בעודו מדווש לבית הקפה התל אביבי שבו קבענו להיפגש, השחקן עלא דקה הופתע לגלות שהוא כבר לא נדרש לעצור באדום. "עמדתי עם האופניים ברמזור ופתאום מישהו צעק לי 'תעבור, תותח'", הוא משחזר בחיוך מבויש; "מאז פאודה אנשים מגיבים אלי ברחוב, קוראים לי 'בשאר'. גם יהודים וגם ערבים התחברו לדמות, והם מאוד מפרגנים".
גם ערבים מרעיפים עליך תגובות אוהדות?
"בטח. כותבים לי 'התפקיד טוב', 'אתה אש'. קיבלתי תגובות מקטאר, מירדן. היה ירדני שהתכתב איתי בערבית ובאיזשהו שלב התחיל לכתוב לי גם בעברית".
מה הוא כתב בעברית?
"'איזה כיף'".
וואלה?
"כן, באיזשהו שלב הוא פתח כל פסקה בערבית במילים 'איזה כיף' בעברית. זה כנראה הביטוי היחיד שהוא מכיר אז הוא פשוט חזר עליו בכל פנייה אלי".
מאז הפציע לפני חודשיים באחד התפקידים המרכזיים בעונה השלישית של "פאודה", שמשודרת ב-yes וב-STINGTV, אכן ניתן לומר שכיף להיות עלא דקה. השחקן בן ה-25 הפך כמעט בן לילה לכוכב, וזאת למרות שכבר צבר קילומטראז' נאה על המסך הקטן, עם תפקידים בסדרות "פמת"א", "מונא", "תאג"ד" ו"המדרשה". אך דמותו של בשאר חמדאן ב"פאודה", מתאגרף פלסטיני שמקבל נוק אאוט מהמציאות האכזרית של המזרח התיכון, הכניסה את דקה לזירה של הגדולים - זו שמתרחשת במרחב הבינלאומי של נטפליקס - וכעת הוא יקיר המיינסטרים. העובדה שלצד היותו שחקן מוכשר ופרסונה נוטפת ביטחון וכריזמה דקה הוא גם ערבי, הופכת את הסלבריטאות הנוכחית שלו למעניינת יותר, כשהיא מציעה פרשנות נוספת לישראליות 2020. דקה הוא הערבי-ישראלי שאתם לא מכירים; זה שלא נושא על גבו את הסכסוך, שלא צולל לקונפליקטים של זהות, שמנהל יחסי אהבה-שנאה עם מדינה אחת בלבד - מדינת תל אביב - וזה בכלל לא פוליטי. "יש משהו קשה בתל אביב, בעיקר הקיצוניות בין הסיטואציות החברתיות לבין הבדידות", הוא מודה; "החברתיות המוגזמת קשה והבדידות קשה אבל עם הזמן אתה לומד את העיר, ואחרי ארבע שנים בתל אביב נראה לי שאני מתחיל להתאהב בה".
זו אהבה יקרה.
"נכון, השכירות רק עולה, זה נהיה קשה עם הזמן. אולי האהבה ויוקר המחיה עולים יחד".
מה אתה אוהב בעיר?
"את האופציות שקיימות פה, את המקומות שיש לצאת אליהם, את הצבע של העיר, את הים, ואני אוהב את עצמי פה. אני אדון לעצמי, מחליט בשביל עצמי. כילד בבאר שבע חלמתי להגיע לתל אביב, רציתי לגור במרכז העניינים במרכז העיר הגדולה בארץ, בטבורו של העולם. אז הגעתי לטבורו של העולם, ובינתיים זה נחמד. זה הפך לבית".
יכול להיות שבתל אביב גם יותר נוח לך להיות ערבי?
"אני לא מרגיש כזה הבדל בין להיות ערבי בתל אביב לבין להיות ערבי בבאר שבע, אני כן מרגיש שפה אני עצמאי, וברגע שאתה עצמאי פחות אכפת לך מה אנשים אומרים".
אבל נדמה לי שבתל אביב פחות דחוף לאנשים לדחוק אותך להגדרות.
"כן, יכול להיות. אנחנו מדינה שמאוד מתעסקת במי אתה, איפה אתה שם את עצמך, וזו טעות. נכון, יש פה סכסוך קשה. אני מדבר דרך תפקידים, שם אני כן מתעסק בזהות שלי ובילדות שלי. דרך הדמויות אני מכניס את האינפוט הרגשי שלי, אבל פה מתחיל ונגמר התפקיד שלי. מה זה אומר עלי? זה הדבר האחרון שאני מתעסק בו".
