השבוע שודרו פרקי הסיום של שתיים מהסדרות המוערכות ביותר של השנים האחרונות: "יורשים" ו"בארי". שתיהן חביבות המבקרים, עתירות שבחים ועטורות פרסים - אלא שהראשונה "תפסה" בארץ, ואילו השנייה קצת פחות. כלומר, מעבר לים, "בארי" צברה קהל צופים נאמנים; היא אף השפיעה לא מעט על חייהם של השחקנים, המוכרים יותר ואלה שפחות - ביניהם הנרי וינקלר ("ימים מאושרים") שחווה בזכותה התעוררות מחודשת של הקריירה שלו. אבל בארץ, "בארי" עברה מתחת לרדאר. לכל אורכה, היא הייתה ונשארה הקומדיה הכי טובה ש(כמעט) אף אחד לא רואה כאן.
וחבל. כי עם סיומה של הסדרה, ולאחר ארבע עונות ששמרו על רמה אחידה וגבוהה, אפשר להכריז רשמית: "בארי" היא אחת הקומדיות הטובות ביותר שנראו על מסך הטלוויזיה אי פעם. מי שלא צפה ב"בארי" בוודאי יניח שמדובר בהגזמה, אבל ברגע שאותם מלעיזים יתנו לה הזדמנות, הם יגלו סדרה ממכרת, מקורית, איכותית - ופשוט קורעת מצחוק.
>>לריאיון של mako עם כוכבי "בארי"
יש הרבה סיבות לכך ש"בארי" ראויה להתמקם בין סדרות הקומדיה הטובות ביותר אי פעם. הסיבה העיקרית היא דווקא בגלל שהסדרה הזו היא הרבה יותר מאשר עוד קומדיה מצחיקה. למעשה, ההגדרה שלה כקומדיה בלבד חוטאת לאמת. "בארי" היא אמנם קומדיה שחורה בבסיסה, אבל בסופו של דבר מדובר בשילוב מתוחכם במיוחד של ז'אנרים – ביניהם דרמה, מותחן פשע ואקשן. "בארי" הייתה יכולה להסתפק באינספור הסיטואציות הקומיות שהפרמיס המשעשע שלה מספק - רוצח שכיר שמנסה לעשות הסבת מקצוע ולהפוך לשחקן. אבל הגאונות של הסדרה טמונה במידה רבה בשאפתנות של היוצרים שלה, ביל היידר (שגם מגלם את בארי) ואלק ברג, שלא הסתפקו בפוטנציאל הקומי של הסיפור - וביקשו לתת לצופים הרבה מעבר לזה. האומץ של היוצרים, יחד עם כתיבה ובימוי ברמה הגבוהה ביותר, הם אלה שהפכו את "בארי" לקומדיה הייחודית, האיכותית והחד-פעמית שהיא.
אלימות זה לא מגניב
היידר וברג לא חששו לעסוק בנושאים מורכבים, ובתוך מעטפת קומית, והבחירות האלה גם הן אפשרו לסדרה להגיע לגבהים המרשימים שהיא הגיעה אליהם לכל אורכה (גם העובדה שכל זה קרה תחת חסותה של HBO, הליברלית והנועזת, תרמה לכך). מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון "בארי" לא חששה לחקור נושאים קשים לעיכול - פוסט-טראומה, הלם קרב, מערכות יחסים אלימות, נקמה, גבריות רעילה; רשימת הנושאים הזו נראית מתאימה יותר לדרמה רצינית וקשוחה, ואכן הגבול בין הדרמה לקומדיה הולך ומיטשטש לאורך הסדרה, אך למרות הכל - היא לא מפסיקה להצחיק, וזוהי חותמת איכות ועדות נוספת ליכולת הכתיבה יוצאת הדופן שעומדת מאחורי הסדרה.
בעונה הרביעית והאחרונה, כמה מהתמות המרכזיות של הסדרה מגיעות לשיאן, כפי שצפוי שיקרה בעונת הסיום. בעונה הזו "בארי" נכנסת עמוק יותר לשאלות על הטבע האנושי, על נקמה ואלימות. היא גם מעלה שאלות על מי נחשב גיבור, מהו גיבור, על נרטיבים ועל מי שמכתיב אותם, ונותנת משמעות חדשה לאמרה "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים". נושא האלימות הוא בהחלט אחד המרכזיים לאורך הסדרה, שעסקה בסוגים שונים של אלימות; אלימות פיזית, אלימות מינית, מערכות יחסים אלימות והתעללות רגשית. אלימות היא אמנם נושא נפוץ בסרטים ובסדרות, אבל האופן שבו היא מוצגת ב"בארי" מזכיר יותר סרטי מלחמה אנטי-מלחמתיים. כאלה שמדגישים את הצדדים האפלים שבמלחמות, ובכך מעודדים את הצופה להסתכל עליהן במבט אחר, ביקורתי יותר.
הרי יצירות רבות שעסקו באלימות לאורך השנים הואשמו פעמים רבות בכך שהן מפארות אותה. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא סרטיו של טרנטינו, שהואשמו בחוגים מסוימים בהצגת אלימות כדבר מגניב. זאת טענה שככל הנראה לא תופנה אף פעם ל"בארי", שבאופן שיטתי השתדלה להציג את האלימות שלה במלוא כיעורה. היידר בעצמו התראיין בנושא וציין שנעשתה החלטה מודעת, גם בכתיבה וגם בבימוי, להציג סצנות אלימות בצורה שתגרום לצופה לשפוט את הצדדים האלימים של גיבורי הסדרה ולשאול "מה הם עושים?", ויותר מהכל - בצורה שתפחית כמה שיותר את ההנאה מהן.
והביקורת של "בארי" על העולם לא מסתיימת כאן. לצד ההתבוננות האמיצה שלה באלימות, "בארי" היא גם סאטירה חריפה על הוליווד. הפן הזה שלה ניכר במיוחד בדמויות של סאלי וקוזינו ובאינספור סיטואציות קיצוניות שהם נקלעים אליהן - שמשקפות את הבעייתיות של התעשייה, כמו גם את צדדיה האכזריים והמגוחכים ביותר (ולמרבה הצער יש לא מעט כאלה). לאורכה, משלבת "בארי" ביקורת על הטרדות מיניות, על שירותי הסטרימינג, וגם על המערכת המפוקפקת בהוליווד - ששואבת לתוכה במאים מוכשרים ומכניסה אותם לתוך פס ייצור חסר ייחוד.
אין טוב ורע
לכל אורך הסדרה, היידר וברג אהבו להתהלך על חבל דק: בין אם זה ערבוב הז'אנרים, הנושאים המורכבים שעלו, ולא פחות מכך - העיסוק בטוב ורע. קוזינו (וינקלר) בעצמו אומר את זה במילים פשוטות ומדויקות בפרק האחד לפני האחרון: "זה לא סיפור של איש טוב ואיש רע, זה הרבה יותר עמוק מזה. הרבה יותר". השאלה האם בארי הוא גיבור או נבל מרחפת מעל הסדרה מתחילתה ועד סופה, והיא אף נשאלת על ידי אחת הדמויות באופן חד משמעי.
דמותו של בארי היא כמובן לא הדמות הטלוויזיונית הראשונה שנשאלת לגביה השאלה הזו. כבר ראינו סדרות שבראשן אנטי-גיבורים - כמו "שובר שורות", "סמוך על סול" ו"מדמן" - אבל בשונה מהן, ב"בארי" אפשר להגיד שכל הקאסט המרכזי מורכב מאנטי-גיבורים. בארי, פיוקס, סאלי, האנק וקוזינו - כולם אנשים די דושים, שבעיקר מרוכזים בעצמם. למעשה, רוב הצרות שלהם קורות בעיקר בגלל שהם חושבים רק על עצמם. אבל למרות זאת, "בארי" לא משטחת את הדמויות שלה, ולא מצמצמת אותן לכדי אנשים אגואיסטים ותו לא. וזוהי בהחלט אחת הגדולות של הסדרה: היכולת שלה להציג מורכבות אנושית, לעתים עד לרמה פילוסופית.
ב"בארי" הדמויות אמנם מרוכזות בעצמן, חלקן אף אכזריות במיוחד, אבל עדיין אנחנו חשים כלפיהן רמה מסוימת של אמפתיה: לא רק כי אגואיזם היא, בכל זאת, תכונה אנושית - אלא בעיקר כי לכל דמות ישנם צדדים אנושיים נוספים שרבים יכולים להזדהות איתם. כולן פגומות במידות מסוימות, כולן חוו קשיים, ולא פחות מכך - כולן שואפת לגאולה. אצל בארי נשאלת שאלה נוספת שמוסיפה עוד רובד לנושא הגאולה - האם אדם יכול לשנות את הטבע שלו?
ברגעים הכי חזקים שלה, "בארי" מצליחה להעלות תהיות פילוסופיות על טבע האדם ועל מוסר. זה קורה כשהיא מתרחקת מעט מהקומדיה השחורה ומתקרבת יותר למחוזות אחרים של קולנוע אמנותי, כאלה שמזכירים את יצירותיו של הבמאי אינגמר ברגמן, שסביר להניח שהשפיע על היידר (שידוע כחובב קולנוע נלהב). מעניין לציין שההשפעה האפשרית של ברגמן על היוצרים של "בארי" ניכרת לא רק ברגעיה הפילוסופיים, אלא גם בשמו של הגיבור. שם משפחתו המקורי של בארי הוא ברקמן, בדומה לברגמן - ושם הבמה שלו הוא בלוק, כנראה מחווה לאנטוניוס בלוק, גיבור הסרט "החותם השביעי" של ברגמן. בדומה לבארי, גם אנטוניוס מחפש גאולה ומשמעות לחיים בעולם אלים ואכזרי.
דמותו של בארי היא הדמות שמובילה את הסדרה, אבל בסופו של דבר "בארי" היא סדרת אנסמבל - וכל ארבעת הדמויות האחרות שבמרכזה ראויות לציון גם הן. כל דמות מרכזית ב"בארי" היא ייחודית ויוצאת דופן – גם בזכות הכתיבה המקורית, אבל לא פחות בזכות צוות השחקנים המרשים, שכל אחד מהם הותיר חותם בדרכו. דוגמה מובהקת לכך היא אנתוני קאריגן, שמגלם את נוהו האנק, המאפיונר הצ'צ'ני חובב הפרינטים הצעקניים. הוא היה אמור למצוא את מותו כבר בפרק הראשון של הסדרה, אבל היכולת הנדירה של קאריגן לגלם מאפיונר אכזרי שהוא גם צ'ארמר, השאירה אותו בצדק רב לכל אורכה של "בארי" - והפכה אותו לאחת הדמויות האהובות ביותר שלה.
גם שרה גולדברג, שמגלמת את סאלי השאפתנית והטראגית, ראויה לכל פרס אפשרי על תצוגת המשחק שלה - לכל אורך הסדרה, ובעונה הרביעית בפרט. גולדברג מגלמת באופן מעורר אמפתיה את סאלי על כל המורכבות שלה – האגוצנטריות וגם הטראומה. והיא פורחת בכל סצנה שמביאה את סאלי לקצה. במיוחד באלו שבהן סאלי מגלמת זעם נשי, כפי שהוא אולי מעולם לא נראה על המסך הקטן (ע"ע סצנת המעלית בעונה 3) - אותנטי, אמיתי, מורכב ובעיקר מובן. היוצרים הקפידו שלפחות 50% מצוות הכותבים יהיו כותבות נשים, וזה בהחלט משתקף בדמותה של סאלי, ללא ספק אחת הדמויות הנשיות הייחודיות שנראו בקומדיות טלוויזיוניות לאחרונה.
פרקי סיום של סדרות רבות נוטים להעביר את התחושה של סגירת קצוות חפוזה, או פשוט בלתי מספקת, שלא מעניקה לדמויות שעקבנו אחריהן במשך שנים את הסוף שמגיע להן. זוהי לא התחושה בפרק הסיום של "בארי", שמרגיש מגובש ומחושב. וכמוהו גם סצנת הסיום עצמה, שהיא במידה רבה תמצית של הסדרה: אירונית, אכזרית, ומצחיקה בו זמנית. כעת נותר רק לקוות ש"בארי" תצליח להותיר את חותמה כהישג טלוויזיוני נדיר, וכאחת הסדרות הקומיות הטובות ביותר שנעשו אי פעם.