לפני שבועיים, חמישה ימים אחרי הטבח של ה-7 באוקטובר, ראיין ירון אברהם, הכתב המדיני של חדשות 12, את שושנה ביליה. ביליה, תושבת אופקים, שבעלה הציל את בני המשפחה כשהוציא אותם בזה אחר זה מהחלון עד שהמחבל תפס ורצח אותו, סיפרה על הקושי לתווך לילדים שלה את מותו של האב. "היא סיפרה איך הילדים שלה שואלים אותה אם אבא יחזור, ולא יכולתי שלא לקחת את זה אליי, גם לי יש שלושה ילדים קטנים", אומר היום אברהם על הרגע בו פרץ בבכי בשידור. "במשך כל הריאיון אמרתי לעצמי, 'אל תבכה, אל תדמע', וזה עמד לי פה בגרון, ולא הצלחתי. אין מה לעשות, אני ישראלי לפני שאני עיתונאי".
View this post on Instagram
בתוך בליל שידורי האימה שסיפקו ערוצי החדשות בשלושת השבועות האחרונים בלטו רגעי השבירה של הכתבים והמגישים, שבזה אחר זה לא עמדו בפרץ הדמעות מול הזוועה שסיקרו. זה קרה לתמיר סטיינמן כבר במהלך השידור ביום הבלהות הראשון של האירועים, להילה קורח ואלמוג בוקר ששוחחו על הקולגה שנרצח, צלם ynet רועי עידן, לעמית סגל ששוחח עם מעיין אדם על אחותה שנרצחה, לדני קושמרו ולנוספים – ונדמה שהעידן בו מגיש חדשות מראיין קורבנות אסון בארשת פנים קפואה עבר מן העולם. בכל זאת, חווה אברהם (38) רגשות מעורבים כלפי הבכי שלו בשידור. "להתפרק במסך זה אירוע שלא פשוט לי, הלקיתי את עצמי על זה", הוא אומר בכנות. "כשיצאתי מהאולפן כולם חיבקו אותי, אבל אני שאלתי את עצמי, 'איך לא שמרת על יותר פאסון?'. אבל אני יודע איך לא. זה חודר אותי, זה לא עוזב אותי, אני חשוף, אני לא מסוגל לעשות את זה אחרת. שאלתי את עצמי אם זה נכון שאני אגיש בימים האלה, והבנתי שכן. זה שיעור ענק בצניעות, כי אנחנו חושבים שקשה לחדור אלינו, אבל בסוף החומות האלה נפרצו אצל כולם. השאלה היא באיזה מינונים, ואצלי זה היה משפך".
נגמר לי האוויר
כשהוא אומר משפך, מתכוון אברהם לריאיון נוסף בו נתן לטלטלה הפנימית שלו לבוא לידי ביטוי בשידור. באולפן עם רפי רשף התראיינה אמה של אחת החטופות וביקשה לשים את החטופים בראש סדר היום. כשרשף העביר לאברהם את רשות הדיבור, פתח הכתב במונולוג אותנטי ונרגש. "אחרי שהאמא דיברה שידרנו כתבה אחרת, וכשהיא הסתיימה רפי עבר אליי, אבל אני עדיין חשבתי על מה שהיא אמרה. יצאה לי האמת, אמרתי שאני מרגיש אשם ושואל את עצמי כל הזמן מה אנחנו צריכים לעשות, לדבר על המטרות הגדולות של המלחמה או לדבר על כל אחד ואחד מהחטופים? הרגע הזה שחרר ממני את רגשות האשם. אמרתי לעצמי, 'הלב שלי פה, המוח שלי פה, ואני עושה את ה-100% אם לא את ה-200%, ואם אני טועה בדרך אז אני טועה, אין מה לעשות'".
ייתכן שדווקא הרגש שלך בשידור מנרמל לצופה בבית את תחושותיו הקשות שלו.
"קיבלתי הרבה תגובות כאלה. אני באמת לא חושב שהציבור רוצה את המוקפד, כי המוקפד מרחיק אותי מהסיפור. ואתה מקבל פרופורציות, כמו הסיפור המטורף ששידרתי וחלמתי עליו בלילה, על סבא באחד מישובי העוטף שיצא מהממ"ד, התיישב על הכורסה והקריב את עצמו. הוא גרם למחבלים לחשוב שהוא ערירי והם באו, רצחו אותו והלכו. גדלות הנפש וההקרבה, כל דבר מקבל פרופורציה אחרת. ויש אינספור סיפורים כאלה ולי נגמר האוויר. נגמר לי האוויר. אין. צפוף לי פה".
