על פי הקודים החברתיים שהם מכירים מהילדות, ג'וזף מנסור ונידאל בראנסי לא היו אמורים להיות חברים. בבית הספר היסודי שבו למדו בנצרת הם לא רק היו בחבורות נפרדות - אלא ממש יריבות. "למדתי שתי שכבות מתחת לג'וזף", מספר נידאל, "השכבה שלו לא אהבה את השכבה שלי כי היינו בגישה של 'אבו עלי', לא סופרים אף אחד, והם לא אהבו את זה. למרות שהם גם כן היו שכבה של בלגניסטים".
היו מכות?
נידאל: "לא סתם מכות, הייתה את הקטטה הכי גדולה בתולדות הבית ספר. ואז שנים אחרי, הוא מגיע לעבוד במסעדה שאני עובד בה, זה לא בא לי טוב לראות אותו. אבל לא רציתי להראות לו את זה, ניסיתי לזרום".
הזרימה הביאה לחברות בוגרת בתוך המטבח ומחוצה לו. עד מהרה, שני הבלגניסטים שהפכו לכוכבי המטבח של מסעדה "דנטה" בנצרת - גילו שיש להם המון במשותף: אהבה לבישול, אידאולוגיה דומה וגם אמהות שמתות כבר שמישהי תיקח אותם מהן. רווקות בגילאי 27 ו-29 אולי נראית טבעית בתל אביב, אבל בשאר הארץ פחות. גם המעמד החדש שלהם כסלבס, בחסות MKR המטבח המנצח (קשת 12) - לא מרגיע את מי שרוצה לראות אותם מסודרים. "אין יום שאמא שלי לא שואלת אותי על הבוקר, 'מה, אתה לא רוצה להתחתן? חלאס, אתה בן 29, תעזוב אותי, לך תעשה משפחה שלך'", מספר ג'וזף. "אני הכי קטן בין האחים, כולם נשואים עם ילדים, יש לאמא שלי 14 נכדים. היא רוצה שהיא תרגיש טוב עם עצמה לגביי".
ונידאל, מה הסטטוס שלך?
"אני בקשר מסובך כבר מאתיים שנה".
מאתיים?
"שמונה. זה הרבה. היא ערבייה נוצרייה כמוני. אבל אנחנו נפרדים כל יומיים, השילוב בינינו בעייתי".
תרגום: אתה בעייתי.
ג'וזף: "כן, זה הוא".
נידאל: "היא בחורה שמסתכלת קדימה, היא רוצה ביטחון ואני אחד שחי כל יום ביומו. אני מאוהב בה ולא אוהב אף אחת אחרת, אבל אני לא אוהב שמצפים ממני לדברים. גם במפגשים משפחתיים אני תמיד מתרחק מהכל, כי שואלים אותי תמיד מתי אתחתן ומה אני אלך ללמוד, אין לי כוח לזה".
יש שידוכים בנצרת?
נידאל: "אח של חבר שלי הכיר את אשתו בשידוך, זה בדרך כלל האמא מדברת עם השכנה שמדברת עם הדודה, משהו כזה. לפעמים זה מצליח אבל לנו זה לא מתאים".
ג'וזף: "בכפרים הערבים זה יותר מקובל מאצלנו בנצרת. אני מעדיף לצאת לדייטים".
גם עם יהודיות?
ג'וזף: "אני יוצא עם יהודיות, גם, כן. יש כאלה שמבריזות אבל עכשיו הרבה יהודיות תומכות בי. אבל עדיין לא היה לי קשר רציני, לא עם יהודייה ולא עם ערבייה. אני אוהב את החופש. אבל אני מתנהג יפה, אני לא מניאק. יש לי אחיות, אני יודע לתת כבוד לאישה".
היה דיבור בתוכנית שירדן בעניין שלך.
ג'וזף מסמיק קלות, "נראה לי שהיא רצתה, כן. היא מאוד חמודה. אבל לא קרה שום דבר".
נידאל: "ג'וזף מבוקש במגזר ועכשיו בכל החברה הישראלית. לפעמים נמאס לי שהוא משוויץ, מראה לי תמונות של בחורות שמתחילות איתו בטלפון, יאללה שחרר, הבנו".
לפחות מי שזו לא תהיה שתזכה בכם, תדע שתחכה לה ארוחת ערב מדהימה כל יום?
ג'וזף: "בחברה הערבית גם השפים הערבים לא מבשלים בבית. אני אבשל, אבל אולי פעם בשבוע. לא יותר מדי, שהיא לא תתרגל. שתרגיש שזה פינוק".
