רעמת התלתלים עדיין שם, כך גם הגזרה הדקה ועוצמת הקול המזוהה כל כך, ולפעמים קשה להאמין שיזהר כהן כבר בן 73. הוא עצמו מקפיד על המספר כשאני מתייחסת אליו כאל "גבר בן 70": "73", מתקן כהן. "נא לא להוריד לי דקה מהחיים".
בשנות ה-70 וה-80 הוא היה אולי הסופרסטאר הכי גדול כאן, האיש שפעמיים ייצג אותנו באירוויזיון וב-1978 הביא את הזכייה הראשונה, ההיסטורית. מדינת ישראל לא תמיד יודעת לכבד אפילו את כוכביה הזוהרים ביותר כשהגיל מתחיל לשחק תפקיד, אבל כהן מרגיע: "יש פרנסה, אני מופיע המון. תבואי להופעה ותראי איך קמים ומריעים, פשוט לא שומעים על זה בתקשורת. זה לא בא לי מהשמיים, זו כברת דרך שלמה. סבתא שלי תמיד אמרה 'תלך ישר ותתבגר יפה', וזה משפט שממצה הכל. בחיים יש המון קרבות שאת יכולה להפסיד בהם, אבל השאלה היא אם את מנצחת במלחמה".
אז להתבגר יפה הוא הצליח, אבל אנחנו מדברים דווקא אחרי קרב שבו הפסיד: השבוע, אחרי שלושה ריקודים, כהן והפרטנרית שלו פולינה צ'יקטונוב הודחו מ"רוקדים עם כוכבים" (קשת 12). כהן אומר שההדחה "אכזבה אותי אבל לא ממש הפתיעה אותי, ולמרות שזה נגמר אני מרגיש שיש סוג של ריקוד סביבי, ריקוד ישראלי. אישה עצרה אותי ברחוב ואמרה לי, 'אתה יודע, יזהר? כשרואים אותך שוכחים מהממשלה, מהמלחמות ומהכל, ורואים ארץ זבת חלב ודבש'".
היום (חמישי) התבשרנו על מותו של הזמר אדם, שהיה אחד הרקדנים של כהן בשיר "עולה עולה" באירוויזיון 1985. כהן, שרקד השבוע בתוכנית לצלילי אותו שיר, אומר ש"אני מאוד עצוב. הבאתי את אדם לבמה, בחרתי בו והוא נסק מאוד גבוה. ליוויתי אותו כל החיים, ותראי איזו סגירת מעגל: רקדתי את השיר שהכיר לנו אותו. הוא היה אדם מדהים, אני והחברים נרגיש בחסרונו".
הייתם בקשר בשנים האחרונות?
"כל הזמן, רק לא בימים האחרונים, כי הוא לא רצה וכיבדנו אותו. את יודעת, חזרתי עכשיו מהאורתופד, כואבת לי הכתף, אבל מה זה לעומת המחלות הסופניות. החיים והמוות".
אתה חלית בקורונה במהלך העונה של "רוקדים עם כוכבים", נעדרת מהתוכנית אחרי שאובחנת. זה השפיע על ההופעה שלך?
"הפוסט-קורונה זה קשוח. אני סמרטוט, בקושי עומד על הרגליים. בחזרות היום-יומיות הרגשתי שהלב שלי קופץ מהחזה החוצה, ובסוף עשו לי בדיקת לב במאמץ. רצו לשלול דברים, כי יש גיל שכבר חייבים להתייחס לכל דבר".
מה עלה בבדיקה?
"טפו טפו טפו, תקין. יש לי לב תימני".
איך זה להיות זמר ורקדן בעשור השמיני של החיים?
"יש לי מגבלות כאלו וכאלו, אני לא חי בעננים. התוכנית הייתה אתגר, ואדם עם היסטוריה כמו שלי קשה לאתגר. רציתי משהו שיעורר לי את התשוקה, וזה קרה לי פה, אבל לא ידעתי כמה קשה זה הולך להיות. מצד שני, אני מביא דברים שאדם בוגר יכול להביא ושילד בן 20 לא יכול. זו אנרגיה אחרת, עתיקה יותר, עם הרבה יותר ניסיון ועומקים".
ובכל זאת יש פה היבט גופני לא מבוטל.
"אני בחיים לא אוכל לעשות את ההרמות שעושים שם כולם, גם להיזרק על הרצפה ולקום זה סיפור בשבילי. כל בן גילי יודע מה זה בעיות גב וצוואר, אבל להופיע זה ממכר. זה הסם שלי. כששואלים אותי איזה שיר יהיה בהלוויה שלי, אני תמיד אומר שהשאלה היא איזה שיר אני אשיר בהלוויה שלי. אני לא אפסיק לעולם".