אתה בטח נחשף לתכנים ומראות יותר קשים ממה שאתם משדרים. איך אתה שומר על עצמך?
"יש משהו בעבודה שיוצר המשכיות, יש כל הזמן עוד סיפור ועוד הגשה ועוד מידע ועוד קבינט ועוד הערכת מצב, והכל משאיר אותך מצד אחד נורא קרוב ומהצד השני מאוד רחוק מהאירוע, וזה מנגנון הגנה מצוין. אני מסתכל לתמיר ולדני בעיניים ובגלל שאני מכיר אותם אני רואה גם קצת מעבר, אני רואה את השבר של תמיר ואני לא מפסיק לחשוב עליו. כולנו נצטרך פה עזרה, אנחנו כבר צריכים".
העשייה שלכם לא מאפשרת זמן שהייה ויכול להיות שהיא מונעת מכם לעבד את הדברים ולהרגיש אותם, ואז הרגשות הקשים עשויים להצטבר ולהתפרץ בהמשך. איך אתה דואג לעצמך?
"יש פה עובדת סוציאלית ופסיכולוגית שתדבר איתנו, ואני בכל זאת מנסה לייצר לעצמי קווים אדומים מסוימים. אני פורש בסביבות 23:00 בלילה ומנסה לישון טוב. החלומות שלי כרגע זוועה, אבל נשים את זה רגע בצד. כשאני קם בבוקר יש לי שעה-שעתיים עם הילדים, אני מארגן אותם ומנסה לשמור על איזו שגרה. בסוף יש לי משפחה שגם עוברת טראומה, ובזמן שאני מתפרק מול המסך אני צריך לראות ששם נשמר מוצק. ואם אבא אומר שיהיה בסדר, אז יהיה בסדר".
ואבא אומר שיהיה בסדר?
"בסדר כבר לא יהיה. נרצחו 1,400, נחטפו 222, ותמרון קרקעי יביא איתו עוד הרוגים. נשבר משהו שאני לא יודע אם הוא בר תיקון. יש בי כעס אדיר, לא רק על המחדל עצמו ועל ההתנהלות בשטח באותו היום, אני כועס שגם שבועות לתוך האסון הכל קרס, הכל לא מתפקד. אם לא היו פה אזרחים מדהימים הדבר הזה היה נשמט למטה. אנחנו ננצח, זה ברור לי, אנחנו נקרע להם את הצורה, אבל הפצע הזה ידמם כל החיים. אז מה זה 'בסדר'?".
איך אתה שומר על אופטימיות?
"חן, החיילת שראיינתי שניצלה מהמסיבה ברעים וחזרה מיד ליחידה שלה, קצת תיקנה לי את הלב. היא נתנה את הדוגמה הכי מדהימה שיש לעם השבור הזה. קינאתי ביכולת שלה לעשות את המסלול מהמסיבה הנוראית ברעים בחזרה אל הבסיס שלה בדרום. זה מסלול מנטלי והיא עברה אותו, היא כבר במקום של תקומה, של הלאה, להתקדם, להילחם. היא הכניסה בי כוחות, נתנה לי דלק".
@yaron_avraham הראיון המלא עם חן, סמלת הקשר שניצלה ממתקפת המחבלים במסיבה ברעים - והתעקשה לחזור אל הגדוד. ראיון שכולו השראה #צה״ל #מלחמה #ירוןאברהם ♬ צליל מקורי - ירון אברהם
מלאך המוות מבשר שמשהו קורה
בשעה 6:30 בבוקר השבת הארורה הוקפץ אברהם להגשת מבזק. "התחלתי לשדר מבלי שאנחנו בכלל יודעים מה קורה", הוא נזכר. "מגיעה התמונה של הטנדר של המחבלים עם קלצ'ניקוב וטילים ואר.פי.ג'י, ואני אומר, 'אלו התמונות שאנחנו מקבלים עכשיו בשידור חי משדרות, טנדר שעליו מחבלים שנכנסו אל תוך שדרות מעזה עם נשקים מסתובבים ברחובות, אין כוחות צה"ל, אין משטרה, תושבים מסתגרים בבתים'. אני בחיים לא אשכח את התמונה הזאת. זה היה כאילו מלאך המוות מבשר שמשהו אחר קורה".
