בני אדם בנויים באופן מיוחד לזהות ולהבין הבעות פנים, אזור גדול במיוחד במוחנו מוקדש למשימה, ואנחנו יכולים להבחין ולהעניק משמעות לפעולות הקטנות ביותר בשרירי הפנים. בהתאם לנטייה האנושית הזאת, יש קבוצת אוכלוסייה מסוימת שפרנסתה תלויה בהזזת אותם שרירים קטנטנים – ואנחנו מדברים על שחקנים, כמובן. פניו של השחקן הם כלי העבודה העיקרי שלו, זאת עובדה ידועה ומוכרת. עם זאת, לכל כלל ברזל יש את מי שיוצא ממנו באומץ, וגם בין השחקנים הגדולים ביותר ניתן למצוא אנשים שפשוט לא יכולים להזיז את שרירי הפנים. חלקם נולדו עם פנים קפוצות במיוחד, חלקם התקבעו בניתוחים פלסטיים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל כולם מצליחים לגרום לנו לחשוב שהם יודעים לשחק, מבלי להשתמש בצורת הביטוי המרכזית של השחקן – הבעות פנים.
בגלל שאנחנו תמיד נעריך את אלה שסוללים לעצמם את דרכם ולא נכנעים לתכתיבי החברה, החלטנו לאסוף את בכירי השחקנים והשחקניות שזוכים לפרסום, הצלחה ופרסים, למרות שהם פשוט לא יכולים להזיז את הפרצוף.
ניקול קידמן
אין ראויה מניקול לפתוח את הרשימה. כבר שנים שהשחקנית האגדית לא הזיזה שריר אחד בפרצופה המקובע, ולא הרימה את קולה מעל ללחישה (ייתכן ומדובר בפגיעה במיתרי הקול) ועדיין היא מצליחה לגרוף שבחים ופרסים. קידמן עברה תקופות לא קלות כשקפצה למים העמוקים של עולם הניתוחים הפלסטיים לפני כ-15 שנה, אך מאז היא שכרה מנתחים מעודנים יותר, והשיבה לפניה מראה שמדמה בצורה מוצלחת פנים אנושיות. קידמן לא נרתעה מהמגבלה הפרצופית שהטילה על עצמה, והופעתה המצמררת ב"שקרים קטנים גדולים" הפנטה את הקהל והמבקרים, ואף זיכתה אותה בפרס האמי לשחקנית הטובה ביותר.
בראד פיט
הכוכב יפה התואר מעולם לא היה בעל כושר הבעה מיוחד. מאז שהחל את דרכו הקולנועית, פרצופו של פיט נשאר תקוע על חצי חיוך נונשלנטי וכריזמטי. התקיעוּת הזאת הגבילה במעט את יכולותיו הדרמטיות, אבל ההבעה הנינוחה תמיד הייתה נעימה לצפייה, ולמרות מגבלותיו הוא הצליח להפוך לאחד השחקנים המצליחים בעולם. בשנים האחרונות הוא החל להילחם בנזקי הזמן, וקיבע את ההבעה המפורסמת (בתוספת נפיחות קלה) בבטון היאלורוני. למרות שהוא נראה לעתים כמו בובת שעווה של עצמו, למרות שקשה להסתכל על הפנים הנפוחות בלי לדאוג שהוא חטף מתקפת אלרגיה קשה, פיט ממשיך להמיס את הלב ולגרום לפיק ברכיים קל, מה שמראה שאם מצאת את ההבעה הנכונה, אין ממש צורך לשנות אותה לעולם.
קורטני קוקס
כולם מכירים את קוקס כמוניקה מ"חברים", שם היא סיפקה תצוגות משחק קומיות מגוונות ומצליחות. אחרי מספר שנים מחוץ לאור הזרקורים, קוקס חזרה לחיינו לפני שמונה שנים בקומדיה החמודה "קוגר טאון", שם ניכר כי המהפכים שעברו פניה פגעו קשות ביכולת ההבעה שלה. מי שיסתכל על קוקס, עדיין מוכשרת ומצחיקה אבל ללא יכולת להזיז את החלק העליון של פניה, יתקשה שלא להרגיש כאב קל בשריר הנוסטלגי. גם קוקס עצמה הביעה חרטה על הטיפולים שעברה, והודתה שהם הגבילו אותה וחיבלו בכישורי המשחק שלה.
ג'ון טרבולטה
עוד כוכב מצליח ושרמנטי שהגיע להצלחה למרות כשרון משחק מוגבל למדי. בעברו, טרבולטה היה מסוגל להזיז בחופשיות את פניו, אבל לא ידע לנצל את זה כדי לשחק בצורה מוצלחת או אמינה. למרות שמעולם לא היה טוב בזה, טרבולטה ממשיך לשחק עד עצם היום הזה, ואחרי כל המתיחות והמילויים, כלי ההבעה המרכזי שלו יצא לחלוטין משימוש. טרבולטה הצליח להתגבר על דלות כישוריו בדרך יוצאת דופן – בכל מקרה לא ייצא לו שום דבר טוב מניסיון להביע רגשות או להיראות אנושי, אז הוא פשוט מניח את פרצופו האייקוני מול המצלמה ונותן לקסם להתרחש.
ג'ניפר לורנס
ג'יי לואו המקסימה נחשבת לאחת השחקניות הצעירות המבטיחות בהוליווד, וביססה את עצמה ככוכבת נגישה ומעוררת הזדהות, עם הנפילות המפורסמות ופליטות הפה המביכות. היכולת לעורר הזדהות מרשימה עוד יותר בהתחשב בעובדה שלורנס לא שינתה את הבעתה פעם אחת בכל הקריירה שלה. הבעותיה הדלות אף עוררו בעבר השערות כי היא סובלת מהפרעה התפתחותית שפוגעת ביכולתה להביע רגשות. אך למרות הקיבעון הפרצופי ואולי בגללו, לורנס ממשיכה למלא בהצלחה מגוון רחב של תפקידים, החל מנערה קשוחה עם פנים קפואות ב"משחקי הרעב", ו-"קר עד העצם" דרך צעירה קשוחה עם פנים קפואות ב"אופטימיות זה שם המשחק" ו"חלום אמריקאי" ועד למרגלת קשוחה עם פנים קפואות ב"דרור אדום".
רן דנקר
במשך ששת הפרקים של "מיגל" התהלך רן דנקר (בתפקיד טום, גיבור הסדרה) מלוקיישן צבעוני אחד ללוקיישן צבעוני אחר כשעל פניו הבעה אחת. תמיהה, תשוקה ותסכול - כל קשת הרגשות האנושית הובעה על ידו באותה צורה, באותו מבט רציני שאומר "אני כועס מבפנים אבל אל תגלו לאף אחד". הניסיון לגלם דמות שתמיד מתחוללת בה איזו סערה פנימית שאסור לדבר עליה גזר על דנקר - שחקן מוכשר, כן? בתפקידי פורח ובתפקידים "רציניים" גם יחד - מבט אחד, תנודה אחת של הלסת וזהו. את כל השאר נאלצנו לדמיין לבד, וחבל.
רומי אבולעפיה
עוד דוגמה לקיפאון פרצופי שאינו קשור בשום צורה לניתוחים פלסטיים. מאז תחילת קריירת המשחק שלה, רומי התבלטה בהבעה שהעניקה לה שיק אירופאי ומסתורי. בתפקידי משחק רבים עיניה מצומצמות תמיד, והיא חורקת במאמץ כל פעם שהיא נדרשת לחייך או להזיז גבה. אבל אבולעפיה הפכה את זה לכוח העיקרי שמגדיר את הנוכחות הקולנועית שלה. כמו משב אוויר קריר וצח, רומי רכבה על הפנים הקשיחות כל הדרך לקריירת משחק מבוססת ומצליחה, עם שילוב של קוליות ניו יורקית ועצב שקט שמעניקים עומק ומשקל להופעתה העדינה והכובשת.
רון שחר
הנציג הישראלי המובהק ביותר לטרנד הפנים החתומות, כל כך מובהק שהוא גרם לנו לא פעם לתהות האם הוא סובל משיתוק בשרירי הפנים. שחר מוכר יותר בתור המנחה שלא יכול להזיז את הפרצוף מ"המירוץ למיליון", שם הבעתו הקפואה משרתת היטב את המתח שנבנה כשהוא מכריז על המנצחים בכל סיבוב. המקרים היחידים בהם הבעיה פוגעת בתפקודו, מתרחשים כאשר הוא מנסה להעלות חיוך על פניו. שחר סודק אז בעוצמה את פני החרסינה שלו, ומצליח לדלות רק עקמת קלה בזווית הפה. למזלו, הוא מאזן בהצלחה את תפקיד המנחה החתיך והקשוח עם הופעות משחקיות מגוונות, בהן הסטרייט החתיך והקשוח ב"משחק החיים" והגיי החתיך והקשוח ב"יש לה את זה". לזה קוראים מנעד.