הכסף שאתה מרוויח בתל אביב נשאר בתל אביב. חזרתי במינוס
השרמנטיות של ג'וזף והלשון החדה של נידאל הופכת אותם לאחד מהצימודים האטרקטיביים של העונה. המסע שהתחיל בשווארמה שנפלה על הרצפה - ובכל זאת קטפה את המקום השני בשלב הבתים, וביציאות נועזות בשלב הבראנץ' והמאנץ' (כמו פלאפל פול וחומוס עולש) הוביל אותם היישר לתוך הלב של המתמודדים והקהל. "אנחנו מרגישים שמאוד אוהבים אותנו ולא רק בחברה הערבית", אומר נידאל. "אז נכון שבטוקבקים יש גם כאלה שקוראים לנו עוכרי ישראל או שכותבים שגם ילדה בת שבע יכולה להכין שווארמה, אבל 85 אחוז מהתגובות הן מדהימות".
ג'וזף: "אני יום יום מקבל הודעות, אהבה, ברכות ליום הולדת. אנשים אוהבים גם לראות את הקשר בינינו. אפילו המנהל של הבית ספר כתב לנו".
חיים ורותי אמרו לאחרונה שאתם יותר מדי מנסים לצאת מהקופסה, שאתם צריכים לחזור הביתה לאוכל הערבי הקלאסי.
נידאל: "אני מאוד מעריך אותם אבל הם לא תמיד צודקים. אם אני אעשה דברים כמו בנצרת אז מה עשינו בזה?".
ג'וזף: "אנחנו לא מתחרים רק באחרים אלא בעצמנו, רוצים לאתגר את עצמנו. היינו יכולים לעשות חומוס רגיל, אנחנו טובים בזה, אבל די, למה לא לעשות משהו חדש - אבל בטעמים שלנו?".
נידאל: "אסף גרניט מוכר בצרפת חציל בטחינה, אנחנו אוכלים את זה מגיל אפס. זו צלחת הדגל שלנו, אבל לא נעשה אותה בתוכנית".
ג'וזף: "אפילו אמא שלי כבר לא עושה את זה. כולם מגישים היום כרוב חתוך עם צ'ימיצ'ורי בתנור, וזה מהמטבח הערבי".
בסדר, אבל מה יש לכם נגד פיתות?
נידאל: "שכחנו מהפיתות, אנחנו בפוקאצ'ות. רוצים להיות חדשניים. אני רוצה להכין אוכל שיהיה טעים גם עם בריוש".
ג'וזף: "על הפוקאצ'ות צוחקים עלינו בנצרת, אומרים למה לא הכנת פיתה? אמא שלי לא הבינה את זה, היא אוהבת להכין פיתות".
נידאל: "וזה לא כזה קל להוציא פיתה טובה. צריך להתאמן".
בעקבות צילומי התוכנית, נידאל הגיע לחודשיים לעבוד כטבח אצל רותי ברודו ב"בראסרי" בתל אביב. ג'וזף, שהיה לו כבר סיבוב תל אביבי בעבר, לא רצה לבוא. "החמיא לי שרותי הזמינה אותי", מספר נידאל. "היא אומרת שהיא עובדת רק עם אנשים שהיא מתחברת אליהם. היא אישה מדהימה. היא מפחידה גברים כי היא אישה חזקה, אבל אני מאוהב בה".
מחמיא, אבל בסוף החלטת לעזוב.
נידאל: "עזבתי כי לא התחברתי למנטליות ולאנשים ולחיים בתל אביב. הכל מהיר מדי. יש גם מנטליות תל אביבית מתנשאת שאנשים מדברים אליך כאילו הם יותר ממך, כאילו הם התל אביבים המקוריים למרות שגם הם לא".
ג'וזף: "אני אוהב את נצרת ואת המשפחה שלי. קצת מחניק בנצרת אבל זה המקום שמתאים לי. אני איש של משפחה. בעבר גרתי בתל אביב שישה חודשים, אצל חברים, ועבדתי בדיינר באבן גבירול. זה עולם אחר, נהניתי, אבל הכסף שאת עושה כאן נשאר כאן, חזרתי במינוס".
