אולי זו הפגיעה בזיכרון לטווח קצר, אבל נראה לנו שרק לפני כמה שנים הסטלן הנפוץ נתפס כדמות עצלה, מטופשת וסטיגמטית לחלוטין על מסך הטלוויזיה. אבל השינויים העצומים בתחום הלגליזציה הביאו גם לשינוי בנוגע לאיך שהטלוויזיה מתעסקת עם עישונים, ובאיך שסדרות שמיועדות לסטלנים נראות. עזבו אתכם ממופע שנות ה-70, וקבלו את הסדרות שבאמת מבינות מעשנים.
Fuck, That's Delicious
תוכניות אוכל תמיד היו זרזיות מאנץ' היסטריות, אבל הטרלול של לעזאזל, זה טעים הוא הרבה יותר מסתם עוד תכנית מז'אנר "פורנו מזון". זה הפורנו מזון הכי סליזי, פרוע וביזארי שאי פעם ראיתם. בהובלת אושיית האוכל אקשן ברונסון (הראפר המעולה והסטלן הכי אקטיבי בהיסטוריה), זו תכנית שלא מתביישת להראות אכילה מרושלת, ג'ויינטים עסיסיים והומור חבר'ה באותו הפריים. ברונסון, בעברו שף וכיום האיש המאושר בעולם, יכול להתענג על מנות יוקרה מתוקתקות ואוכל רחוב מזוהם באותה המידה, וזוכה לתואר אישיות האוכל הכי צבעונית ומבדרת מאז אנטוני בורדיין. רק מי שמעשן כמו ראפרים יודע גם לטרוף כמו ראפרים, וברונסון הנהנתן עושה את הכל בחינניות מהפנטת. מומלץ ובתיאבון.
ברוד סיטי
מסיבה באמת לא ברורה, עישון תמיד נתפס כתחביב גברי. אולי כי בעולם הישן נשים היו צריכות להעמיד פנים שהן עדינות ומלאות קלאס. לשמחתינו, העולם הזה מת, והסטלניות הכי מהנות על המסך הן אבי ואילנה, שתי גאונות מפגרות מניו יורק שלעולם לא מוותרות על שאכטה ותמיד יקחו פאף אחד יותר מדי. יש משהו קסום בגרוטסקיות המכוונת של שתי הבנות האלה שכל כך מתאים לעידן הנוכחי, בו לנשים נמאס שאומרים להן ברחוב "למה את לא מחייכת?". הפמיניזם שמאמין שנשים יכולות להיות הכל - לא בהכרח לקח בחשבון שזה כולל גם להיות הארולד וקומאר ולהימרח על הספה עם ג'וינט ושקית דוריטוס.
ווילפרד
מכירים את הרגע הזה שאתם מורידים ראש מול הכלב שלכם, ואז הוא מסתכל עליכם מוזר, מתיישב לידכם על הספה, לוקח את הבאנג ומבקש מצית במבטא אוסטרלי ונראה כמו בחור מוזנח בחליפת כלב ישנה? אה, לא? כי אלייז'ה ווד מכיר. הסדרה המבריקה הזו, עיבוד לקומדיה אוסטרלית מצליחה בכיכובו של היוצר ג'ייסון גאן ששיחזר את תפקידו כווילפרד גם בגרסה האמריקאית, לוקחת את הפרנויה למקומות אבסורדיים לגמרי. מה שמתחיל כניסיון התאבדות הופך לקומדיה חמודה ומוזרה כאחד, עם רעיון ביזארי וביצוע מלא חמלה. הכלב ווילפרד הוא ללא ספק אחת מדמויות הסטלנים הכי ייחודיות ומבריקות על המסך, והרגעים בהם הוא ורייאן (ווד) יושבים על הספה עם באנג מולחם ליד הם מהמצחיקים ביותר שהז'אנר ראה.
העשב של השכן
קצת מוזר לקרוא לננסי בוטווין אחת מהדמויות הכי פורצות דרך בטלוויזיה, אבל אין מה לעשות, זה פשוט נכון. בזמן עלייתה של סדרת הביכורים של ג'נג'י קוהאן (כתום זה השחור החדש, GLOW) משתמשי וסוחרי סמים טלוויזיוניים נראו יותר כמו דמויות מהסמויה ופחות מבנות גילמור, אבל בוטווין שברה את כל הסטיגמות והיתה גם אם חד הורית, גם מילף וגם הסוחרת החזקה ביותר בכל הפרברים. בכך היא עזרה לאמריקה להבין שגם הורים שמקפיצים את ילדיהם למשחקי כדורגל בשבת צריכים איזו שאכטה. בעצם, אולי הם במיוחד. הדרמה הקומית של קוהאן שיחקה באופן מבריק על החוקיות המפוקפקת של הצמח מבלי להתייחס לצרכניו כפושעים, ולגמרי חזתה את הליגליזציה הנוכחית. חוץ מזה - לעזאזל, היא כותבת כל כך שנון ומצחיק.