הזדהות זה אובר-רייטד
דקה אמנם הגיע לתל אביב רק לפני ארבע שנים, אבל גם את ילדותו ונעוריו הוא העביר בלב החברה היהודית. "נולדתי מחוץ לקהילה הערבית", הוא מסביר; "זו הייתה החלטה מודעת של ההורים שלי. גדלתי בבאר שבע, למדתי בקיבוץ חצרים, חייתי בעולם מאוד פלורליסטי. אבא שלי מגיל צעיר רצה לתת לי את החינוך הכי טוב והיה מוכן לשלם ממיטב כספו בשביל זה".
אז זו הייתה החלטה מודעת של ההורים לגור בבאר שבע לצורך השתלבות?
"לחלוטין. אבא שלי במקור מבאקה אל-גרבייה, אמא מעראבה. לי לא היו חברים ערבים כי גדלתי בסביבה יהודית. בפארק הייתי משחק כדורגל יחד עם חרדים, אתיופים, רוסים".
ספגת כינויי גנאי?
"ברור שכן. זה שאני ערבי תמיד היה עניין, ועד גיל מאוחר לא ידעתי איך לעמוד מול זה כי גדלתי בניתוק מהאוכלוסייה הערבית, ראיתי כפרים ערביים רק בחגים".
ולאן הרגשת שייך יותר בביקורים האלה? לעיר או לכפר?
"לבאר שבע, למקום שבו גדלתי".
באר שבע גרמה לך להרגיש שייך?
"בעל כורחה".
מה זאת אומרת?
"בסופו של דבר אתה מחליט אם אתה שייך או לא. אני אוהב את העיר הזו ואת האנשים שחיים בה, אני אדם שאוהב אנשים".
ובכל זאת, להיות שונה זה דבר מורכב, בטח כילד.
"נכון, אבל זה הפך אותי למי שאני היום. אני לא אדם שונא, יש בי חמלה כלפי עצמי וכלפי החברה שאני נמצא בה. כילד היו מקרים שהרגשתי שונה, אבל זה לא שייך לבאר שבע אלא לגיל ההתבגרות ולתהליך הבסיסי בפיתוח הזהות אצל אדם. לא פיתחתי זהות לאומית אלא זהות אנושית".
זה נשמע כמעט על-אנושי. הרי בסוף אתה צריך משהו להזדהות איתו.
"הזדהות זה דבר שהוא קצת אובר-רייטד. זה קצת כמו הסופר והפילוסוף אלבר קאמי, צרפתי שגדל באלג'יר וכתב על האמביוולנטיות הזאת - אתה מבין את האלג'יראים אבל אתה מבין גם את הצרפתים. גדלתי לתוך זה ונשענתי כילד על הפן האנושי, על זה שכולנו מונעים מאותם אלמנטים. זרמתי עם מה שקורה".
והקפיצה בחגים מקיבוץ חצרים לבאקה אל-גרבייה לא יצרה דיסוננס?
"כשהייתי צעיר הסתכלתי על זה מהצד, אולי לא רציתי להיות חלק מזה כי זה הכניס לי מורכבויות, רציתי להיות עם בחורות יפות, זה מה שמעסיק ילד בן 17. כשהגעתי לכיתה י"ב וכולם הבינו לאיזה יחידות הם הולכים בצבא רציתי להיות חלק והלכתי לעשות שנת שירות, התנדבתי עם נוער בסיכון בבת ים. רציתי למשוך את הזמן, עד שבגיל 19 החלטתי ללמוד משחק. ההורים שלי התנגדו, הם רצו שאהיה נורמלי, עורך דין".
טוב, זה משותף להורים יהודים וערבים כאחד, החשש שהילד יהיה שחקן.
"נכון. אבא שלי עורך דין עם שלושה תארים, אמא שלי מורה לביולוגיה עם שני תארים, הם מאוד מאמינים בהשכלה. היום אבא שלי כבר אומר לי שאם הוא היה יודע שאגיע לאן שאגיע הוא לא היה מנסה להניא אותי מזה. היום, כשאנחנו יושבים במקומות וקוראים לי בשאר, הוא אומר 'בואו, תצטלמו איתו בכיף'. הוא נהנה מהחגיגה".
מי אני שאגיד לא לפאודה?