מתי הבנת שקורה משהו בסדר גודל אחר?
"ברגע שהתחיל המטח הראשון היה ברור באינסטינקטים שלנו שזה לא משהו רגיל. היה ברור שמישהו בחר את התאריך הספציפי הזה. תוך כדי השידור התחלנו לקבל הודעות מאנשים שכלואים בבתים שלהם, והתחלנו לקלוט את הקטסטרופה. במהלך השידורים אנשים לחשו בטלפון, הם ידעו שאם ישמעו אותם בחוץ הם ירצחו והם ביקשו עזרה. אנשים כתבו לי, 'ירון, אין פה צבא, אני בבארי מאחורי השער הכחול, עוברים שני עצי אורן, תכוון את הכוחות לשם'. ואני לא מכיר, מעולם לא הייתי בבארי, אבל מתוך ההודעה הזו אני מכוון כוחות חילוץ".
התקשורת הפכה לכוח המחלץ.
"לא היינו באמת עיתונאים בימים האלה. היינו חמ"ל אזרחי שתפקד איפה שהמדינה הפקירה את האזרחים שלה. והיא עדיין מפקירה, וזה מטריף אותי. אני כועס, אני מלא בכעס".
אברהם סיים את השידור בשעה 9:00, ואז יצרה איתו קשר מעיין אדם. "היא אמרה לי, 'ירון, יש מאות מחבלים ברעים'. לא הבנתי על מה היא מדברת, איך יכול להיות שיש מאות מחבלים ואנחנו לא יודעים? אבל היא הייתה נורא אסרטיבית, ואז הסתכלתי בטלפון והיו לי איזה 900 הודעות, ואני רואה אנשים שכותבים מרעים ומבין שקורה שם משהו. התחלנו לתפעל הכל מהמערכת. כמובן שאני לא אשם בכלום, אבל העובדה שלא זיהינו את זה בזמן הולכת איתי".
אתה לא אשם.
"אבל מה אם הייתי מסתכל חצי שעה לפני כן בטלפון? לא הלכתי לשבעה של מפל, האחות של מעיין כי לא הייתי מסוגל, בגלל תחושת האשמה הזאת".
הצלחתם להציל את האנשים שכתבו לכם?
"עשרות הצלנו, ומאות לא. כל בן אדם שהצלתי ילך איתי לכל החיים, אבל גם כל בן אדם שלא. היו כאלה שהתחלתי איתם התכתבות ב-8:00 בבוקר, וב-14:00 בצהריים הפסיקו לענות. חלקם בהמשך כתבו לי שהם ניצלו ודיברתי איתם, וחלקם לא. נרצחו".
אתה כוכב השעה במלחמה הזאת. אנשים מגיבים, "גיליתי במלחמה הזו את ירון אברהם", קיבלת ביקורות טלוויזיה משבחות והרבה קרדיט לעבודה העיתונאית שלך.
"נשבע לך שזה לא בשבילי, הדבר הזה. אני נבוך. אני רגיל להיות בצד השני, לא בקטע מצטנע, אני פשוט לא בטוח שאני כזה מעניין. ברור לי שיש סקרנות, אני מרגיש את זה ברחוב, אבל מה אני יכול לתת שהוא לא על המסך?".
ובכל זאת, קרנך עולה כרגע.
"בימים כתיקונם אני פחות בקונצנזוס, אפילו להפך. החשיפה הזו חשובה, כי ברגע שיותר אנשים מכירים אותך אז יותר אנשים מקשיבים לך ויותר חשוב להם מה אתה אומר, ואז המשקל שלך יותר משמעותי".
על מי אתם עובדים
אברהם לא חושש להביע את דעותיו ברשת החברתית. יומיים אחרי האירועים כתב, "יש לנו עסק עם נאצים. ונאצים מחסלים. בכל הכוח". "התמונות שהגיעו מהעוטף לא משאירות ולו שבריר אחוז של חמלה", הוא אומר. "לא אצלי, לפחות. ברור לי שצריך לעשות הפרדה מאוד ברורה בין אוכלוסייה לבין אנשי חמאס וברור לי שזה לא יהיה תמיד אפשרי, ואני אגיד משפט קשה שאני מאמין בו: אם צריך לבחור בין אמא ישראלית יהודיה בוכה לבין אמא פלסטינית בוכה, ברור לכל במה אני בוחר. יכול להיות שלא כולם יאהבו את המשפט הזה, אבל לא אכפת לי. זה מה שאני חושב. בעיקר הייתי רוצה שנפסיק להילחם בתוכנו. במה דנו כאן כל כך הרבה זמן, בשיטת הסניוריטי? למי אכפת?! אני מוצא את עצמי אומר לשרים, 'תתעוררו על החיים שלכם. תעשו מה שצריך'. אני רוצה שהנטל יעבור מהטלפון שלי לטלפון של שרי הממשלה, כי זה התפקיד שלהם. כן יש שיפור קל. זה התחיל בכאוס מוחלט, וזה קצת משתפר".