"יש הרבה בעיות עם פוליטיקאים ערבים"
החלומות האורבניים לא לגמרי מאחוריהם. יש להם רעיון לפתוח שווארמיה בתל אביב, במקביל לתוכנית להזניק סיור קולינרי בנצרת, אבל כל זה יחכה בצד עד אחרי הקורונה. ההוסטל שג'וזף מנהל עם אמו, מתחת לבית מגוריהם, ריק כרגע. ובינתיים גם המסעדה ברמת ישי שבה הם עובדים יחד, מושבתת עד שיוחלט על ההנחיות החדשות. "הבוס שלנו ויתר ובכלל לא פתח ביום שישי האחרון, כי זה לא שווה לו", אומר נידאל. "לקחו לנו את הפרנסה. אנשים יושבים בממשלה עם עוזר פרלמנטרי ומשכורת גבוהה ומחליטים מה לסגור ומה לא, וזה לא מדגדג להם באצבע של הרגל. אבא שלי מובטל עכשיו, אמא שלי לא עובדת מאז שנולדו לה ילדים. חיים על דמי אבטלה, ועל חסכונות".
ג'וזף: "גם אני קיבלתי דמי אבטלה. אין הכנסות עכשיו".
יש על זה מחאות, תצטרפו?
נידאל: "אם את באמת רוצה שינוי, צריך מיליון איש ברחובות. כמה אלפים זה לא מספיק".
ג'וזף: "אני לא בן אדם של הפגנות, מה זה נותן בסוף?".
נידאל: "אם יעשו בחירות שוב, ביבי יקבל את אותם מנדטים כי לאנשים לא אכפת מה ביבי אומר הם מצביעים לו. מדי פעם ממציאים שיש ליכודניקים שעוברים לכחול לבן, אני לא מאמין בזה. כחול לבן גרפה את השמאל, היא לא לקחה כלום. ביבי נשאר אותו דבר. בכל מקרה בהפגנות עדיף שלא יהיו ערבים, כי אז המשטרה תשתמש ביותר אלימות. עדיף לכם שלא נבוא", הוא צוחק.
זה לא במקרה שנידאל הוא הצד היותר דעתני בין השניים. הבית שבו גדל הוא פוליטי מאוד. אביו, יליד כפר ריינה שליד נצרת, היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית בכפר. עד שנידאל נולד, הוא כבר עזב את הפוליטיקה והתפרנס כחשמלאי, אבל החברות בחד"ש היא חלק מהזהות המשפחתית. "אבא שלי אפילו נסע לברית המועצות ללמוד את הפילוסופיה של הקומוניזם. כילד, היהודי הראשון ששמעתי עליו הוא דב חנין".
ג'וזף: "אנחנו לא משפחה פוליטית. אני לא מאמין לפוליטיקאים, בסוף כל אחד דואג לתחת שלו".
נידאל: "למה? איימן עודה לא".
ג'וזף: "נכון, כי איימן הוא בן אדם טוב".
שניכם הצבעתם לרשימה המשותפת?
ג'וזף: "כן, תמיד".
נידאל: "אני לא מצביע למשותפת אלא לחד"ש. אני פחות מחובר לבל"ד ולתנועה האיסלאמית ויש הרבה בעיות עם פוליטיקאים ערבים, אני לא אוהב דיבורים אלא מעשים. דב חנין העלה את שכר המינימום, זה מעשים. בוא תגייס לנו כספים לרשויות הערביות, אבל יש ח"כים ערבים שהולכים אחרי הפוזה, הם נובחים כמו כלבים וזה רק בשביל הפוזה ושיצלמו אותם. אתה לא שונה מקיצונים אחרים בימין הישראלי. תביא חוקים לאנשים שצריכים כסף, תעבוד בשקט, אנשים צריכים כסף ופרנסה. תביאו לשיוויון בכל החברה. צריך להבין שהכיבוש זה עניין אחד וערביי ישראל זה עניין אחר".
והם מתעסקים יותר מדי בכיבוש?
"זה מה שהם משדרים אבל זה לא אמיתי. הם גם לא עוזרים לפלסטינים, הם בעיקר מדברים. ביבי נהנה מהמופעים שלהם. והוא נבנה מזה. בכל פעם הוא יגיד - 'הנה, זה ערבי'".
כל החברים שלכם מצביעים כמוכם?
נידאל: "לא. יש כאלה שלא מצביעים, ויש אפילו אחד שמצביע ליכוד. כשאתה טייקון, ביבי טוב לך. זה הכל אינטרסים".
בזמן שאביו של נידאל סיפר לו סיפורי קומוניזם, ג'וזף מעולם לא הכיר את אביו. "הוא נפטר מסרטן כשהייתי בן ארבע", הוא משחזר. "יש לי שלושה אחים גדולים אז הם גידלו אותי ואמא שלי, אנג'ל. אני רואה אותה כאישה חזקה מאוד, שתמיד דאגה לילדים לפני הכל".