או-קיי, רגע, אם כבר מדברים על הגיל: מה סוד הקסם של התלתלים?
"המעצב מואיש חן עושה עבודה שאני מודה לו עליה יום ולילה, ובשנים האחרונות הוא עושה לי גם תוספות. זה לא שאני קירח, יש לי שיער, אבל הוא דליל יותר ממה שהיה. התוספות שהוא שם עושות לו מסגרת, וזה נותן לי תחושה מאוד טובה. מעבר לזה, אני מודה למוצא שלי שמשמר אותי עם צפיפות העור שלי ועם גזרה טובה ובריאה לגילי. תודה להוריי ולסביי".
אין לי מה להתבייש בסבל שעברתי
כמעט מחצית המאה לאחר הזכייה ההיסטורית שלו עם "אבניבי" נשאר כהן מזוהה עם האירוויזיון, אבל על מהדורת 2024 של התחרות יש לו בטן מלאה. "האירוויזיון הזה היה תעודת עניות להיסטוריה של המפעל הגדול הזה. הוא הגיע לשפל של השפל של המדרגה", הוא מתלהט. "זה אמור להיות מפגש של עמים, אחווה של מוזיקה, לא פוליטיקה. ודווקא במקום הזה אפשרו לדברים הכי פוליטיים לקרות. שוודיה עשתה דבר בזוי כשהרשתה בשם חופש הביטוי וזכויות האדם להפוך את התחרות למה שהיא הייתה. לדעתי אפשר היום לירוק עליהם, פשוטו כמשמעו, וזה מה שעשינו – כי כלום לא עזר לכל הכלבים שנבחו מבפנים ומבחוץ. הגענו למקום החמישי, ולדעתי זכינו במקום הראשון. זה היה השיר הכי חזק, ואני חייב להצדיע לעדן גולן, ילדה שעמדה מול כל הקהל הזה ויכלה לו. ניצחנו אותם, ניצחנו בגדול".
בתקופתך זה לא היה פוליטי?
"ראיתי נאצים, אבל לא התייחסתי אליהם בכלל. המון עיתונאים תקפו אותי, ותמיד ידעתי לענות להם בפרצוף. אני תמיד אומר, אחרי 2,000 שנות גלות, לכם אין זכות לבקר אותנו 3,000 שנה. אגב, יש גם המון אנשים בעדנו. רק עכשיו הופעתי בגרמניה סביב יום הזיכרון ולא נתקלתי בשום דבר למרות שהלכתי עם השרשראות שלי בחוץ, לא הסתתרתי ולא הסתרתי. זה הזכיר לי איך במשרד החוץ היו אומרים שאני עושה עבודה של אלף שגרירים".
אלא שלזכייה של כהן עם "אבניבי" היו גם תוצאות אחרות. הקריירה נסקה אבל הנפש נסדקה, וכבר בשנות ה-80 הוא דיבר בגלוי על החרדה – ולבסוף גם ההתמוטטות – שהביא איתו הניצחון. "'אבניבי' היה מבחינתי רעידת אדמה ברמה 17 בסולם ריכטר, והייתי צריך להתמודד עם זה לבד", הוא אומר. "מה שנתן לי את הכוח היה הייצוג של המדינה, הרגשתי את הדגל עוטף אותי, אבל כשהייתי מוריד אותו מעליי הייתי עירום, מבולבל ומפוחד. לא ידעתי במה ובמי להיאחז, כי במגדל השן הזה הייתי לבד. גם לא קיבלתי סיוע, לא הבינו מה עובר עליי בכלל".
כי לא הבינו שההצלחה יוצרת גם קשיים.
"ו-70% מהזוכים בתקופה שלי נפלו למשבר נפשי מאוד קשה. במקרה שלי הבנתי גם שיש רוע, וזה דבר שאי אפשר לתאר. פתאום אתה מקבל עם כל השושנים גם אבנים. האינסטינקט שלי היה לשים קיר, לא לשמוע ולא לראות, אבל זה היה מתוך חולשה".
איך היה לך אומץ לדבר על חרדות וקשיים נפשיים כבר בתחילת שנות ה-80?
"זה היה טבעי לגמרי. ב-1982, בתוכנית יום שישי בערוץ 1 עם 100% רייטינג, דיברתי בצורה פתוחה וכנה על התמוטטות העצבים שלי. לא התביישתי, מה יש לי להתבייש בסבל שעברתי?".
