42 שניות הספיקו לעינת הולנד כדי להתחיל לבכות בראיון הזה. היא פתחה לי את הדלת לביתה הצבעוני, לבושה בפיג׳מה ושיערה אסוף ברישול, והובילה אותנו לפינת ישיבה על אדן החלון שהשקיפה לנוף ירקרק. לפני שאמרה מילה אחת - היא פשוט התחילה לבכות. "איזה שטויות", היא מוחה את הדמעות ומקנחת את אפה, כועסת על עצמה שאחרי כל כך הרבה תרחישים שהעבירה בראש לקראת הפגישה שלנו, בסופו של דבר קורה הדבר האחרון שהיא רצתה. "זה הראיון הראשון שלי וחשבתי מה להגיד ואיך לארח אותך. רציתי להכין ארוחת בוקר, אבל אמרו לי שזה מוגזם, שזה לא נהוג. אמרו לי גם לא להזמין אותך הביתה, אבל כאן אני מרגישה הכי בנוח. אבל אל תילחצי מהדמעות שלי. אני בוכה כי אני בהוקרת תודה על המקום שהגעתי אליו".
אפשר להבין את הדמעות של הולנד. אנשים חולמים כל חייהם להיות שחקנים, מדמיינים איך יראיינו אותם על השטיח האדום, איך יקבלו תפקיד קטן בסרט גדול או בהצגה איכותית, ואיך לאט לאט הם צומחים לחיות את החלומות שלהם. אבל אצלה הכל התפוצץ בבום. עד לפני רגע היא הייתה סטודנטית למשחק שנוסעת ללימודים באוטובוס, ופתאום היא לא יכולה ללכת ברחוב מבלי שיזרקו לה איזו הערה על התפקיד הענק שלה בסדרה המדוברת "ילדות סכסכניות" (ימי א' ב-20:15 , ערוץ HOT3, HOT VOD, וב-Next TV), שיצרו שיר ראובן, רבקה אלנבי, יואב גרוס וטליה לביא, שגם ביימה. הולנד עברה מאפס למאה, לפני שהיא הבינה איך מעבירים מפול גז לניוטרל.
ב"ילדות סכסכניות" היא מגלמת את לאה, השותפה הדתל"שית של ליהי (מיה לנדסמן). שתי צעירות שעוברות לגור בתל אביב, עפות על החיים, ובעיקר על מערכת היחסים שלהן. התפקיד לא רק מבטיח את עתידה של הולנד במקצוע, הוא גם מרפא בדרכו פצע שעדיין מדמם אצלה; אחרי שנה של לימודי משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין, הולנד קיבלה את הזבנג הכי גרוע שיכול להיות לשחקן מתחיל ומלא באמונה - והודחה מבית הספר למשחק. בדיעבד זה אולי נראה כמו מכה קלה בכנף, אבל רק בדיעבד. "לא יודעת מה קרה. כנראה שלא הייתי שחקנית מספיק טובה", היא מנסה להסביר היום. "עכשיו אני מבינה שזה לא היה המקום שלי, אבל באותו רגע זה היה ממש קשה. בעיקר בפן החברתי. הייתה לי קבוצת מגובשת של חברים, הם המשיכו ואני לא. הם היו באים לנחם אותי ואז נוסעים לשיעור, ואני לא".
אאוץ׳.
"כן, זה היה שבר. לקח לי שנה להבין מה אני עושה, אבל זו הייתה השנה שצמחתי ממנה הכי הרבה בעולם. שום דבר לא היה נותן לי את זה. לקחתי קורס תסריטאות, עשיתי קורס משחק מול מצלמה אצל ערן פסח, היה לי חשוב להבין אם אני באמת שחקנית. רציתי להראות לערן מה אני יודעת. כשאין לך מה להפסיד את משחקת הרבה יותר טוב. הוא אמר לי שאני כשרונית ולא האמין שהדיחו אותי".
לכל אחד יש אנשים שלא האמינו בו ויש אנשים שכן. עניין של מזל? תזמון?
"כן, זה פשוט ככה. המשכתי לחפש את עצמי, הלכתי לייעוץ ללימודי קולנוע וזה הרגיש לא נכון, אז החלטתי שאני הולכת ללמוד משחק מההתחלה, את כל השלוש שנים, כי במשחק לא נצברות נקודות זכות. זו הייתה החלטה שהייתי צריכה להחליט עם עצמי ואז להגיד לעולם, ואני החלטתי להשקיע בעצמי. הלכתי ל'ניסן נתיב', עשיתי סבב אודישנים והתקבלתי. זו הייתה הקלה. הרגשתי שזה בסדר, שזה קיים אצלי. לא לקחו ממני שום דבר. ב'ניסן' באמת עשו איתי משהו נכון, הם זיהו את הפוטנציאל וממש העמיקו בי כיוצרת. התחלתי להאמין לעצמי שאני שחקנית. התחלתי להזדקף".
והתפקיד הראשון שקיבלת הוא תפקיד ראשי בסדרה של טליה לביא. מה שנקרא, עלית על הדרך המהירה.
"עשיתי גם תפקיד קטן ב'המפקדת' (כאן 11) כשהייתי בשנה ב', ואת התפקיד ב'ילדות סכסכניות' קיבלתי ממש בתחילת שנה ג'. קודם לכן היו הרבה הצעות לריאליטי. כמעט נכנסתי לתכנית אחת וארבעה ימים לפני הכניסה, כשאני כבר עם מזוודות, הבטן שלי אמרה לי שזה לא נכון לי. התחרטתי, הבנתי שההנאה שלי היא לא במקום הזה, היא לא בפרסום. זו הייתה תובנה של רגע, אבל אני שמחה שאמרתי להם לא. אפילו שזה היה ברגע האחרון, הבנתי שאני לא מתפשרת. אני יודעת שיום אחד אצטרך לעשות דברים גם בשביל הפרנסה, אבל אני רוצה לעשות בחירות שאני שלמה איתן. יכול להיות שכשיהיו לי ילדים זה יהיה אחרת".
"ילדות סכסכניות" זה התיקון ליורם לוינשטיין?
"המפגש עם טליה הוא ממש נקודת מפנה. היא מעוררת השראה והיא שינתה לי את התפיסה. אני כן לוקחת קרדיט גם לעצמי, זה משהו שאני עובדת עליו בטיפול, אבל טליה פשוט פתחה לי עולם לגבי ההתפתחות שלי כבן אדם. באתי לאודישן, שיחקתי פצצה, רק מה, הרבה פעמים אני מסתכלת למטה, לא יודעת למה. אולי העיניים שלי בורחות, אני מובכת. היא אמרה לי ׳תרימי את העיניים׳, ואז פשוט זה קרה".
את מקבלת תגובות ברחוב?
"כן. זה מצחיק אותי, זה גומר אותי. לפני כמה ימים באוטובוס באו אלי חבר'ה ושאלו אם אני לאה מ'ילדות'. אנשים אומרים לי שהם אוהבים את הדמות".
וגם מולם את ישר מתחילה לבכות?
"כן, זה קרה לי פעם אחת. הייתי עם מסכה אז אני מקווה שהם לא ראו. נורא התרגשתי. אני יותר מתרגשת מהאנשים שבאים לדבר איתי. אני שמה לב שאנשים נורא רוצים להגיד ואני נורא רוצה לשמוע, וזה יוצר מפגש של שיחה. הנה אני שוב בוכה. אבל זה דמעות של שמחה, לא של עצב. אני יוצאת בכיינית, אה?".
קורס טיס
הולנד לא הייתה ילדה שחלמה להיות שחקנית. היא נולדה בירושלים וגדלה בשכונת גילה, שם למדה בבית ספר יסודי עם תגבור לימודי תורה. אביה מנהל חשבונות, אמה מורה מחנכת, כיום שניהם בפנסיה. את התיכון היא התחילה בבית הספר המסורתי בירושלים, אבל אחרי שנה נרשמה לתיכון חילוני. בגרות היא לא סיימה, וגם כשהתגייסה לא היו לה ציפיות או תכניות גדולות לחיים. "הייתי שש שנים בצבא, קצינה, אבל זה לא משהו שרציתי או כיוונתי אליו. תכננתי להיות פקידה ולשרת קרוב לבית", היא מספרת. "ממש לפני הגיוס אמא שלי אמרה לי: 'אולי תעשי משהו משמעותי', ונכנסתי לקצין מיון מבולבלת. הוא שלח אותי לקורס סמב"ציות ושם דברים הסתדרו. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי טובה במשהו. היה לי מעניין בטירוף. הארץ עניינה אותי, הגזרות, דברים שלא חשבתי שיעניינו אותי בחיים. שובצתי בכיסופים שבעזה, ובוקר אחד הייתה מתקפת טילים על הבסיס. ירו עלינו פצמ"רים, משהו מטורף, ותפקדתי יפה. הייתי פעורה ומלאת אמביציה, אז הוציאו אותי לקורס קצינות. אחר כך הייתי קצינת מבצעים בגבעתי, סמ"פ של טירוניות וגם קצינת מבצעים ביחידה מיוחדת".
בצבא, ממש לפי הקלאסיקה, הולנד הכירה את מי שלימים הפך לבעלה, אביב. הוא היה המפקד שלה - והיא התאהבה בו. הם התחתנו מיד אחרי השחרור כשהולנד הייתה בת 24, וגם קנו בכספים שחסכו דירה קטנה בדרום תל אביב. "כולם אמרו לי שזה גיל צעיר להתחתן בו, אבל אותי זה לא עניין. יש לי אינטואיציה, אני לא יכולה להסביר את זה. התאהבתי בו ממש וידעתי שאני רוצה לחיות איתו".
עד כאן הרזומה של הולנד מושלם לו הייתה רוצה להיות עובדת מצטיינת בכל חברה סטנדרטית, אבל המפקד הבכיר שלה חשב שכדאי לה לשקול קריירה אחרת. "בתפקיד האחרון שלי בצבא הייתי הרל"שית של תת אלוף שמוליק אולנסקי. היינו ביחד יום יום, שעה שעה", היא מספרת. "תוך כדי התחלתי להתמיין לתפקידים מבצעיים במשרד הביטחון. בתיכון הייתי במגמת תיאטרון וחשבתי שזה יכול להתאים. חשבתי שזה יספק לי גם את הצורך להיות שחקנית, וגם יאפשר לי להישאר במסגרת הבטחונית שאהבתי".
רצית להיות סוכנת חשאית במוסד?
"אני לא יודעת אם מותר לי להגיד את זה, אבל עשיתי מיונים. חשבתי זה המקום שלי, למרות ששום דבר לא הרגיש שלם. הרגשתי שאני בכל מקום ובשום מקום. חשבתי אולי ללמוד עיצוב פנים, הלכתי לפגישת ייעוץ במכללה למנהל, וחיפשתי את עצמי בכל מיני עולמות. ואז המפקד שלי אמר לי 'אני איתך כל היום, את שחקנית. תנסי להתקבל לבית ספר למשחק. זה כמו קורס טיס. מלא מתמיינים ובודדים נבחרים, אבל מה אכפת לך לנסות'. הלכתי לבחינות ליורם לוינשטיין, והתקבלתי".
ועכשיו, עם תפקיד ראשי ותעודה מניסן נתיב, את מבינה שהמפקד שלך צדק?
"יום אחרי הפרמיירה של 'ילדות סכסכניות' קיבלתי 'לא' מהקאמרי על תפקיד שממש רציתי, זה די שבר אותי, אבל כמה ימים אחר כך הגיע 'כן' להצגה 'גאון בכלוב' שביים עמית אפטה לצד עמוס תמם, וכתבו יואב בר לב ועירית קפלן שאני עומדת להשתתף בה. הבכורה עצמה הייתה מאוד מרגשת, ההורים שלי היו, אמא שלי לא הפסיקה לצלם, אבא שלי נכנס לראיונות בקטע לא קשור, ובאינסטגרם היו לי מיליון תיוגים ועוקבים חדשים, אבל בבוקר למחרת סגרתי את הטלפון ומיררתי בבכי. לא הצלחתי להכיל את ההתרגשות מצד אחד ואת האכזבה מצד שני. חשבתי שאולי אני רגישה מדי בשביל המקצוע הזה".
יכול להיות שהפצע מיורם לוינשטיין מסרב להגליד?
"יש לזה חלק. התגברתי על קושי והייתי בחוסר אמונה. הימים שאחרי ההדחה היו ימים קשים. זה משהו שלקחתי בחשבון שיקרה, אבל שום דבר לא הכין אותי לזה. אני מרגישה שאני מצד אחד לא רגילה לקבל לא, ומצד שני, אם זה משהו שאני ממש רוצה, יש בי כאב מאוד גדול".
עוצמות גבוהות
כמעט כל נושא שעולה בשיחה מגיע איכשהו לשאלה גדולה שמרחפת מעל: שאלת הילדים. מצד אחד הולנד אוטוטו בת 30 ובזוגיות ארוכת שנים. מצד שני, הקריירה שלה בדיוק בשלב ההזנקה, והדילמה מנקרת בה. "אני מאוד רוצה ילדים. בזמן האחרון אני ממש מרגישה את זה", היא אומרת. "לא חשבתי שזה יקרה לי, אבל הגוף שלי מתריע ואומר 'חביבתי, אל תשקרי לעצמך'. אני מרגישה את זה פיזית. אבל זה קונפליקט כי אני עושה את מה שאני אוהבת. כבר בשנה הראשונה של הלימודים כתבתי טקסטים שעסקו בזה. היה לי מונולוג שסיימתי במילים 'בתוך החיתול מלא הקקי יהיו עטופים כל החלומות שלי - הקאמרי, הבימה, ואני יושבת ומחתלת בשדרות רוטשילד'. היום אני מבינה שזה לא ככה. נטע גרטי גם החליפה חיתולים וגם שיחקה בתיאטרון. אני מבינה שלפעמים דבר אחד יצטרך לבוא על חשבון דבר אחר, שיהיו ויתורים, אבל המחשבה שיש אנשים שיצאו ממך, שהיו חלק ממך ויתהלכו בעולם - זה מטורף בעיניי".
אביב בעניין?
"מזמן. הוא מת לילדים, ואני מניחה שזה יקרה. המקצוע הזה, אני רואה את הטמפרמנט שלו. יש ימים כאלה ויש ימים כאלה. עכשיו אני נהנית מהעבודה, 'ילדות סכסכניות' הוצגה בקאן (בפסטיבל Canneseries) ונסעתי עם טליה ועם כל הצוות. לבשתי שמלה של דרור קונטנטו וצעדתי על השטיח האדום. אם אני בוכה לך עכשיו, תחשבי איך הייתי שם. בסוף הפרימיירה עמדנו עם השמלות על הבמה, מחאו לנו כפיים, ואני התחלתי להתייפח".
כבשת לא מעט פסגות בבת אחת. איך מתכוננים לזה?
"בעיקר לומדים אנגלית. לקחתי שיעור פרטי כל יום וגם קורס מבטא. היה לי חודש מהרגע שקיבלנו את הבשורה שנוסעים והגעתי ברמה הכי גבוהה שיכולתי. אנגלית זה עולם, לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם".
לאן ממשיכים מכאן, מה החלום?
"אני רוצה לקבל תפקיד ראשי בתיאטרון, משהו שייקספירי, צ'כובי, ברכטי. יש לי משיכה לדמויות שנכתבו מזמן. אני רוצה לתת להן קונטקסט עכשווי. אני אוהבת לחקור דמויות, לבד עם עצמי, ולפצח אותן. בגלל זה אין לי קשר לריאליטי. ריאליטי זה מהיר מדי, אני אוהבת תהליכים. עכשיו נכנסתי להפקת פרינג' מטורפת. מחזה בריטי שתרגם יהלי סובול ומביימת עדי גילת. קוראים לו 'צירים על שתי נשים במשרד', ואנחנו הולכים להעלות את זה במשרדי הייטק. הקהל מגיע למשרד וחווה הכל שם, זה ממש אירוע תיאטרוני".
יש שיגידו שגם תפקיד ראשי כתפקיד ראשון זה מהיר מדי.
"בחיים לא הייתי אומרת לא לתפקיד כזה, עם במאית שאני רק רוצה להיות לידה. תודה זה קטן בשביל מה שהיא נתנה לי. היא נתנה לי מקום. היא פשוט ראתה אותי".
יש חלומות גם על חו"ל?
"כן, זה לגמרי נפתח לי. ברגע שראיתי שאני מצליחה לדבר אנגלית גיליתי עולם. אני עדיין ממש גרועה בגראמר, אבל אני מצליחה לתקשר ולא מתנצלת על טעויות. צריך פשוט לא לפחד לעשות. כמו הראיון הזה, אולי בגלל זה בכיתי. זה חוסר ביטחון שאני אפילו לא יודעת ממה הוא נובע. אני לומדת לסמוך על הכישרון שלי, אפשר להגיד את זה. יש לנו נטייה להתנצל תמיד, להקטין. אולי צריך להפסיק עם זה".
ומה עם האינסטגרם? הצלחת לחזור אליו אחרי אותו בוקר של דמעות?
"עכשיו אני יותר טוב עם זה. מה שקרה אחרי הפרימיירה היה חרדה, היום אני מבינה את זה. אני גם מבינה שסטורי נעלם אחרי 24 שעות, והכל בסדר. היה לי עניין עם מבוכה שהייתי צריכה לעבור. כותבים לי הרבה ואני לא מצליחה לענות לכולם, והחלטתי שזה בסדר, זה לוקח זמן. היום אני מתמודדת עם חרדות יותר טוב מפעם. אני פשוט חווה את החיים בעוצמות נורא גבוהות, בגלל זה טוב לי בבית, בשקט שלי. פה אני מוגנת. אומרים לי הרבה שאני שקטה, אבל זה לא ממקום רע. כרגע אני פשוט נהנית מהסיטואציה".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: חווה לוי רוזלסקי | איפור ושיער: אסף מלמד | התמונות צולמו בבית הספר למשחק ניסן נתיב