משה נוסבאום רגיל לצפות במלחמות ישראל מהקו הראשון. בתחילה הוא עשה את זה עם נשק, אחר כך – עם מיקרופון. במלחמת יום הכיפורים הוא שירת כקצין שריון צעיר (שעבר הסבה חפוזה לאחר שירות בצנחנים). במלחמת לבנון – כקצין שריון קצת פחות צעיר, אז צפה בגרירת הטנקים הישראליים בידי צבא סוריה בסולטאן יעקוב וחילץ גופות מההריסות של אסון צור השני. באינתיפאדה הראשונה, כשהיה קצין מילואים, הוא נפצע באורח בינוני מבקבוק תבערה באזור רמאללה, ושנתיים מאוחר יותר נקלע לניסיון חדירת מחבלים בחוף ניצנים. במשך עשרות שנים הוא מלווה את המלחמות מעמדת כתב הפלילים שמדלג בין בניינים מופגזים בעורף לזירות פיגועים שניצתים בשולי הקרבות. אבל ב-7 באוקטובר, כשפרצה המלחמה ששינתה את הכל במדינת ישראל, משהו השתנה גם בבית משפחת נוסבאום שבגבעת זאב: "נוסי", לראשונה, נשאר בבית.
כמו מרבית עם ישראל, גם את נוסבאום תפסה מתקפת הפתע של חמאס במיטתו. "אשתי אמרה לי 'קום, מתחילה מלחמה'", הוא מספר. "לא הבנתי על מה היא מדברת. אבל אז התחלתי לראות את הוואטסאפ". אלא שמהוואטסאפ הזה, מצ'אט הכתבים הפנימי של חדשות 12 שבו החלו להתחלף תכתובות קדחתניות, רסיסי מידע ומשימות עיתונאיות, נפקד מקומו של נוסבאום – תזכורת מדכדכת לחלקו המצטמק והולך במהדורות מאז אובחן, יותר משנה קודם לכן, כחולה ALS – מחלה ניוונית סופנית. "זו המלחמה הראשונה שאני בצד, שאני לא שותף ועובד פעיל", הוא אומר באכזבה גלויה. "להגיד לך שזה לא צובט לי בלב? כן. לראות אחרים שעושים את מה שאני עשיתי זה מתסכל. אבל ברגע שאני נוחת באיזה בית חולים – הכל מתגמד".
איך נולדה הנישה החדשה שלך ככתב שמסקר חיילים פצועים בבתי החולים?
"שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה פונים אליי מהמשטרה. אומרים לי שיש שוטר שמאושפז בסורוקה ושלדעתם אם אבקר אותו זה מאוד יחזק אותו. הגעתי לסורוקה, ובכניסה היה צוות שלנו. הכתב אבי סדרינה שואל אותי, 'נוסי, מה אתה עושה כאן?'. אמרתי שבאתי לבקר שוטר. הוא אמר 'נתראה אחר כך'. ואז הוא מגיע עם צלם – 'מהמערכת אמרו שזה אייטם, בוא נצלם'. אמרתי 'לא', הוא אמר 'כן'. אשכרה לקחתי את זה. פתאום נפל לי האסימון שזה הדבר שאני יכול לתרום בו את חלקי".
ומאז אתה בבתי החולים.
"כן. אני נוסע לכולם. זה התחיל עם שוטרים פצועים, עד שכיסיתי את כולם, ואז עברתי למאגר העצום של החיילים הפצועים. אני לא נוסע אליהם רק לראיין. אני נוסע בעיקר להיפגש ולחזק. מעת לעת, כמה פעמים בשבוע, אני גם מראיין אותם ומשדר. זה הפרויקט שלקחתי על עצמי".
אתה נוסע גם בלי כוונה לשדר.
"כן. אני נוסע לפגוש חיילים פצועים ולנסות להרים אותם".
היית בעצמך חייל פצוע, אתה בוודאי יכול לחזק אותם מהחוויה שלך.
"נכון, אבל זה בלי קשר. אין מה להשוות. התקופות האלה שונות לגמרי. אני חושב שהעוצמות שיש לדור הזה של החיילים, הן בסדיר והן במילואים, עולות על מה שהיה ועל מה שידעתי בתקופתי. זה הדבר שהכי הפתיע אותי. הייתי אצל חייל בהדסה הר הצופים שנפצע באותו אירוע שבו נפצע עידן עמדי. הוא היה פצוע קשה עד אנוש, אמרו לבני המשפחה להתחיל להיפרד ממנו. בן 32, אב לשתי בנות. שאלתי אותו: 'המלחמה שינתה משהו אצלך?'. הוא אמר: 'כן – פרופורציות. אני יודע היום מה זה לקום ולעמוד על הרגליים, לאכול לבד, להרים את הבת שלי בשתי הידיים שלי. אני מודה על כל שעה ועל כל יום שאני יכול לעשות את זה. זה פקח לי את העיניים'. הדיסוננס בין החיילים ובין העם, ובעיקר בינינו ובין ההנהגה, הוא גדול. אנחנו חיים בעולמות אחרים, ואני מוצא את עצמי נפגש עם העולם שלהם בביקורים. זה ממלא אותי".
הציבור צריך ללמוד לקבל אנשים כמוני
בתי חולים, כידוע, החלו לתפוס מקום משמעותי ביומן הצפוף של נוסבאום עוד לפני 7 באוקטובר. לפני שדילג בין מיטות פצועי המלחמה, הוא התרוצץ בין משרדי רופאים כדי למצוא תשובה לשאלה שצופים בסלון, קולגות במערכת ולשונות רעות ברשתות שאלו שוב ושוב: מה קרה לנוסבאום?
התהליך שעבר עליו התרחש לעיני כל בפריים טיים הטלוויזיוני. במקרה של נוסבאום – בעל אחת הפרוזודיות הייחודיות והמזוהות בטלוויזיה, עם הטון הגבוה וההברות הנמרחות – קשה היה לפספס את הורדת ההילוך בקצב הדיבור. בתחילה, בספטמבר 2021, הבחינו בכך חדי אוזן במהלך בליץ הדיווחים שלו על בריחת האסירים מכלא גלבוע. בחודשים שלאחר מכן, ככל שהחריפה ההאטה, כך האיצו התגובות – בהן תמהות ובהן לעגניות, לעתים נבזיות ממש. "נחשפתי לתגובות ברשתות דרך תגובות בוואטסאפ – 'אל תקשיב, תתעלם, הם אנשים רעים'", אומר נוסבאום. "הבנתי שמה שקורה שם זו לא אהבה מופלגת".
בני משפחתו היו הראשונים שהעירו על השינוי במצבו. "לא רק שלא שמתי לב", מודה נוסבאום, "דחיתי אותם. אמרתי להם 'אתם טועים'". אבל ההכחשה לא נמשכה זמן רב, משום שנוסבאום הבחין בסימנים מעידים ומחשידים: "קודם כל, ראיתי שכתבות שעשיתי פעם בשתי דקות, פתאום הן שתיים ורבע, שתיים ועשרים. הדבר השני הוא שכששידרתי לייב באולפן שמתי לב שהעורך בקונטרול מתחיל לסיים אותי לפני שהספקתי להגיד את כל מה שרציתי. אז התחלתי לתת על זה את דעתי והתחלנו ללכת לרופאים נוירולוגים – אני אומר 'התחלנו' כי הכל אני עושה עם נאוה אשתי, את כל המאבק אנחנו עושים יחד. הרופאים לא מצאו משהו מיוחד".
ALS זו אפשרות שעלתה בשלב הזה?
"לא. האפשרות שעלתה הייתה אירוע מוחי, אבל לא מצאו אינדיקציה לזה. אבל הזמן עבר, והלחץ מלמטה נמשך, הרבה".
מלמטה זה המשפחה? מהעבודה?
"גם וגם. שמתי לב שהקולגות מדברים על זה, הבנתי שזה תופס תאוצה גם ברשת".
היית במצב מוזר: גם אם מישהו מתגבר על חוסר הנעימות ושואל אותך "מה קרה?", אתה באמת לא יודע מה לענות.
"אין לי תשובה. אין לי מה להגיד. עשו לי בדיקה נוספת ובה עלה חשש ראשון ל-ALS, ובסוף זה היה האבחון. קראו לי והודיעו".
איך הרגשת באותו רגע?
"שמע, אני לא אדם ש...".
נלחץ בקלות.
"כן. עברתי דבר או שניים בחיים. הבנתי את המשמעות".
מה הבנת?
"הדימוי הראשון שעלה לי בראש זה סטיבן הוקינג".
אולי זה טוב, כי זה דימוי מעורר השראה.