איך אתה מרגיש בדיעבד עם החשיפה הזאת?
"אני טופח לי על השכם. את לא מבינה כמה אנשים היו מגיעים אליי ומקבלים תקווה – הורים של ילדים, אומנים גדולים שבן משפחה שלהם סבל מחרדות. הבעיה הייתה שבאותה תקופה לא היו תרופות כמו היום, לא היה מענה לחרדה חוץ משיחות פסיכולוגיות, עד שכדור אחד שהתחלתי לקחת לפני לא מעט שנים שינה טוטלית את חיי. לפני שזה הגיע היו אנשים שהקדישו את עצמם להחלמה שלי, משענת בתקופה כל כך איומה וקשה שעברתי. ויחד עם כל זה, עשיתי קריירה. לא ברחתי. כל יום הייתי עובר גיהינום אבל עולה לבמה, ועשיתי קריירה ענקית".
איך אתה היום?
"היום אני במקום נפלא, יודע לקבל את האהבה שפעם לא הפנמתי, ומברך על זה ששרדתי את הדברים הקשים והתגברתי עליהם באחוזים גבוהים מאוד. הרופאים שטיפלו בי אמרו שיש בי גֵן אופטימי, וזה קשור לכל רגע בחיים שלי".
הייתי דיאנה רוס והייתי גם מייקל ג'קסון
למרות הייחוס המשפחתי של כהן – בנם של הזמרים שרה ושלמה "סולמיאן הגדול" כהן ואחיהם של ורדינה וחופני כהן – בבית דווקא לא חשבו שהילד יהיה רוקסטאר. "גדלתי עם שלונסקי ואלתרמן וחפר, הייתי הבייבי של הבוהמה הישראלית, ישבתי ב'כסית' והכרתי את כולם", הוא מספר. "הייעוד שלי היה בכלל קלאסי, החלום שלי היה להיות המנצח בפילהרמונית. אבל במקום לנצח על הפילהרמונית, ניצחתי באירוויזיון".
וכן נעשית רוקסטאר. אתה יודע להסביר מה היה האפיל שלך?
"עשיתי דברים עם המון העזה, פרצתי גבולות. הייתי הראשון שעלה לבמה בפאייטים, שלקח שיר כמו 'מה אומרות עינייך' ועשה אותו בסגנון רוקיסטי. הייתי פופ, אבל הייתי גם ארץ ישראל. הייתי דיאנה רוס, והייתי גם מייקל ג'קסון. הסבים שלי מתימן ותמיד התגאינו במורשת, פה גדלתי על האצ"ל והפלמ"ח, בסיקסטיז הפכתי לנער פרחים ובסוף הכל התערבב לי. אני סלט ניסואז, קטלוגים כמו 'זמר מזרחי' לא עובדים עליי".
גם במוזיקה שיוצרים כיום בארץ יש שילוב של מזרח ומערב.
"המוזיקה ששומעים היום, האלקטרוני הזה – אין שם מזרחיות. זה שמישהו מסלסל כל הזמן לא הופך את הדברים למזרחיים. אני בשנות ה-70 נתתי את 'גלבי' לעפרה (חזה – א"ו), מוזיקה תימנית באנגלית שהייתה להיט ענק וידעתי שתצליח. אצלנו כל הכתיבה הייתה מזרחית, הכל היה עם ריח של המדבר ובמקצבים מזרחיים. אבל המזרחי אז – זה היה שונה".
מה דעתך על הדור הצעיר של היוצרים והזמרים?
"אני מתגעגע לטקסטים. אני נוסע במוניות ושומע שירים עם טקסטים שאלוהים ישמרנו. איך כותבים ומשמיעים דברים כאלה? כל היום 'מת עלייך', 'חולה עלייך'. וכולם רוקדים ושרים את זה, כי אין להם מקור להשוואה. קחי כל שיר מהעבר, תראי איזו רמה רעיונית וטקסטואלית הייתה גם כששרת על אהבה. אני משתתף בערבי שירה, שר את האוצרות הגדולים של המדינה ומתרגש ומצטמרר מהטקסטים. בתקופה שלנו השתחווינו לאומנים הוותיקים, והיום אפילו לא משמיעים שום דבר חדש של אומנים בוגרים שהם בשיא בשלותם".
אתה נפגע באופן אישי?
