וויליס וו (ג'ימי או. יאנג) הוא אחד מניצבי הדרמה המשטרתית "שחור ולבן", פרודיה די ברורה ומגוחכת-בכוונה על "חוק וסדר" ונגזרותיה. אבל הסדרה החדשה של הולו, שזמינה בישראל בדיסני+, היא לא "שחור ולבן" - אלא "צ'יינה טאון מבפנים" ("Interior Chinatown"): מישמש ז'אנרי שעוסק באותו ניצב בסדרה פיקטיבית, בפשע שהוא פתאום עד לו, בניסיון שלו לחקור אותו ואת סודותיו המשפחתיים ובמסע הלא פשוט שלו להפוך לדמות ראשית. או לפחות לגורם שהוא לא בלתי נראה לחלוטין.
"צ'יינה טאון מבפנים" היא עיבוד לספרו משנת 2020 של צ'ארלס יו, שבאופן חריג גם הוביל במו ידיו את יצירת הגרסה הטלוויזיונית. מאחורי הקלעים, כיאה לסדרות מתחכמות ולעיתים אף מעצבנות שכאלה, חתום בין היתר המפיק בפועל טאיקה וואיטיטי. בפרק הבכורה, לאחר שהיה עד לחטיפה של בחורה צעירה מחוץ למסעדה הפיקטיבית בצ'יינה טאון שבה הוא ממלצר, וויליס מדבר על קול פנימי - מטפורי או שלא - שאומר לו שוב ושוב "וויליס, צא משם, תהיה חלק מהסיפור". "אני רוצה", הוא משיב לאותו קול פנימי, "אבל לא יודע איך". זה המפתח לסיפור מקורי בהחלט ועמוס בקסם אישי, אך לא מספיק עשיר בשביל להחזיק עשרה פרקים בני כ-40 דקות. בטח כשהסדרה עצמה חושבת על עצמה כעל אירוע יותר גדול ממה שהיא.
למרות שכל פריים בה מושקע, צבעוני ולא פחות ממרהיב, ספק אם יש ל"צ'יינה טאון מבפנים" סיבה להקדיש פרק שלם לכל צעד עלילתי ממוצע בעוצמתו. אם הסיפור וההשראה והוויזואליה זועקים "הכל בכל מקום בבת אחת", העלילה בפועל היא למעשה "לא יותר מדי ורק במקום אחד". "צ'יינה טאון מבפנים" ללא ספק יודעת לשחק עם הציפיות של הצופים ממנה ומהז'אנר, לא שיש לה איזשהו ז'אנר מובחן, אבל בסופה של סאגה היא משל לא בלתי פשטני על דמויות משנה שתקועות ברקע של סדרות ושל המציאות עצמה. ביד האחת היא מתעקשת לאחוז בטון קומי, כפי שמדגימה סצינת המכות שביים וואיטיטי בפרק הבכורה, וביד השנייה היא מנסה להעביר מהות כלשהי באמצעות סיפור טעון מורכב. שזה אחלה, רק שהסיפור הזה לא לופת במיוחד.