"נכון, אבל מצד שני זה דימוי של אדם על כיסא גלגלים, שלא מסוגל להזיז אף איבר מגופו, סיעודי לחלוטין".
מפחיד?
"ברור. אי אפשר להתעלם מזה. אבל מהר מאוד מה שהציל אותי היה אשתי. אצל הרופא היא לא הגיבה, אבל ראיתי שהשמיים נפלו עליה. אחר כך יצאנו לאוטו, שם היא התפרקה".
ואתה?
"הייתי עסוק יותר בלנסות לעודד אותה. באיזשהו שלב גם אני, לפרק זמן קצר, מצאתי את עצמי... שנינו, איך לומר? שקועים בתחתית, רואים עתיד שחור. אבל עבר זמן קצר מאוד עד שהתעשתנו. החלטנו בהחלטה משותפת ובהבנה ברורה שמספרים מיד לילדים, ולאחים שלה ולאחות שלי. התקשרנו מהאוטו".
איך היו השיחות עם הילדים?
"לא קלות, כמובן, בהתאם לכך גם התגובות. זה סוג של אבל. אבל הקימה מהאבל הזה, ההתעשתות וההחלטה להתמודד היו כל כך מהירות. בדיעבד התברר לי שכבר למחרת הילדים נפגשו וחילקו משימות, תחת הכותרת 'איך מתמודדים ומה הלאה'. בלי שנגיד את זה, לכולנו היה ברור שלא מרימים ידיים, שאנחנו נאבקים. מה שסייע במידה רבה, ואולי אפילו הוביל לנחישות הזאת, היה העובדה שבגוף נראיתי והרגשתי בריא. כלומר, אני הולך, רץ, מתפקד. זה איפשהו התנגש עם הדימוי של הוקינג. זה מה שלדעתי דרבן ועד היום מדרבן".
מתי אתה מודיע למעסיקים שלך?
"אני מודיע קודם כל לווייסי (אבי וייס, מנכ"ל חדשות 12 – נ"ש). גם הוא רגשן לא קטן, הוא גם מגיב בבכי. אחר כך אני מעדכן גם את עודד בן עמי".
שהולך איתך מאז קול ישראל.
"כן".
שאלת המשך העבודה שלך עולה בשיחה עם וייס?
"זו הייתה מבחינתי מטרת השיחה".
עלתה האפשרות שתצא לחופשה?
"בכלל לא בכיוון. אחרי שאבי התאושש, אמרתי לו: 'מה הלאה? איך ממשיכים מכאן?'. אז הוא ענה: 'מה זאת אומרת איך? לא משנים כלום, אתה ממשיך לעבוד כרגיל".
חששת שהוא יגיד לך שלא תוכל להמשיך?
"ברור. בשיחה עם אשתי העלינו את התרחיש שווייס ואני נחליט שבמצב הזה אי אפשר. אבל הוא אמר לי: 'כשם שהציבור למד להתרגל ליונית ועמית שמדברים מהר, כך הוא יתרגל לשמוע אותך מדבר לאט'. מה שעמד לו היה, בין השאר, שכשם שרוב הציבור היה איתי לאורך כל הדרך, כך הוא ילווה אותי גם עכשיו. אין ספק שההחלטה שלו היא מכוננת. אגב, ראיתי שיש אנשים שחושבים שראוי שאפסיק לשדר, שזה לא מתאים. שמעתי גם את הקולות האלה".
ומה דעתך?
"גם וייסי שמע את הקולות האלה. אבל הוא אמר את מה שאמר, וחושב כך עד היום. הציבור צריך ללמוד לקבל כאלה כמוני, שהם בעלי מוגבלויות".
אחרי שבישר לבוס התפנה נוסבאום לפזר את מסך העשן הציבורי. "ישבתי עם אשתי וקיבלנו את ההחלטה לכתוב לחברי המערכת. ישבתי בשישי בלילה וכתבתי. כשירדתי למטה למחרת בבוקר אשתי החזיקה את הדף ביד עם עיניים אדומות".
המכתב של נוסבאום פורסם בתקשורת עוד באותו ערב ("היה ברור לי שזה ידלוף, אני מכיר את התעשייה"). הוא היה נוסבאומי כדבעי: ענייני ("אני בשלבים הראשונים של ALS"), נטול פאתוס ורחמים עצמיים ("אין צורך להיפרד, לנחם או להספיד אותי"), משובץ הומור ("ממילא מספר השוטרים הולך ופוחת ולכן גם מספר הדיווחים יורד בהתאמה") והומור עצמי ("אני מסיר את הכובע, ובמושגים שלי מחבר גבות") – כל מה שאפשר לעשות כדי להקל את חוסר הנוחות של הקוראים ולמזער את ממדי הדרמה.