"אני ממשיך לשיר, להופיע ולתת את שלי. אם רוצים אותי אני מגיע, ואם לא אז לא. אבל אני חושב שאני מהיחידים שמקבלים את השאפו הזה, אנשים יצרו דברים אדירים בתרבות שלנו ולא מכירים אותם בכלל. זו בושה לעם, אין רספקט לעבר. מקימים מוזיאון שעווה ומכניסים לשם אנשים מטיקטוק, אבל לא את גדולי האומה. הם לא מתביישים לקרוא לזה מוזיאון? תודה לאל שזכיתי להיות צעיר בתקופה הכי מדהימה, הייתה לנו הפריווילגיה לשתות את המים מהמבוע העשיר והמלא. אבל ככה זה, יש תקופות של שיממון ויש תקופות של רנסנס".
במלחמת יום כיפור היה כהן חלק מרביעיית "הכנופיה", שהופיעה לפני חיילים בעת הקרבות. "נכנסנו עם הלוחמים, שרנו להם כשהיו יורים", הוא מספר. "זה היה מאוד מסוכן, אבל בגיל צעיר את לא חושבת על הסכנות, אז הופעתי כשפגזים נפלו מכל עבר. היינו באמצע המדבר, הגעתי לשיר לאריק שרון כשהוא רק חצה את התעלה. הייתי במצב שהקומנדו המצרי מקיף אותנו ואני בפנים, בלי נשק ובלי כלום. רק גיטרה".
היית ממש זמר מלחמות.
"לא רק זמר מלחמה, גם זמר של שלום. שרתי עם זמרת ערבייה לכבוד הסכם השלום עם ירדן, במלחמת המפרץ היו פלסטינים שהביאו לי שמן זית ולאבנה. אבל באינתיפאדה הראשונה ראיתי את הריאקציה של העולם נגדנו והייתי בהלם, כי מבחינתי אנטישמיות הייתה משהו ששייך להיסטוריה. הסתובבתי באירופה מגיל אפס, הייתי כוכב שם, הכרתי את גדולי העולם ואת חוג הסילון, וברגע אחד הכל התהפך לי".
אנחנו שוב במלחמה, האנטי-ישראליות שוב מרימה ראש. איך אתה מרגיש עם מה שקורה?
"אני חושב שצריך לנטרל את כל האיומים סביבנו. זאת מלחמת אין ברירה, ואני מקווה שלראשי המדינה יהיה האומץ להמשיך. לא מעניין אותי אם הם מזרחים או אשכנזים, מצדי שיהיו אסקימוסים. אני נאחז באופטימיות שלי שהכל כאן ישתנה לטובה ושישראל תנצח, אני מאמין בזה במיליון אחוז".
לא ידעתי כמה אני לג'נד
לא רק בקריירה שלו היה כהן פורץ דרך, אלא גם בחייו האישיים. בתקופה שבה זה היה לגמרי לא מקובל, הוא ומפיקת האירועים דיאנה צרפתי הביאו לעולם את הבת אליה (27) בלי שנישאו. "עשיתי את זה באופן טבעי, אינסטינקטיבי, ואני לא זוכר שמישהו הביא ילד לעולם וקיבל אהבה כזאת. בנאים ירדו מפיגומים לחבק אותי, ואני לא הבנתי בעצמי עד כמה הולדת הבת שלי הייתה משמעותית. דיאנה נפלה לי מהשמיים במקרה, כשעמדתי לעשות ילד אחרי כל כך הרבה הצעות שהיו לי. זה קרה איתה וקרה נכון, ואנחנו המשפחה הכי משפחתית בעולם. בכלל, אני האדם הכי מסורתי שיש. לא מבחינת דת, אבל מבחינת יציבות משפחתית. נטרלתי הכל למען ההורות, 24 שעות ביממה הייתי עם הבת שלי. במקום לשים אותה בחוגים וללכת לעבודה, אני הייתי החוג שלה. רוקד איתה, שר איתה, מלמד אותה הכל".
היא לא המשיכה את השושלת המוזיקלית.
"היא מאוד מוכשרת, אבל זה לא עניין אותה. היא למדה הנדסה והיום היא מעצבת פנים, הולכת בדרכה שלה".
היא זכתה לחוות את שיא ההצלחה שלך?
"היא רצתה לראות את זה כשהייתה קטנה, ולמרות שלא טסתי שנים בגלל החרדות שלי, הטסתי אותה עם אמא שלה לאירופה. היא קיבלה המון פידבקים, ואני הייתי בהלם. לא ידעתי כמה אני לג'נד שם. היום אליה כבר טסה איתי לכל ההופעות שלי בחו"ל, וזה האושר שלי. רק עכשיו טסנו כולנו יחד לגרמניה – אני, דיאנה, אליה ובן הזוג שלה".