עובדים מצטיינים
לאורך השנים ראינו אינספור דמויות של סטלנים עצלנים, טמבלים ונוראיים על המסך, אבל הדמויות של אדם, אנדרס ובלייק, הידועים גם כוורקוהוליקס, הם הקצנה כל כך מופרעת של אותה דמות סטלן, וזה בדיוק מה שהופך אותם לכל כך חדשניות. אינפנטיליות מפחידה, הומואירוטיות מובהקת ותסביכי פין שונים הם הלחם והחמאה של צוות הטמבלים האלו, שמנסים לשרוד במשרת טלמרקטינג עלובה רק כדי לחזור לבית המטונף שלהם ולבלות באופן העצוב ביותר. המחוזות האבסורדיים שהם מגיעים אליהם בכל פרק משאירים את הסדרה מפתיעה תמיד, למרות שברור שאין דרך ששלושת הלוזרים החמודים/בלתי נסבלים הללו יזכו לטעום את טעמן של השמפניה וההצלחה, כמו שאומרים. אולי כי במקרה שלהם אחד מהם השתין בשמפניה ושכח מזה.
המופע של אריק אנדרה
תתכוננו, כי זה הולך להיות מוזר. אריק אנדרה הוא מה שקורה כששותים את המים של הבאנג והולכים לישון - הוא התת מודע הכי ביזארי ומופרע שרק ניתן להעלות על הדעת, איש שטני וקטנוני שצוחק על כולם, ועל עצמו יותר מכולם. תכנית האנטי-אירוח התמהונית שלו היא הדבר הכי מפתיע, מעצבן, מצחיק, מפגר ומופלא על מסך הטלוויזיה ומעבר לו. מונולוג מסויט, מתיחות מחרידות והתעללות אמיתית לחלוטין בסלבס הם מה שהוא עושה למחייתו, וזה רק נהיה מוזר יותר משם. למעשה, קשה להבין איך התכנית הזו בכלל קיבלה אור ירוק, וזה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך מעולה. תאמינו לנו, אתם לא תצחקו בחיים שלכם כמו שתצחקו כשתראו את פרצופו המזועזע של סת' רוגן בזמן שמספר הטלפון האמיתי לגמרי שלו מפורסם בשידור בניגוד לרצונו.
רובוט צ׳יקן
סדרת המערכונים הזו היא מה שקורה כשאנימציית סטופ מושן פוגשת אספן דמויות צעצועים אובססיבי ופרק מעולה של איש משפחה (אם מישהו בכלל זוכר איך זה מרגיש). רצף תודעה ביזארי של בדיחות על תרבות פופ, אלימות גרוטסקית בין בובות והומור סאטירי מופרע שמוצג באנימציה שמראש מרגישה כאילו מישהו לא אפוי עד הסוף אחראי עליה. זה בדיוק מה שהופך אותה לסדרה כל כך מעולה עבור קהל הסטלנים - המערכונים קצרים מספיק ליכולת הריכוז המעורפלת, הדמויות המוכרות עוזרות להכל לרדת בקלות במורד הגרון וברגע שמבינים את ההומור המטורלל שלהם, אפשר רק להישאב יותר ויותר פנימה לעולם שבו הג'וקר מככב בגרסתו לחומות של תקווה.
הפיג׳מות
אוקי, אז אמנם קהל היעד המקורי של הפיג'מות לא ממש טוחן פרחים (אנחנו מקווים), אבל לגמרי אין לנו ספקות בנוגע ליוצרים. ראיתם את הדבר המשוגע הזה כמבוגרים? דמויות אבסורדיות, פלאשבקים מוזרים, שבירות קיר רביעי וחמישי ושישי וכל כך הרבה הומור ביזארי. ביננו, מה זה סטלנים אם לא ילדים במצב כפית? על אף היותה סדרה לילדים, הפיג'מות עמוסה בשחקנים קומים מצויינים ובהומור שנון שעבר מעל הראש לכל הזאטוטים, אבל יפגע לכם בדיוק באדום של העיניים. רוצים הוכחה? צפו בפארודיה שלהם על דורה - ג'ורה. עד שיגיע החלק של המפה, אתם כבר תהיו מכורים.
עולם מופלא 2
יש לנו חשד שבשלב מסוים יוצרי סדרת המופת Planet Earth הבינו שלא מעט מהצופים שלהם כוללים אנשים שמזפזפים בטעות לערוצי טבע, ונשארים רק כדי לראות את הג'ירפה המסכנה מנסה לברוח מטיגריס או משהו. הסיבוב השני של דוקו הטבע יוצא הדופן הזה, שיצא עשור אחרי הראשון, כולל צילומי HD משוגעים שגורמים לכם להרגיש כאילו אתם ממש רצים עם הזברה האומללה. הצפייה בסדרה תסדר לכם את הערב המושלם, שכולל שניים מהתחביבים הכי אהובים שלנו: להימרח על הספה ובו בזמן להרגיש את האנדרנלין והמתח מול סצינה בה איגואנה בורחת מכנופיית נחשים. אקשן במיטבו.