הוצפת מיד בטלפונים?
"טלפונים והודעות וואטסאפ. ישבתי באותו ערב עד קרוב לשתיים בלילה רק להגיב. למחרת אמרתי לאשתי ברוב טמטומי: 'בואי נצא לבית קפה להירגע'. כשהגענו לשם, אנשים באו לנחם אותי. הבנתי איזו טעות עשיתי. התגובות נמשכו יומיים, ואז דנה ויס ואמרה לי: 'נוסי, אתה חייב להתראיין'. אמרתי לה: 'אני לא יודע אם אני בנוי לזה'. אני גם לא אוהב את החיטוט בעצמי. אני לא מורגל".
אתה רגיל להביא סיפורים, ופתאום אתה הסיפור.
"כן. נדמה לי שאני אחד הבודדים במערכת שמעולם לא העסיק סוכן. אני כל פעם שומע מהצעירים שלידי 'תפנה לסוכן שלי'. אני לא מכיר את העולם הזה. אני אולד-סקול".
איך השתכנעת?
"נאו'קה אמרה לי: 'אתה מרגיש שאתה צריך את זה?'. אמרתי לה: 'אני לא יודע אם צריך זו המילה הנכונה. אני מרגיש יותר שאני חייב את זה'".
לציבור?
"לציבור. לאלה שהלכו איתי שנים, עוד מהרדיו, קל וחומר משבאתי לטלוויזיה. אני יודע שיש כאלה שלא מסוגלים לשמוע אותי, שהדיבור שלי צורם להם. אני יודע שיש גם כאלה שלא אוהבים אותי. אני לא מושלם. לאורך השנים קניתי לי כמה שונאים, וזה סבבה. הכי גרוע בעיניי זה להיות נחמד. אני לא רוצה להיות הכי נחמד. אבל לכל אלה שליוו אותי לאורך כל התקופה – חשבתי שאני חייב להם הסבר על מה שקרה לי".
מוות? אני לא חושב על זה
אבל נוסבאום דווקא מצטייר בפגישה כטיפוס נחמד, נחמד מאוד, הכי נחמד שיש: מחייך לכל מי שבא לדרוש בשלומו, עונה בהתרגשות לשיחות טלפון מבני משפחה, אין בלבו על איש. "אני לא יכול לדבר הרבה רצוף", הוא מתנצל בתחילת הריאיון, אבל יושב בסבלנות במשך שעות ארוכות ועונה על כל שאלה. הדו-שיח מתנהל באיטיות המתבקשת; מדי פעם הוא מבקש הפסקה, אבל לא מותיר ולו לרגע את הרושם שהוא מעוניין לגדוע את השיחה, גם כשניכר שהדיבור מעיק עליו ומצריך ממנו מאמץ רב. "הדיבור שלי זה כמו סוללה", הוא מסביר, "לאט-לאט היא נגמרת".
הוא בן 70 (את יום ההולדת העגול היה אמור לחגוג ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר), נשוי לנאוה מגיל 19 ("הדבר שהכי הצלחתי בו בחיים"), אב לרועי, לירדן ולענבל וסב לשלוש נכדות ולנכד שנולד בנובמבר. הוא מתגורר בגבעת זאב, אבל עובר בקרוב להרצליה. גם זה, מבחינתו, חלק מהמאבק: "אנחנו כל פעם משתדלים לסמן משהו חדש". לנאוה, שיודעת "להוריד אותי למציאות", הוא זוקף את העובדה שהצליח לשמור לאורך השנים על שיווי המשקל שבין העבודה התובענית של סיקור עולם הפלילים לבין חיי המשפחה – "לא מעט כתבים לענייני משטרה התגרשו רק בגלל זה".