קשה שלא לצפות מדקה לדבר על זהות, על גזענות, על חברה שסועה ועל פוליטיקאים שגוזרים מכך קופון. אחרי הכל, חבריו לפאודה עשו זאת לפניו. השחקן הישאם סלימאן דיבר בראיון ל"וואלה" על האלימות כלפי המגזר הערבי מצד משטרת ישראל. השחקן שמגלם את אביו הטלוויזיוני של דקה, ח'ליפה נאטור, הביע לאחרונה בראיון ל-ynet את מורת רוחו מההנהגה של שני הצדדים, ואמר, בין השאר, ש"אי אפשר לנהל את הסכסוך הזה בכניסות לעזה ובזריקת גראדים. הפסקנו להאמין שיכול להיות שלום". דקה, לעומתם, לא לוקח חלק בשיח הזה. לא כי אין לו זהות בשלה ומגובשת, כמובן. "לפעמים אני מרגיש שבגלל שאני גם פה וגם שם, אני צריך להיות קצת או"ם. לא לפגוע באף צד", הוא מודה; "אבל אגיד לך את האמת, בגלל שאני אמן ולא פוליטיקאי אני גם לא חושב שזה התפקיד שלי לדבר פוליטיקה".
אתה מוטרד ממה שקורה במדינה?
"אני מוטרד כמו כל אזרח, אני חושב שהעם נמצא בצומת דרכים אבל אני לא אדם שיתן ויז'ן פוליטי".
תצביע בבחירות הקרובות?
"ברור. זו המחויבות שלי כאזרח".
נפגעת כשראש הממשלה הזהיר בזמנו ש"הערבים נוהרים לקלפיות"?
"לא, אני מסתכל עליו ואומר שיש אנשים שלא לוקחים שבויים מה שנקרא. אני לא לוקח אותו אישית. לא נכנס לפינה הזו בכלל".
כי זה לא מעניין אותך או כי אתה רוצה להגן על עצמך?
"ברור שאני רוצה להגן על עצמי. אני עובד טפו טפו טפו כבר ארבע שנים בלי הפסקה".
אתה חושב שהבעת עמדה פוליטית עלולה לפגוע לך בפרנסה?
"בטח, כי חלק מסכימים איתך וחלק לא. למה שצופה שגר ביבנה או בכפר קאסם יחליט אם הוא רוצה לראות או לא לראות משהו שעשיתי בגלל הדעה הפוליטית שלי? אנשים משנים את הדעות שלהם כל הזמן, אני משנה את הדעה שלי כל הזמן, למה שאתחייב למשהו? בגלל זה אני חושב שאמנים לא צריכים לדבר על הדעות שלהם. התפקיד שלי כאמן הוא לספר סיפור. אני לא רוצה להוביל אג'נדה".
ח'ליפה נאטור אמר שהתפקיד בפאודה פגע לו בעבודה במגזר הערבי. זה משהו שאתה חושש ממנו?
"אם יש מישהו שהעובדה שגילמתי תפקיד בסדרה כזו או אחרת פוגע ברצון שלו לעבוד איתי - זו בעיה שלו. מה שאנשים אחרים חושבים עלי זו בעיה שלהם, אני לא מתעסק בזה. 'פאודה' זה התפקיד הכי גדול שהציעו לי אי פעם בסדרה הכי גדולה שהייתה פה אי פעם וראיתי פה הזדמנות. מי אני שאגיד לזה לא? זה אתגר שהייתי חייב לקחת בלי שאלה או התלבטות".
העובדה שהסדרה משודרת בנטפליקס גורמת לך לפנטז על קריירה מעבר לים?
"ברור שכן. גם עשיתי אודישנים. אני רוצה חו"ל, אבל אני חושב שאני יכול לעשות את התפקידים הכי טובים והכי מעניינים פה. כי אני אוהב את האנשים פה, הם מעניינים אותי. אני רוצה לדבר על ערבים, על יהודים, על פלסטינים".
ותגיד את האמת, איך הערבית של השחקנים היהודים? היא באמת טובה כמו שהיא נשמעת לי?
"ליאור רז טוב מאוד מאוד, איציק כהן מדהים, הערבית שלו מדהימה אותי. עפתי ממנו".
אתה קורא טוקבקים?
"כן. זו טעות, אני יודע".
אז למה אתה קורא?
"בגלל היצר שלי לראות מי לא אהב את הסדרה. הרוב המוחלט אהב, אבל תמיד יש את אלה שלא. אז אני קורא, נופל, אומר לעצמי 'בואנה, אולי אני לא מספיק טוב'. אבל ברור שאני לא אתקפל אחורה בגלל שטוקבקיסט חושב שאני לא טוב. שום דבר לא יעצור אותי, אני אוהב את המקצוע הזה ואני בנוי למקצוע הזה".