איבדת אמון בממשלה הזו?
"אני לא רוצה להגיד שאיבדתי אמון בכולם, אבל הסדק עמוק והם לא עוזרים לי למלא אותו. זה לא שהמערכות קרסו, הן פשוט לא היו קיימות. זו האמת. הממשלה הוקמה בצורה נורא סקטוריאלית, נורא מבוזרת. שרים שדורכים זה על תפקידו של זה, מנכ"לים שלא מסתדרים ביניהם. הכל מוזר, הכל שוק. ציפיתי שיפתחו את התקציב ויחלקו מחדש את העוגה, שכספים יועברו במיידי לאנשים שאיבדו הכנסות, למפוני העוטף, אחר כך נתחשבן. איפה נמדדת מדינה, אם לא פה? כרגע אני סומך יותר על העם הזה מאשר על הממשלה הזאת. אתם הקטר, תובילו את הרכבת הזאת. המחדל עצום".
אתה חושב שהפילוג סביב המהפכה המשפטית אחראי למלחמה?
"בזמן שאנחנו התעסקנו בחוק יסוד השפיטה, הם התעסקו בחוק יסוד השחיטה. הם זיהו חולשה פנימית בישראל. שום ויכוח פוליטי לא שווה את השסע הזה. אבל אחריות? אני שומע מלשכת ראש הממשלה שהרמטכ"לים לשעבר אשמים, ומנהלי המחאה אשמים, והתרומות שהגיעו מבחוץ אשמות. לא, יש פה אדם אחד וממשלה אחת שמושלת, ואצלה האחריות. מי שאשם זה מי שסירב במשך שנה שלמה לראות את כל תמרורי האזהרה. ראש אמ"ן הזהיר פעמיים. אלופים הגיעו לכנסת כדי לדבר עם שרים לפני ההצבעה על חוק הסבירות והם לא נפגשו איתם, כדי לא לשמוע. אז על מי אתם עובדים?".
אתה מקווה שתם עידן נתניהו?
"אני מקווה ומצפה שהוא יעמוד ויגיד, 'אני המנהיג של העם הזה, אני רוצה שתאמינו בי שאנחנו ננצח את המלחמה הזאת ולכן אני לוקח אחריות על האסון הזה'. אני חושב שזה חשוב מורלית ומוסרית. יש לי חשש שהוא לא חושב שהוא אשם, וזה מה שמטריד אותי. פחות מעניין אותי אם הוא יישאר או לא. אני רחוק מלהיות משונאי נתניהו, אני בא מבית ליכודי בבסיסו. אני כל הזמן שואל את עצמי מה אבא שלי היה אומר עכשיו, הוא היה בגיניסט בדמו ואני בטוח שהוא היה מתקומם. זה לא עניין פוליטי, זה עניין מוסרי".
לא להקת המעודדות של אף אחד
בניגוד אולי לכתבים אחרים, אברהם לא מזוהה פוליטית באופן מובהק – והוא היה רוצה להאמין שהוא לא עושה חיים קלים לאף מרואיין, משמאל או מימין, ויודע לשאול את כולם את השאלות הקשות. "כשמישהו כותב לי שאני משרת של לפיד, בנט או ביבי, זה לעג לאינטליגנציה, כי תעשה שניה גוגל ותראה שידעתי לקרוע את כולם כשצריך. כשאני ואשתי חיפשנו דירה במודיעין התקשרתי למישהו שמכר, והוא אמר לי, 'ביביסט, אני לא מוכר לך'. יומיים לאחר מכן טיילנו במרכז העיר ונתקלתי במישהי שהסתכלה עליי בעיניים שוצפות ואמרה לי, 'מה שאתם עושים לביבי זה לא ייסלח'. ואז הבנתי שהכל טוב. אני יודע מה אני מביא למסך, אנחנו פה בשביל להיות ביקורתיים כלפי כולם, לא בשביל להיות להקת המעודדות של אף אחד. זה מה שמניע אותי. כשעזרנו לאנשים בכפר עזה, באופקים, בשדרות ובבארי, לא עניין אותי אם הם שמו מחל או אמת בקלפי. עזרנו להם כי רצינו להציל, ואני חושב שהציבור ראה את זה ושהניסיון לצבוע את התקשורת בצבעים מסויימים כדי לשרת מטרות פוליטיות קרס. לפוליטיקאים היה אינטרס ליצור טריז בין הציבור לבין התקשורת וביבי שכלל את זה, אבל אני מאוד מקווה שזה מאחורינו ושהאמון בתקשורת יחזור".