יש לו קושי בבליעה וחולשה ביד ימין ("למזלי אני שמאלי"), אבל "הקושי המשמעותי הוא כמובן הדיבור האיטי והלא ברור. עבורי הקושי הזה משמעותי כפליים, כי בחיי זה כוחי וזה עיסוקי. אני לא מרים ידיים. אני לומד להתנהל גם עם המגבלה הזאת. קבעתי לעצמי לא לשקוע בבעיה שלי, לא להתמסכן או להתקרבן. אני כמעט לא חושב על זה. אני כמובן חי עם זה, אי אפשר להתעלם מהדיבור, אבל אני מנסה שזה לא ישפיע על דברים שאני רוצה לעשות". מדי שלושה חודשים הוא נוסע לבוסטון לבדיקות מעקב ולרכישת תרופות שאי אפשר להשיג בארץ – תרופות שיכולות רק לעכב את ההידרדרות, משום שהמחלה עצמה חשוכת מרפא.
יש פחד?
"ממה, למות?".
למשל.
"אני לא חושב על זה".
בזמן שהוא שואב השראה מחיילים פצועים, נוסבאום הפך בעצמו למקור השראה לחולים סופניים כמותו. "אני מקבל כל יום לפחות שתיים–שלוש פניות של בני משפחה שמבקשים להתייעץ", הוא מספר. "זה מחמם את הלב. אולי מידת ההשפעה שלי ירדה, מעצם העובדה שאני לא משדר ואני לא יכול להיות קול שמייצג כמו שהייתי רגיל. אבל נפתח לי צוהר חדש שלא הכרתי, ובו אני מרגיש שוב שליחות.
"באה אליי בחורה בשוק מחנה יהודה ואומרת לי: 'נפלת לי משמיים. אבא שלי אושפז לפני שבועיים עם שבץ מוחי, התעורר אתמול בבוקר. אמרתי לו היום שאני הולכת לשוק, אז הוא אמר: "אני יודע שנוסבאום הולך לשם כל יום שישי. אם תראי אותו, תגידי לו שרק בזכותו איאבק כמוהו. אני לא אוותר כי למדתי ממנו"'. זה דבר שגורם לך צמרמורת".
"פנייה אחרת שהייתה: אני מקבל טלפון. מהצד השני מדבר גבר בעברית רצוצה עם מבטא בריטי: 'אני מדבר מלונדון, לפני שלושה חודשים אבא שלי אובחן כחולה ALS. הוא אוסר עלינו לספר, לא יוצא מהבית, מכונס בתוך עצמו. אנחנו מרגישים שהוא נכבה לנגד עינינו. אנחנו רוצים, אם תסכים, שתדבר איתו'. אחרי שבוע היה עוד טלפון, עם האבא. אמרתי לו: 'יש לנו מאבק אחד, והוא נגד המחלה. אז למה אתה מוסיף לעצמך עוד מאבק, נגד הסביבה? אם תצא החוצה, תוכל לגלות כמה זה יעזור לך להיאבק נגד הדבר האמיתי'. אחרי כמה ימים אני מקבל עוד שיחה מהבן: 'הוא יוצא, הוא מדבר, אבא חזר לחיות'. אחרי משפט כזה, המחלה היא... אני לא יודע. אלה דברים קטנים. אותי הם ממלאים".
מפגינה צעקה: "שתישרף לך הנכדה". קפאתי
היום, כשנוסבאום זוכה לאהבה כמעט מקיר לקיר, קל לשכוח שעד לא מכבר הוא היה אחד העיתונאים המושמצים בישראל, ממורכז בכוונת של אנשי נתניהו מעצם סיקור חקירות ראש הממשלה. ב-2017, במהלך נאום בכפר המכביה לפני חברי הליכוד, חיקה נתניהו את נוסבאום ואף החליק את גבותיו כדי שאיש לא יפספס למי כיוון את הלעג. כעבור יומיים התקשר נתניהו לנוסבאום והתנצל, אבל חודשים אחדים לאחר מכן סיפר למצביעיו כי "כתבים ופרשנים נפוחים מחשיבות עצמית כמו נוסבאום (...) ממשיכים לשקר לכם ערב-ערב".
קיבלת את ההתנצלות של נתניהו?
"אמרתי לו: 'כפי שאת הדברים אמרת בפומבי, כך אני מצפה שגם את ההתנצלות תגיד בפומבי'. על זה הוא ענה לי: 'עד כאן'".
