלה יהיו נקודת הפריצה שלה. אבל העולם נסגר, המדינה נסגרה, הגן נסגר, חיי הלילה נסגרו. המבר, כמו צעירים רבים אחרים, הוצאה לחל"ת. "הגעתי למצב שלא יכולתי להחזיק את עצמי כלכלית וכבר חשבתי אם לחזור להורים, אבל אז נזכרתי ב'הכוכב הבא', וחשבתי שאולי זה הזמן שלי לנסות".
למה דווקא עכשיו?
"אמרתי לעצמי 'את עשר שנים מהתוכנית, מנסה עשר שנים להצליח בכל הכוח ובכל האמונה, וזה לא באמת קורה'. כשראיתי שהפרס בעונה הזו זה כסף כדי להזניק את הקריירה הבנתי שזה מה שאני צריכה. אין מה לעשות, צריך המון כסף בשביל לעשות מוזיקה ושהיא תגיע לאנשים. צריך לשלם למפיק, לנגנים, למנהלים, צריך כסף בשביל ליצור את כל הדבר הזה, החלטתי ללכת על זה".
ומה את חושבת על ההחלטה?
"זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים. אני לא רוצה להשמע שחצנית אבל מבחינתי שברתי את חוקי הפורמט. המהות של התוכניות האלה היא קאברים. המתמודדים, מוכשרים ככל שיהיו, מגיעים ושרים שירים של אנשים אחרים. אני התעקשתי על לעשות שירים מקוריים, קיבלתי את הבמה הזו ולקחתי אותה בשתי ידיים".
השיר המקורי הראשון היה, כאמור, "פעם את לילה". "אחרי השידור קיבלתי המון המון הודעות, היו בנות שקיעקעו את מילות השיר שלי עליהן. היה משהו מאוד מרגש ומשמח שהשיר שלי נגע בכל כך הרבה אנשים. אבל יותר מהכל זה עצוב, עצוב שכל כך הרבה בנות יכולות להזדהות עם החוויה הזאת".
מה שלחו לך?
"מאז השידור של התוכנית הפכתי למרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. קיבלתי משהו כמו עשרת אלפים, חמש עשרה אלף הודעות. סיפורי זוועות שהלב שלי לא עומד בהן. אני עונה לכולם לאט לאט, ושולחת אותם לייעוץ ותמיכה ברכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. כאחת שבעצמה מתמודדת עם טראומה מינית ולא יודעת מה נכון לה, אני חושבת שזה לא אחראי שאייעץ לאחרות".
הגשמתי מלא חלומות
היא כנה ברמה בלתי מתפשרת, גם כשמדובר בחוויות החיים הקשות ביותר שלה. החיוך מופיע הרבה, הקסם האישי נמצא שם תמיד. "אלו החיים. אני מדברת וכותבת גם על דברים כבדים אבל את רואה אותי, אני גם הכי ילדה סתומה בת 23 שהולכת לרקוד במסיבות. בחיי, לפעמים יוצאים ממני דברים שאני לא מאמינה על עצמי. אני הכי קלאמזי שיש, הכי פטפטנית, כל הזמן אומרת את המילה הלא נכונה בזמן הלא נכון ותמיד צוחקת על הכל".
את הדוגמא לפטפטנות המתוקה שלה היא שולפת מבלי שאני בכלל מבקשת. "תקשיבי", היא מחייכת. "אני תמיד מתחילה עם גברים, אין לי את העניין של אני אישה אז הגבר הוא צריך להתחיל. קיצר, בזמן האזעקות היה לי בבניין שכן חתיך ששמתי עליו עין מאז שהוא הגיע לבניין, קיצר, האזעקה הראשונה תפסה אותי בדיוק במקלחת. רציתי החוצה במגבת, עם שמפו על הראש ורגל אחת מגולחת, זה היה כל כך לא סקסי, איך שאני מגיעה לחדר מדרגות עמד השכן החתיך".
אוי לא.
"כן. אבל איך שנכנסתי הביתה נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של הבניין, מצאתי את המספר של השכן, וכתבתי לו 'שתדע שמכל האנשים בחדר מדרגות איתך אני מרגישה הכי בטוחה'. הוא ענה 'טוב לדעת' ויצאנו אחר כך לדייט".
ומה קורה עכשיו?