איך היא פרנסה אתכם?
"אבא שלי פתח לאמא שלי מכולת. הייתה לו נגריה אבל כשהוא חלה הוא כבר לא עבד בה, והוא רצה שאמא שלי תהיה מסודרת. אז שבוע לפני שהוא נפטר, הוא פתח לאמא שלי את המכולת. לאחרונה הפכנו את זה להוסטל, וגם את זה קשה להפעיל עכשיו, אבל אנחנו מנסים".
"זה אסון ששמאלני זה קללה במדינת ישראל"
כמו רוב האמהות, לאמא אנג'ל היו תכניות אקדמיות בשביל ג'וזף. "היא רצתה שאני אלמד משהו, אהיה מסודר, אולי שאהיה טכנאי רנטגן כמו אח שלי. אבל לא ידעתי מה אני רוצה. אחרי שסיימתי בית ספר עבדתי בכל מיני, עשיתי הכל, עבדתי בנגרייה, בשיפוצים, אולמות, בסוף עשיתי קורס להיות קונדיטור אבל לא קיבלתי את התעודה, והגעתי למטבח".
מסלול חייו של ג'וזף הביא אותו למסעדת דנטה, שם נידאל כבר חיכה לו. גם נידאל לא בדיוק מילא את הציפיות של הוריו. "אצלי זה היה סיעוד, זה מה שהם רצו בשבילי. אני לא רציתי. התחלתי ללמוד תיירות וניהול בתי מלון במכללה, ועבדתי במטבח בתור שוטף כלים כדי לממן את זה".
ואיך נהיית טבח?
נידאל: "הטבחים במסעדה היו מתעצבנים מזה שהם צריכים להכין אוכל למלצרים, אז אמרתי עזבו - אני אעשה את זה. ראיתי את התחושה שאני מקבל כשהמלצרים היו אוכלים את האוכל שלי, אהבתי את זה".
מה היית מכין להם?
"כריכים עם עוף ותוספות, ג'בטות עם רטבים הבנתי שמצאתי דרך להיות מבסוט ומאושר. חיכיתי שיתנו לי לעבור לעבוד במטבח, לא רק לשטוף כלים. בהתחלה אמא שלי לא אהבה את זה, כי עזבתי את הלימודים, אבל היא ראתה שאני גדל טוב במקצוע שלי".
ג'וזף: "בחברה שלנו לא חושבים שזה מקצוע רציני, להיות טבח. לא מתלהבים מזה".
נידאל: "יש עובדי מטבח שמגיעים לזה מחוסר ברירה, ולא מבינים שאפשר לרצות להיות במטבח ולהתקדם".
את הדינמיקה המקצועית ביניהם והשאיפות הקולינריות הם לוקחים אל קדמת הבמה, עם תחושה של שליחות. "אני לא אוהב את איך שערבים יוצגו בריאליטי עד היום", אומר נידאל. "עצם העובדה שהגיעו למעמד, זה אחלה. אבל הם נותנים חיוכים למצלמות ולא מתבטאים כמו שצריך. תגיד מה שיש לך להגיד. תהיה אמיתי. אחד הרגעים הקשים שהיו לי היה לראות ב'הישרדות' את השחקנית לונה מנצור, ששמחה גואטה יצאה עליה, דרסה אותה, ולונה לא הגיבה, לאנשים זה אולי נראה מכובד מהצד, שהיא לא ירדה לרמה של שמחה, אבל מה שאני ראיתי זו ערבייה מתייפייפת, ערביית מחמד. בואי תעני. הרי ברור שיש פה גזענות".
יש גם נציגות יותר דעתניות ומתבטאות. לוסי אהריש למשל.
"לוסי, לדבר עליה? להגיד?", נאנח נידאל ומחליט שכן, "גברת לוסי אהריש היא מאוד מוכשרת ומביאה דברים מעניינים לשולחן ולא רק מהללת את הממשלה אבל בתחילת דרכה ראו אותה בטלוויזיה, יושבת עם ההורים שלה ואומרת שהיא לא תתחתן עם ערבי כי הוא אלים וירביץ לה. ככה את אומרת? זה ללקק ליהודים כדי להתקבל. מה, אבא שלך הרביץ לאמא שלך? את הורסת את הדימוי שלנו, ואת מישהי שמקשיבים לה".