ב-2020 עלתה המחאה נגד נתניהו לבלפור, ואיתה גם נוסבאום. "עד היום באים אליי אנשים במחנה יהודה ואומרים לי, 'אנחנו אוהבים אותך למרות העמדות שלך'. מה העמדות שלי? מאחר שסיקרתי את ההפגנות בבלפור, אני מזוהה עם ההפגנות. דודי אמסלם, כשכבר היה שר, עמד על דוכן הכנסת ואמר שאחד ממארגני ההפגנות זה נוסבאום". חודש לאחר הדברים של אמסלם, בדרכו חזרה לרכבו מסיקור הפגנה, לווה נוסבאום בידי אנשי ימין בקריאות "שמאלני בוגד", "זבל" ו"חלאת המין האנושי". "אחד המפגינים הקולניים הלך אחריי, נצמד אליי, צעק וקילל ממרחק של עשרה סנטימטר, והתחכך בי לאורך עשרות מטרים, עד שלאוטו הגיעו שני שוטרים ועצרו אותו. לדעתי זה היה פועל יוצא של הדברים שביבי אמר".
לשפל מכוער הגיעו הדברים מוקדם יותר באותה שנה. במרץ, בעיצומו של סגר הקורונה הראשון, נולדה מיקה, נכדתו של נוסבאום, שאותה ראה לראשונה במהלך שידור באולפן. זמן קצר לאחר מכן, כשעמד מחוץ לבית המשפט המחוזי במהלך משפט נתניהו, צעקה עליו אחת המפגינות למען ראש הממשלה: "שתישרף לך הנכדה". "קפאתי", מספר נוסבאום. "הייתי בהלם. ראיתי את העיניים שלה רושפות, בורקות מאש. הסתכלתי עליה, הסתובבתי והלכתי. היו לא מעט שוטרים שם. תיאורטית יכולתי להתלונן. אמרתי לעצמי, כמי שמכיר את המטריה: מה אני אתלונן? אם יתחילו לעסוק בזה, היא תשיג את מה שרצתה. העדפתי לשתוק ולהשאיר את זה בינה וביני".
היו שם שוטרים ששמעו את זה?
"אני לא בטוח. יש מפגינים לידה ששמעו, זה לבטח".
יש בך כעס או אכזבה מהפוליטיקאים שליבו את השנאה אליך?
"כעס – לא. אין מה. אם הייתי כועס על כל העוולות שנתקלתי בהן, הייתי עסוק כל היום בניהול חשבונות. אני עובר מהר מאוד הלאה. אבל יש בי אכזבה גדולה מאוד. איך אדם במעמדו של נתניהו יכול לרדת לשפל כזה, להתמודד עם עיתונאי בדרך של למצוא בו פגמים פיזיים? אני חושב שאם זה היה היום, הוא היה לועג לי על הדיבור. וזה מוביל אותי לאכזבה שנבחר ציבור שאמור לשמש מופת ודוגמה, בפועל משדר את ההפך".
חשבתי שהמשטרה תהיה חזקה מבן גביר. התבדיתי
ההידרדרות במצבו של נוסבאום התרחשה דווקא בשעה שבה עבודתו הייתה אמורה להיות בשיאה: לא רק שניים מהאירועים המכוננים בתולדות מדינת ישראל (המהפכה המשפטית ומלחמת 7 באוקטובר), אלא גם התפקוד עתיר הביקורות של משטרת ישראל תחת כהונתו הדומיננטית של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. "האמנתי וקיוויתי בתחילת הדרך שהמשטרה תהיה חזקה מבן גביר", אומר נוסבאום. "היום אני אומר בצער רב שהתבדיתי. הוא מנצח. איתמר בן גביר מנהל היום את המשטרה לא רק בכל מה שקשור למדיניות, אלא גם בפעילות מבצעית – מה שנאסר עליו לחלוטין".
יש לך היכרות ארוכה איתו.
"אני מלווה אותו מהתקופה שהוא היה נער, פרחח. כאשר הוא התמנה לתפקיד נתתי לו איזשהו קרדיט. בעיקר לרצון שלו לחשוב מחוץ לקופסה, לנער את המשטרה. אבל לצערי הרב זה הופרך. הוא לא חושב מחוץ לקופסה. הוא מנתץ אותה. הנזקים שהוא גורם למשטרה הם כבירים".
איפה אתה רואה את המעורבות או את ההשפעה שלו באות לידי ביטוי?
"בהפגנות. בשימת הדגש על טיפול במחאות ובערבים במקום בפשיעה הקלאסית שפוגעת משמעותית באיכות החיים שלנו. במינויים. המשטרה התגלתה ברוב תפארתה בתחילת המלחמה, אבל מהר מאוד חזרנו לחידלון. בן גביר מונע ממניעים אידאולוגיים קיצוניים. בעיניו טובת המשטרה וטובת המדינה הן טובתו. הוא לא מספיק בוגר להבין שהוא לא מבין משטרה. שהוא באמת לא יודע איך משטרה צריכה לפעול ואיך הוא כשר ממונה צריך לנהוג".
אנחנו צריכים להיות מודאגים כאזרחים?
"כן, כי זה מחמיר. יש היום סגל פיקוד לא הכי מעודד או מבריק שיכול להיות. אני עדיין תולה תקוות בדרגים הזוטרים יותר של הקצונה, אבל הכישורים והאיכויות של המתגייסים החדשים – זה צריך להדאיג מאוד. הבהלה לגייס כמה שיותר גרמה להורדת רף הקבלה, ואנחנו נגלה את זה בשנים הבאות".
האם אחת הבעיות היא שמול בן גביר לא עומד מפכ"ל חזק מספיק?
"זו הבעיה העיקרית, ולכן אני חושש מהמינוי החדש".
המינוי החדש והמיועד הוא ניצב אבשלום פלד, שמונה בידי בן גביר ב-2023 לסגן המפכ"ל. "אני קצת מכיר את אבשי פלד, הוא קצין מצוין", אומר נוסבאום. "יש לו יכולות מעולות, אומץ, חשיבה לטווח ארוך, ידע בניתוח מערכות ויכולת לבנות את הארגון לשנים הבאות – מה שלא היה עד עכשיו".
אתה שותף לטענה שהוא עושה דברו של בן גביר?
"איתמר הוא מגלומן. הוא החליט שהוא ירחיב את תחומי העשייה שלו מעבר להתוויית היעדים וייכנס גם למישור המבצעי. אבשי, להערכתי, מהר מאוד יבין שאי אפשר לנהל ככה משטרה. יש לו את האומץ האישי הנדרש. האם הוא ילך עם זה עד הסוף? זו השאלה. האיום הכי גדול שיש לאבשי פלד הוא איתמר בן גביר. הוא ייבחן יותר מכל באיך הוא גומל לאיתמר על המינוי".
כמה ניצבים להערכתך יפרשו בעקבות המינוי?
"לפחות שישה".
והשישה האלה מצטרפים ל-14 ניצבים שפרשו במהלך הקדנציה של קובי שבתאי. זו טלטלה אדירה.
"כל סגל הפיקוד ייראה אחרת. אני לא מוציא מכלל חשבון שזאת הייתה אחת המטרות של איתמר בהחלטה על המינוי – לעצב בדמותו ובצלמו סגל פיקוד חדש לפני שמתחילים הדיבורים על הליכה לבחירות והוא נקלע למצב שאסור לו למנות. להערכתי הוא רצה להקדים את זה".
את ההתנהלות של המשטרה כלפי המפגינים ספג נוסבאום בעצמו, תרתי משמע. ביולי 2020, כשסיקר את אחת ההפגנות בבלפור, נפגע ישירות בעורפו מסילון מכת"זית – אף שעמד לבדו בכביש, עם מיקרופון ביד, לא נשא מן הסתם כל סממן של מפגין ומובן שלא התעמת עם כוחות המשטרה. "עד היום אני לא יודע להגיד אם זה נעשה בכוונה או לא, כי רק אני הייתי על הכביש", הוא אומר. כמו במקרים אחרים לאורך השיחה, גם כאן נוסבאום מקפיד להיזהר מקביעות נחרצות, אבל בה בעת מציג תמונה שקשה לטעות בפרשנותה. הוא מספר שלאחר הפגיעה חלפה המכת"זית לידו והמפעיל נופף לו לשלום מהחלון, "כלומר – הוא זיהה אותי".
הוא לא התנצל?
"לא. האם הוא זיהה אותי כבר כשהפעיל את הסילון או רק כשעבר לידי? אני לא יודע. אני כן יודע שלא הייתי בעיה, הייתי לבד".
ולכן, גם אם הוא לא זיהה אותך, לא הייתה סיבה לפגוע בך.
"לא הייתה סיבה".
אתה זוכר את הפגיעה?
"מאוד. אתה סופג מהלומה מאחור, אתה לא מוכן לזה. עד היום לא ברור איך נשארתי על הרגליים".
כשניסית להבין עם הרופאים מה המקור להתפרצות ה-ALS, האירוע עלה כאפשרות.
"יש היום נטייה לחשוב שהמחלה נגרמת בגלל טראומה פיזית. יש מחקרים שמתמקדים באפשרות הזאת – חולים שהיו צנחנים, שהיו ספורטאים, וספגו מהלומות. עדיין אין לזה הוכחה מדעית. אם זה נכון במקרה שלי, אז יכול להיות שבאמת סילון המים וההתנגדות הפיזית שהפעלתי גרמו לזה".
ועל הרגע הזה יש לך כעס?
"לא".
איך לא?
"לא. אני בכל מצב מנסה לשים את עצמי בנעליו של הצד השני".
אבל כאן אתה יודע שלמפעיל המכת"זית לא הייתה סיבה לפגוע בך.
"אני נותן לו את הקרדיט שהוא לא ידע שזה אני. אני גם חושב שעצם ההפעלה לא הייתה מוצדקת ולא נחוצה, אבל עדיין – גם אני טועה בכתבות שלי. גם אני גורם עוול לאנשים. לכן אני לא כועס עליו".
לא אהיה פנסיונר שלא יודע מה לעשות בבוקר. לשם לא אגיע
זו שנתו ה-36 של נוסבאום כעיתונאי. הוא נכנס לתקשורת הישראלית מהדלת הקדמית, פשוטו כמשמעו: קצין הביטחון בכניסה לבניין קול ישראל בירושלים. שם התחבר לאנשי החדשות, הצטרף לקורס הכתבים והתקבל לעבודה כעורך חדשות לשידורי הרדיו בחו"ל. בהמשך הפך לכתב לענייני משטרה, וב-1993 עבר עם הטייטל לחברת החדשות החדשה של ערוץ 2. היום, כשנפח העבודה פחת, הוא יכול סוף-סוף להקדיש זמן רב יותר לתחביבו הגדול – צפייה בספורט – וגם לצפות במתחרים. "בסך הכל העיתונות הישראלית ברמה מאוד גבוהה", הוא אומר. "אני חושב ש-13 ו-11 נותנים פייט טוב, אם אני מתעלם לרגע מאחוזי הרייטינג. זה מדרבן ומפעיל אותנו מדי יום".
בכוונה לא הזכרת את ערוץ 14?
"מה אני אגיד לך... אני לא צופה בערוץ 14. אני מתקשה לצפות בעיתונות מטעם. אבל אני רואה בעיקר את ערוצי הספורט. שיחקתי במכבי נתניה כילד ונשארתי אוהד".
בתקופה של שפיגלר, "נתניה ועוד 15".
"אמא שלי הייתה המטפלת של שלושת הילדים של מוטל'ה והמשפחות נקשרו. כשהתפרסם שאובחנה אצלי ALS הוא התקשר לאשתי ובכה כמו ילד. לא הייתי בבית. היא אמרה לי: 'אתה לא מבין איזו שיחה הייתה'".
אתה מקרין המון עוצמה וקור רוח בהתמודדות. יש גם רגעי משבר?
"לא. אני אופטימיסט חסר תקנה. אני מאמין שאחת התגובות הכי חשובות היא ההחלטה להיאבק, להמשיך לנהל שגרת יום עד כמה שאפשר. ואפשר".
יש פחד מהיום שתפסיק לעבוד?
"אני חושב על זה. אני יודע שכל עוד אני מתנייד בכוחות עצמי, אני אעסיק את עצמי בצורה כזו או אחרת. אני לא אהיה פנסיונר שקם בבוקר ולא יודע מה הוא עושה היום. לשם אני לא אגיע".
אתה חושב שלמעסיקים שלך אולי יהיה לא נעים להגיד לך שהגיע הזמן להפסיק?
"אני כל הזמן עם אצבע על הדופק. הבהרתי לווייסי ולמנהלים האחרים: תוציאו מהמשוואה שלי אלמנט של חוסר נעימות. אל תיתנו לי להרגיש שאתם מרחמים, עושים לי טובה. ביום שתגיעו למסקנה שזהו – תגידו לי. אני אדע לקבל את זה בלי שום בעיה".
אתה באמת בן אדם אופטימי.
"אני אופטימיסט עד כדי טמטום".
תגובתו של איתמר בן גביר לא התקבלה נכון לשעה זו. התגובה תפורסם אם וכאשר תתקבל