"יש מישהו, אבל הכל ממש חדש אז אני לא רוצה לספר. אבל אני חייבת להגיד לך שמאז התוכנית מתחילים איתי מלא מלא, וזה מפתיע אותי. הייתי בטוחה שבגלל שסיפרתי על התקיפה המינית גברים יירתעו ממני אבל לא, אני מקבלת מלא הודעות. מלא הודעות של 'את הקראש שלי מגיל 13, עכשיו ששנינו בוגרים בואי נממש את אהבתנו ונתחתן'".
לצד הדייטים עם הבחור החדש והמסתורי והאינטנסיביות של התחרות, המבר לרגע לא הפסיקה לעבוד. ולא, אני לא מדברת על שירים חדשים. "הייתי חוזרת מיום צילום בשלוש בלילה ובשבע בבוקר כבר מחזיקה תינוק בבייביסיטר או עובדת בגן. לא הייתה לי ממש ברירה, אני עדיין צריכה להתפרנס איכשהו".
היה בזה משהו מביך? את סטארית בפריים טיים בלילות וביום צריכה להחליף חיתולים?
"מביך? הילדים משתגעים מזה וזה הכי משמח אותי בעולם. הם בטירוף מזה שאני בטלוויזיה. אני ממש לא מתביישת בעבודה שלי, להפך, אני גאה בה. אם לא מוזיקה בטוח הייתי מתמקדת בחינוך לגיל הרך".
תגידי, האמנת שתגיעי כל כך רחוק בתוכנית?
"האמת שלא חשבתי על זה בכלל. מבחינתי כל ביצוע היה גמר. חשבתי כל פעם צעד צעד, על איך אני מביאה את ההברקה הכי מדויקת. המטרה שלי בתוכנית הייתה שיחשפו למוזיקה שלי, ופה אני חושבת שהצלחתי".
בואי נדבר על השופטים. למי את הכי מחוברת?
"אני מכירה את קרן מאז שאני ילדה, אז מן הסתם היא הכי קרובה ללב שלי ואני אוהבת אותה מאוד. וחוץ מזה יש את נינט, נינט, שלום לך ואיך זה מרגיש להיות הדבר הכי יפה בעולם. זה לא נעים כמה שהיא יפה. נינט הייתה יכולה להגיד לי 'שי היית מזעזעת' ועדיין הייתי מתהפנטת מהיופי".
מה לגבי שאר השופטים?
"האמת שאני הרוסה על כולם. איתי לוי שם לי אדום נגיד, אבל אני הרוסה עליו כפרה עליו, הייתי דלוקה עליו לאיזה שנייה פעם".
וואלה?
"כן! פעם הוא עשה איזה ראיון והוא אמר שהוא יכול להתאהב בפקחית ברוטשילד, והוא היה מושלם בראיון הזה והתאהבתי ברמות. קיצר אחותי אמרה לי לשלוח לו הודעה שאני עובדת בתור פקחית ולעבור לידו עם מדים של שוטרת. אבל זה לא קרה בסוף, וגם אין לי מדים של שוטרת".
תגידי, אם תזכי בתוכנית, מה את מתכננת לעשות עם הכסף?
"מוזיקה, מוזיקה, מוזיקה. אם אני באמת אזכה, שמוזר לי לחשוב על זה בכלל, אבל אם, אולי, אני חושבת שהדבר שהכי ראוי שאני אעשה בשביל הקהל שלי זה להוציא שירים. אני מניחה שהסיבה שהקהל שלי הצביע לי זה גם כדי לשמוע את השירים שלי, אז אני אעשה את זה בשבילם".
היום את מבינה כמה מעריכים אותך ולמה? את כבר מרגישה ראויה לאהבה המטורפת שאת מקבלת?
"האמת שכן. אני עשר שנים לא ויתרתי, האמנתי בעצמי ובמוסיקה שלי יותר מכל דבר אחר. היום אני מרגישה ראויה, אני אומרת את זה ויש לי דמעות בעיניים. זה מרגש אותי. אני מרגישה שמעריכים אותי בזכות השירים שלי ובזכות האדם שאני. אם אני אמשיך לדבר על זה אני אתחיל לבכות פה".
ולאן את רוצה להגיע?
"הגשמתי כבר מלא חלומות. הייתי רוצה פשוט להמשיך לשיר, לכתוב, לעשות מוזיקה ולחיות ממנה. וגם אולי למצוא איזה מישהו חמוד, להתחתן איתו ולהיות אמא".
קו החירום לנפגעות תקיפה מינית: 1202.
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: איתי בצלאלי | איפור: רותי עדי במוצרי Sothys | שיער: אוראל עטון ל"ארטבוק" | הפקה: רותם פנחס