בפוסט שהעלתה ב-2015, אהריש התייחסה לביקורת וכתבה: "באותה שיחה נראה כאילו אני מתארת גברים ערבים כאלימים, בעצם מגיע ממקום של לנסות ולהסביר (להורים שלי) שלהתחתן עם גבר ערבי זו לא תעודת ביטוח שתבטיח לי חיים טובים ושקטים".
איפה פגש אתכם הסרטון של רוי בוי, אומר לילדיו להאכיל את הבדואים?
נידאל: "הוא חתיכת אפס אבל זה קורה כל יום, אז הוא אכל את כל הבלאגן כי במקרה הזה צילמו אותו. היום יש תקשורת ורשתות חברתיות, אז הגיעו אליו, אבל זה קורה כל הזמן. בפייסבוק, בתגובות. זה אסון ש'שמאלני' זה קללה במדינת ישראל".
"מה שידענו על יהודים זה אייל ברקוביץ'"
החיים האישיים שלהם רצופים כמובן במפגשים חזיתיים עם גזענות, כל אחד מהם הוא פצע שלא מגליד בקלות. "ילד שגדל בבית ערבי לא פוגש יהודים עד גיל 18", אומר נידאל, "אין מסגרת לפגוש יהודים, רק כשאתה יוצא לחיים. אולי בחיפה או ביפו פוגשים קודם, אבל אצלנו לא. מה שידענו על יהודים כילדים זה אייל ברקוביץ', לפחות אני כי אני אוהד של הפועל תל אביב. גדלתי על אי שנאה, רק בגיל 18 אתה יוצא לעולם כדי לקבל את כל האנשים באהבה. אבל אז לא מקבלים אותך באהבה. מקסימום ב'כבדהו וחשדהו'".
עד כדי כך?
"בתקופה האחרונה נפתחתי יותר. אני מבין שיש גם רע וגם טוב, יש יהודים שרוצים להיות חברים שלך. אבל פגשתי הרבה אנשים שלא באמת רצו. היה מקרה בעבודה שמלצרית הייתה רבה איתי ועם ג'וזף, יש הרבה אגו בין מטבח למלצרים והיא אחת שרבה עם כולם. היא צעקה שהיא תזמין משטרה. למה, כי אנחנו ערבים? כשטבחים יהודים רבו איתך לא הזמנת משטרה. אז למה לאיים? אמרתי לכולם שם שהם אומרים שהם חברים ואוהבים אותך אבל כשקורה משהו, ישר מורידים את המסיכה ואתה ערבי".
הטראומה שג'וזף נושא היא טיסה באל על. "פעם אחת בלבד טסתי איתם וזה לא יקרה שוב", הוא מספר, "הייתי עם חברים שלי, לקחו את כולנו לחיפוש כללי. עיכבו את כל המטוס בגללנו. מה, אני מהשטחים? רק כי אני ערבי צריך ככה לעכב אותי? ראיינו אותנו שעות, את מי אנחנו מכירים, מה עשינו, מה אנחנו עושים".
נידאל: "אני מת פעם לטוס עם חבר יהודי ולראות מה קורה".
אתם מאמינים שתהיה כאן שותפות יהודית ערבית אמיתית יום אחד?
נידאל: "אין לנו אופציה אחרת, אנחנו חייבים לחיות יחד. אבל יש הבדל בין אזרח טוב וערבי טוב. אזרח טוב זה אזרח שומר חוק, משלם מסים. ערבי טוב זה אחד שמלקק ליהודים ואני לא אהיה אחד כזה".
ג'וזף: "אני מדבר עם כל אדם בגובה העיניים. בסופו של דבר כולנו אותו דבר, גם אם יש לנו תרבות אחרת".
העיקר שלא תפסיקו להגיד "כפרה" ו"אחי" כל כך הרבה. מה הקטע עם השפה שלכם? אתם מרוקאים?
הם צוחקים. ג'וזף: "תאמיני לי שזה כלום לעומת כמה פעמים שהחבר הטבח שלנו, אלי מזרחי, אומר 'כפרה' במשפט אחד".
נידאל: "אני מת על השפה העברית. בבית ספר זה מה שהכי אהבתי ללמוד, עברית ומדעי המדינה. ואם כבר אנחנו מדברים עברית, ברור שנתחבר יותר למזרחים. אני עובד עם מזרחים וטבחים אומרים כפרה כפרה כל הזמן".
צילום: עופר חן | סטיילינג: דניאל בית-און | איפור: ניסו שליו | התמונות צולמו במסעדת מנשייה, תל אביב-יפו