היית נכנס בעצמך לפוליטיקה?
"במשך המון שנים אמרתי לא, אבל אני באמת לא יודע מה יהיה הלאה. אני לא סוגר שום אופציה. כמו שאני לא סוגר אופציה להיות ביטחוניסט או לקחת ברייק מהחיים וללכת ללמוד שנתיים במכון מנדל למנהיגות חינוכית, שזה החלום שלי".
אברהם נשוי ליעל, מנהלת משרד עורכי דין, ואב לשלושה (שש, ארבע ו-9 חודשים). הוא נולד וגדל במבשרת ציון, בצבא שירת ארבע שנים ביחידת 8200, למד תקשורת ויחסים בינלאומיים וסיים בהצטיינות גם את התואר שני בתקשורת פוליטית. לחדשות 12 הגיע אחרי שש שנים בערוץ הכנסת, אחרי שבילה בנובמבר 2015 בחופשה זוגית בפריז. "ישבנו במלון, ופתאום שמענו יריות. ירדתי למטה והייתי הכתב הזר הראשון בזירה בפיגוע בבטאקלאן (הטבח בתיאטרון בטאקלאן בפריז שהתרחש כחלק ממתקפת טרור על העיר שבה נרצחו 130 בני אדם - א"ו). בגלל שהיה סגר על פריז במשך שלושה ימים הייתי העיתונאי הזר היחיד שם, ולערוץ 2 לא הייתה נציגות. שידרתי להם 24 שעות, כשאשתי על תקן הצלמת. כשחזרתי מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס אמר לי, 'בוא, אתה איתנו'. לא נעים להגיד, אבל הטרגדיה של העם הצרפתי זו הקריירה שלי".
איך אתה משלב את הקריירה עם האבהות?
"בניתי לעצמי אולפן בבית כדי שאוכל לדווח מהבית ולהיות איתם יותר. יש ימים שאני מקלח, מרדים, וב-19:52 טס, עולה על חליפה ונכנס לאולפן שלי בבית. אלה מצבים מטורפים, אבל זה מאפשר לי את החופש להיות איתם. אלה שנים שלא חוזרות, והיה לי סופר חשוב מהרגע הראשון שלא להיות אבא מרחוק. אני סופר סופר מעורב, אני בקבוצות וואטסאפ, יודע כל מה שקורה בגנים, אני שם על מלא, ויחד עם זאת העבודה שלי היא בשעות הערב, אז אני מפספס הרבה. זה לא היה יכול לקרות בלי אשתי, היא נותנת לי את האפשרות להתקדם ולהתפתח. תמיד הגעתי לאיזשהו מקום ולא הייתי מרוצה, חיפשתי את הגבעה הבאה. כרגע אני על גבעה גבוהה וטובה, מסתכל אל הנוף. אנשים פוגשים את אשתי ואומרים לה, 'את בטח כל היום לבד', אז לא, זה לא ככה. המחויבות שלי היא לא אליה או אליהם, זו מחויבות שלי אליי. אלה החיים שלי".
אנשים סביבי אומרים בשבועות האחרונים שהם חוששים להביא ילדים לעולם כזה. היית ממליץ בכל זאת?
"חד משמעית כן. יש רגעים שהם מוציאים אותך מהדעת, אבל יש את הרגעים שהם הקיום, השורש, משהו לחזור אליו, להתנחם בו, שאתה משהו להתנחם בו עבורם. כשהילדה שלי קמה בלילה ואומרת, 'אבא, אני רוצה רק אותך', אני נמס. אילו עוד שאיפות יש לי בחיים? אני על הגבעה".