כהן, שהחל להופיע כבר בגיל 5 כחלק מ"להקת בני מחול" המשפחתית, עובד כיום על מופע לציון 70 שנות קריירה. "אני הולך לספר את הסיפורים מאחורי השירים הגדולים, מה עובר על אומן בחיים שלו. חלק מזה יהיה התקופה שאחרי 'אבניבי', הערצה מטורפת וחמש-שש הופעות ביום, שנים שלא יכולתי להוציא את האף החוצה. חלק אחר ידבר על הפרסום, על לעמוד בפרונט".
המחיר של זה.
"כן, כי מה לא אמרו עליי. הרגו אותי, ממש קברו אותי ואמרו שאף אחד במשפחה לא יודע. כל מיני דברים הזויים. היום אני צוחק, אבל אז נעלבתי. לא הבנתי מאיפה באים דברים כאלה. היום בכלל יש ביב שופכין של טוקבקים, מנהרה שלמה של אנשים שאני לא מבין מה זה תורם לחייהם. הרי להיות בן אדם מורעל ולשפוך כל הזמן רוע וטינופת זה רק מקצר את החיים, גורם למחלות. לא ייאמן איך פשוט ממציאים דברים, ואני רוצה לומר, כן יש עשן בלי אש".
גם סביב "רוקדים עם כוכבים" יצאו נגדך. כשיאנה יוסף הודחה בתוכנית הראשונה הייתה תרעומת כי זה לא היית אתה.
"שמעתי את זה, ואני מבין את התחושה, אבל תחרות היא אכזרית לפעמים וצריך להביא את זה בחשבון. גם לי עשו הרבה עוולות, ואף פעם לא יצאתי ואמרתי 'עשו לי'. למשל, כשהגעתי לאירוויזיון עם 'עולה עולה' הובלתי בכל ההימורים באירופה, ובשוודיה עשו כמה דברים שממש התקילו אותי במכוון. כשסיימתי חמישי רצו מיד לעשות מסיבת עיתונאים על הפשלות בהפקה, לדעת כולם זה היה מכוון, אבל אני אמרתי, 'לא מסיבת עיתונאים ולא נעליים. אורזים את הפקלאות ונוסעים הביתה'. לאחר מעשה אני לא יכול לבוא בטענות, לא אז ולא היום".
איך היה לך לרקוד מול השופטים?
"השופטים ב'רוקדים' הם מתמטיקאים, יושבים לראות אם האצבע עמדה בזווית הנכונה ואם הכתף הייתה רפויה או קשוחה, והייתה לי תחושה שהם רצו להעיף אותי מיד. נכון שלא התחלתי במיטבי, אבל אני חושב שהיו הגזמות. לא הבאתי ריקודים של 3 ו-4 נקודות".
ואיך זה לקבל בכל זאת 3 נקודות?
"באותו רגע זה כאב, אבל אני סוס ותיק. זאת דעתם, זה מה שהם הרגישו וזאת זכותם. אני לא מתבכיין על נקודות".
ספגת ביקורת מדוד דביר, שאתה מכיר שנים. ציפית שהוא יהיה עדין יותר?
"אנחנו באמת מכירים 200 שנה, הוא רקד ב'בת דור' ויש לנו היסטוריה ארוכה וחברים משותפים. כשהוא תקף אותי בצורה קצת אישית ושאל איך זה שתמיד היו לידי רקדנים ואני לא יודע לרקוד, אמרתי לו שהם היו רקדנים ואני הייתי זמר, זמר נערץ. תראי, אני חושב שרקדתי סלסה-סלסה, אבל מה זה משנה מה אני חושב? אני עומד לפני שופטים, כבודם במקומו מונח ואני בענווה מקבל. אני חייב לומר גם לזכותו של דוד שהוא שלח לי התנצלות אחרי הביקורת הבוטה. עברתי את זה, אנחנו עדיין חברים ואני אוהב אותו ומעריך אותו".
אז זה לגבי השופטים. מה בנוגע לקהל?
"קהל סופג את הבמה אחרת, לא מעניין אותו איפה האצבע הייתה, וכנראה העברתי איזשהו רגש. הקהל היה בעדי, וזה הפתיע אותי. הדבר הכי מצחיק הוא שהצעירים האטרקטיביים והיפהפיים האלה שכולם מעריצים ברשתות החברתיות חיכו לי שם בחוץ. פתאום כל הטינאייג'רים צעקו לאון (רפאלי – א"ו) 'תביא את יזהר', והרי בשביל זה באתי. בשביל להיות מופתע".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי