בין אם נרצה או לא, סדרות שנגמרו הן כמו האקסים שלנו. קשה להסביר את ההרגשה המרירה־מאכזבת שנשארת בלב כשסדרה שאהבנו מסתיימת באופן מופרך - בין אם זה סתם אקורד סיום צורם או אובדן דרך של ממש. כשהסוף מתפספס, תחושת הבגידה העמומה לא משחררת, וכל מה שנותן זה להתלונן באינטרנט על הסדרות שתקעו לנו סכין בלב ממש בפרק הסיום, כמו שאנחנו עושים ממש עכשיו. ספויילרים מכאן והלאה, כמובן.

איך פגשתי את אמא

איך סדרה שמבוססת על שאלה אחת פשוטה, שאלה שמהווה את שם הסדרה, שאלה שמחזיקה אותה (בקושי) במשך 9 עונות, מצליחה לענות על השאלה בצורה כל כך גרועה? אחרי שהשקענו כמעט עשור(!) בהמתנה לתשובה מי תסיים עם הנעבעך טד מוסבי, קיבלנו תשובה די חדה בפרק האחרון – זו טרייסי, הבסיסטית. הם הכירו אחרי החתונה בתחנת הרכבת. הנה, סיכמנו לכם 9 עונות ב-9 מילים. אה, ולמקרה ואשכרה חיבבתם את טרייסי שהכרנו רק לפני רגע, הנה היא גם מתה כדי שיהיה אפשר לתפוס סיום רומנטי גם עם רובין, למרות שממזמן ברור שהם לא מתאימים. איזה מוסבי זה יא אללה.

בנות

תקראו לה 'קולו של דור', או שלא, אבל הסדרה של לינה דנהאם הצליחה להכניס לחיינו קבוצה של דמויות מורכבות, מבלבלות ומבולבלות עם סט ערכים מילניאלי מובהק. הניואנסים האלה נשארו גם כשהקומדיה הפכה לטלנובלה, ובמהלך העונה השישית, לצד כמה פרקים מעולים (אהלן לפרק 3 הויראלי), ראינו את דנהאם נפרדת מהסדרה של עצמה, והשיא: פרק 10 המאכזב וסר הטעם. זה כבר היה כל כך רחוק ממה שהכרנו בעונה הראשונה - האנה עם מארני והתינוק בביתם, מדבררות את עצמן לאובדן השפיות בספין-אוף מעוות שאף אחד לא ביקש. כבר היה יותר כיף אם מישהי היתה מתה.

חברים

המנוע העלילתי המרכזי של חברים, מלידתה ועד מותה, היה ונשאר מערכת היחסים המסורבלת בין רוס לרייצ'ל, וכראוי, זה גם היה נושא הפרק שסיים את הסדרה. הבעיה היא שעד שהגענו לסיום המיוחל, כבר כל כך נמאס לנו מהשטויות שלהם - ביחד, בהפסקה, מקנאים, שוכבים, נפרדים, כותבים מכתב של 18 עמודים - שבאמת לא היינו צריכים פרק כפול על הנד-נד הפסיכולוגי הזה. עשרים דקות רוס מתלבט אם להגיד לרייצ'ל להישאר, ואז נוסע לעצור אותה בשדה התעופה (כדי לבקש ממנה להישאר), ואז מגיע לשדה התעופה הלא נכון, ואז נוסע לנכון, ואז מקבל סירוב מרייצ'ל, ואז רייצ'ל מתחרטת וחוזרת ואוף איזו התשה אלוהים אדירים. לא היינו צריכים שיעבור עשור כדי לדעת שמדובר בצמד מטרחנים. 

רוזאן

אחת הטעויות הגדולות ביותר שסדרה יכולה לעשות בפרק הסיום שלה זה למשוך את השטיח מתחת לכל מה שנבנה עד כה בניסיון עצל להפתיע את הצופים, אבל במקרה של הסדרה הפופולרית רוזאן, התסריטאים משכו יותר שטיחים מהמנקה של מלך פרס: הפרק האחרון חושף שהסדרה כולה היתה למעשה ספר בדיוני(!) שרוזאן קונור כתבה, ושהמשפחה לא זכתה ב-108 מיליון דולר בלוטו, ושבעלה דן לא בגד בה אלא למעשה מת מהתקף לב בסיום העונה הקודמת. ואם זה לא מספיק, כל זה מסופר במהלך שוט של ארבע דקות של רוזאן יושבת על שולחן כתיבה בזמן ששומעים אותה מקריאה מהספר. כן, ארבע דקות של הקראה מספר שמנפנף את כל מה ומי שלמדנו להכיר במהלך 9 עונות. תודה על כלום. 

סיינפלד

ציפייה היא אם כל האכזבות. לא יודע אם זה משפט זן, אבל בכל הנוגע לסיום של סיינפלד - זה בהחלט משפט שראוי לזכור. כששודר פרק הסיום של סיינפלד, הסדרה הכי מצליחה בניינטיז, הטירוף סביבו היה בלתי יאומן. 76 מיליון צופים ראו באכזבה את הפרק האחרון הכפול, וניסו להבין מה לעזאזל ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד רצו להגיד. העלילה היתה מוקצנת אפילו ביחס לסדרה עם קריימר, וניסתה לדחוס דמויות עבר, זיכרונות מפרקים קודמים ומסר מעט מאולץ על חטא ועונשו. התוצאה: בלגן אחד גדול. בדיעבד, גם סיינפלד וגם דיוויד מתחרטים על הפרק, ובינינו - האיחוד בתרגיע בהחלט היה פיצוי הולם, אבל לצערנו התמונה של ארבעת החברים יושבים בתא כלא ומפטפטים על כפתורים נחרטה בנו לעד. 

אבודים

יש סופים שקל לדעת מראש שיאכזבו, ואבודים היא אולי אחד מהמקרים המובהקים ביותר של סוף שלא מצליח לארוז את כל החוטים שהוא פרם. לאורך ששת עונותיה, אבודים דאגה לתעלומות מערבבות מחשבה שריתקו אותנו למסך, אבל ככל שהסדרה התארכה כך גילינו שליוצרים אין בהכרח תשובות להתרחשויות הביזאריות על האי. הפרק האחרון השאיר כל כך הרבה שאלות שלא נענו, חוטים מפוזרים, חצאי תאוריות על לימבו והקרבה עד שסביר להניח שגם ג'יי ג'יי אברהמס יתקשה להסביר מה בדיוק הלך שם. מסתבר שהאבודים שבשם הסדרה היו בכלל הצופים.

דקסטר

במקרה קלאסי של רעיון מבריק שנמתח יתר על המידה, דקסטר שפכה את המנוע שלה אי שם בעונה הרביעית, והגיע לסיום עם הלשון בחוץ, נאבקת לטיפת מים מצילת חיים. בתגובה, יוצרי הסדרה השתינו עליה. במהלך הפרק האחרון דקסטר הורג את מי שירה באחותו לעיני כל המשטרה, הורג את אחותו כדי שלא תישאר צמח, חוטף את גופתה, זורק אותה לים, מפליג לבדו לתוך טורנדו ומסיים בתור חוטב עצים מתבודד. וואט דה פאק?! זה הסוף שלכם? הרוצח הסדרתי הכי מעניין בשנים האחרונות רוצח עצים עכשיו? יש איזה מסר אקולוגי שפספסנו פה או שסתם רציתם לבצע התאבדות יצירתית? דקסטר היה צריך לגאול את הסדרה הזו מייסוריה הרבה לפני.

שני גברים וחצי

תראו, זה לא שהיו לנו ציפיות שסדרה כמו שני גברים וחצי תוציא פרס סיום מופתי של קומדיה מלאת ניואנסים, אבל פרק הסיום הממשי שלה היה מגוחך אפילו בסטנדרטים של צ'אק לורי (שאחראי גם על המפץ הגדול) נו, זה גורלה של סדרה שמסתמכת על צ'ארלי שין. עד הסיום הם כבר מזמן לא היו שני גברים וחצי, יותר כמו אשטון קוצ'ר ומה שמו השני. שין כבר עזב, ונהרג בסדרה, אבל היחסים הרעים עם היוצר לורי גרמו לפרק האחרון להיות סגירת חשבונות ילדותית. אחרי שפרק שלם מרמזים על כך שצ'ארלי עדיין בחיים - הפרק מסתיים כשכפיל של שין עומד מחוץ לביתו בעוד שפסנתר נופל עליו משמיים. פסנתר, כן. כמו בלוני טונס. ואז המצלמה מתרחקת, ורואים את צ'אק לורי מביט למצלמה ואומר את הקאצ'פרייז של שין - Winning. ונמחץ גם הוא עם פסנתר. וזה, רבותי, היום שבו מתה הקומדיה.

מקום אחר (St. Elsewhere)

יחסית לדרמה רפואית דיי נשכחת משנות ה-80, מקום אחר השאירה חותם יוצא דופן על ההיסטוריה הטלוויזיונית. זה לא בגלל שהיא היתה מחלוצות הדרמות הרפואיות, ולא מכיוון שהיתה הסדרה בה פרץ דנזל וושינגטון הצעיר, אלא בעיקר בגלל פרק הסיום הנודע לשמצה שלה: במקום אחר החליטו לסיים ב... הממ, מקום אחר, וכך, הפרק האחרון של הסדרה חשף שלמעשה כל הסדרה התקיימה בראשו היצירתי של ילד אוטיסט שדמיין את ההתרחשויות. 6 עונות שהסתיימו בדמיונו של ילד אוטיסט, שהושפע מצעצוע כדור השלג שלו שבתוכו מבנה בית חולים. רוצים להבין כמה זה מתסכל? פשוט דמיינו שזה היה הסוף של האנטומיה של גריי.