ומה לגבי קריירת השירה? לפני שבע שנים הגעת לאודישן ב"דה וויס" וחשפת כישרון מוזיקלי. השופטים אמנם לא הסתובבו, אבל האודישן שלך זכה לכותרת "הפספוס של העונה". ויתרת על זה?
"ממש לא. בשנים שמאז 'דה וויס' השקעתי את כל כספי בכלים מוזיקליים, כתבתי 30 שירים, התחלתי לעשות סשנים של היפ הופ כדי להבין מה הסגנון שאני רוצה ללכת אליו ואני רוצה לעשות הופעות בקרוב, אני רק מחכה שאיזו דלת תיפתח ואני אכנס פנימה. לא ויתרתי על החלום הזה, כשאתגבר על הפחד מליפול שוב אעשה את זה".
כי החוויה בריאליטי פצעה אותך?
"לא בדיוק, אבל רציתי להיות מוזיקאי כשלא באמת הייתי בשל לזה. הגעתי לתכנית בלי רזומה, בן 17, וזה היה מהר מדי. אחר כך הוצאתי סינגל שהצליח חלקית, כמעט ולא הייתה לי דעה מקצועית, עכשיו אני מתחיל להתבגר ולהבין מה אני יכול להציע כמוזיקאי. אני מקווה מאוד שהחיים שלי בעתיד יהיו מלאים בשני העולמות, משחק ומוזיקה".
עד היום לא הייתה לי בת זוג ערבייה
לאחרונה הפך השחקן העסוק, שבימים אלה סיים להצטלם לקומדיית פשע בהוט ומככב על בימת תיאטרון באר שבע בהצגה "הלוויה חורפית", לרווק. כשאנחנו מתעכבים על הנושא, אני מגלה שגם בגזרה הזו הסטטוס עומד על "איטס קומפליקייטד". "אני בהתאוששות", הוא חושף; "לא מזמן נגמרה זוגיות של שלוש שנים, ואני עוד מנסה להבין מה לא עבד כדי לאחות את עצמי. זו הייתה פרידה טובה, בוגרת. הכרנו בבית הספר למשחק בבאר שבע".
ואתה כבר יוצא לדייטים?
"לא ממש, בינתיים אני לא מחפש להכיר. אני לוקח את הזמן שלי לעצמי".
עכשיו כשאתה כוכב זה יכול להיות מאוד קל.
"זה לא משהו שאני אשתמש בו, לא מכוכבות מגיעה אהבה. אהבה מגיעה מהאמת, מלהכיר מישהי ולשדר על אותו תדר".
סיפרת בעבר שלא היו לך חברות ערביות.
"נכון. לא הייתה לי בת זוג ערבייה עד היום".
המשפחה הייתה רוצה שתהיה לך בת זוג מהמגזר?
"המשפחה שלי לא מייעצת לי בעניינים האלה בכלל. המשפחה התאהבה בכל בת זוג שהייתה לי עד היום, ההתניות החברתיות לא משפיעות עלי בכלל ואין לי איתן יחסי גומלין".
יש מורכבות בזוגיות מעורבת. לא חווית את זה?
"לא חוויתי את זה במערכות היחסים שלי. המשחק הזה לא משפיע עלי. בסופו של דבר אני אתחתן עם מי שאני הכי אוהב, לא משנה אם היא יהודייה או ערבייה. אמא שלי סיפרה לי שכשהיא הכירה את אבא שלי הוא כל הזמן רצה שהיא תהיה איתו. זה מה שאני מחפש, לרצות להיות עם מישהי 'לנצח', במובן הכי פשוט וגשמי של העניין".
גם אם היא תהיה פולנייה?
"אין לי בעיה עם זה".
אני נשואה לפולני, ואל תגיד אחר כך שלא הזהרתי אותך - הם לא אוהבים תבלינים!
"כי התבלינים הגיעו אליהם מאוחר. באוכל הערבי הייתה תרבות של תבלינים 300 שנה לפני שזה הגיע לאירופה. אז האוכל שלה לא מפחיד אותי, יש לי מספיק תיבלון משל עצמי".
צילום: אור דנון | סטיילינג: ישראל רחמני | איפור: ורד בדוסה | שיער: איציק אואקיל | ע' צלם: זיו אברהם