בימיה הטובים יותר, נטפליקס הייתה מסוגלת לייצר טרנדים, כאלה שגרמו לענקיות הסטרימינג האחרות לקנא ולרצות גם. בימינו, נטפליקס מצטיינת בעיקר ברכיבה על טרנדים. זה מובן, בהתחשב בכך שמדובר בחברה שצריכה לשמור על קהל המנויים, ובהתאם לכך נדרשת לרצות אותם. אבל הניסיון לרצות את הקהל עשוי להיות מסוכן. לא פעם מוביל ליצירה של סדרות וסרטים שהם מסריחים ממאמץ, שהם פחות מבדרים ויותר מאולצים ומיותרים.
"ברקודות", מיני-סדרה שוודית חדשה שעלתה לנטפליקס, מאפשרת לענקית הסטרימינג לרכוב על שני טרנדים חזקים: הקאמבק של הניינטיז, וסדרות פשע. למרבה המזל, ואולי בגלל שמדובר בסדרה שוודית, הפעם התוצאה לא מרגישה מאולצת. מדובר בסיפור פשע מסקרן, קלאסי לבינג', וכזה שמנצל היטב את התרחשותו בשנות ה-90 כדי להגיד דבר או שניים על התקופה.
"ברקודות" מבוססת בחופשיות על סיפור אמיתי ומתרחשת בשוודיה של אמצע שנות ה-90, בדיוק בתחילתה של תקופת ה"גירל פאוור". היא מתמקדת בארבע בחורות צעירות - לולו, מיה והאחיות קלרה ופרידה - שמתגוררות בפרבר האמיד דיורסהולם. רובן עשירות, נהנתניות ומשועממות, ומבלות את מרבית זמנן במסיבות פרועות ומוגזמות. עד שליל חגיגות אחד הולך רחוק מדי, והארבע מוצאות את עצמן מול חוב עצום, כזה שהוריהן לא יסכימו לכסות. בצעד נואש, הן מחליטות לשדוד את ביתם של שכנים חדשים בשכונה. השוד פותח צוהר להרפתקה חדשה ומרגשת, ושדידת הבתים הופכת לא רק לאמצעי להשיג כסף, אלא גם לכלי המאפשר לגיבורות לסגור חשבון עם גברים שעשו להן עוול. אבל ככל שהן נכנסות לזה עמוק יותר, כך גם הסכנה שהן ייתפסו הולכת ומתקרבת.
"ברקודות" היא בראש ובראשונה דרמת פשע לא כבדה, קצבית, וכפי שנטפליקס יודעת לעשות היטב - מאוד בינג'ית. הסדרה כוללת שישה פרקים בלבד שאורכם הממוצע חצי שעה; העלילה מותחת ומסקרנת, ואף מצליחה לחתור תחת ציפיות הצופה ולהפתיע אותו. במובן הזה, מדובר בבינג' קליל, שסביר להניח שיספק את מרבית חובבי ז'אנר הפשע. אורכה של הסדרה לא מאפשר לה להיות הרבה מעבר לסדרת פשע, אבל "ברקודות" בהחלט מנסה לנצל את הזמן הקצר ולהכניס למיקס כמה נושאים שיעניקו לסדרה ערך מוסף, כמו פערי מעמדות, הטרדות מיניות, ניוון מוסרי, וכן המוסר הכפול שנשים נאלצות להתמודד איתו (בעיקר בכל הנוגע להתנהגות מינית, מה "מותר" לגבר לעשות ולאישה לא).
הצעירות במרכז העלילה של "ברקודות", במידה רבה, הן עשירות מפונקות שלא עושות הרבה חוץ מלחגוג. ובכל זאת, הסדרה עושה ניסיון להעניק לדמויות שלהן מורכבות מסוימת: הן מוצגות כנשים שמנסות לשרוד בעולם פטריארכלי די עוין, שמנסות לקחת בחזרה את השליטה - גם אם המחיר הוא לקחת את החוק לידיהן. ככל שהסדרה מתקדמת, כך החברות בין הגיבורות הופכת לאחווה נשית, ויחד הן נוקמות בגברים שהטרידו אותן, זלזלו בהן והשתמשו בהן. ניסיון נוסף של הסדרה להציג מורכבות הוא דרך הוריהן של הנערות, המתוארים גם הם כעשירים משועממים ודי מושחתים מוסרית. הם עסוקים יותר בחייהם הנהנתניים רוויי הבגידות מאשר בלחנך ולהיות הורים, מה שמעלה שאלות לגבי מידת האחריות שלהם על הפשעים של בנותיהם.
עם זאת, אורכה של הסדרה - שמקנה לה את הקלילות שלה - מתגלה גם כחיסרון. בפרקיה הקצרים והמועטים, "ברקודות" מתקשה להתעמק בדמויות בצורה שתאפשר להן להשאיר רושם משמעותי על הצופה. כלומר, מדובר בסדרה מהנה, אבל די נשכחת. "ברקודות" אמנם מנסה להעביר מסרים על החברה (וחלקם אכן עוברים), אבל בסופו של דבר מדובר בדרמת פשע קלילה ומבדרת. היא תספק את חובבי הז'אנר, אבל היא ככל הנראה תחלוף מראשם במהרה.