"10 אחוז", "דבר עם הסוכן שלי" או פשוט "קול מיי אייג'נט"; יותר מדי טייטלים דבקו בסדרה הצרפתית, אבל בניגוד למחלוקת סביב השם – באשר לתוכן שלה דווקא התקיימה ומתקיימת תמימות דעים: היא נחשבת לאחת הסדרות היותר אהובות ששודרו בנטפליקס. עד כדי כך, שהוחלט להפיק לה גרסה בריטית, שעלתה לשידור באמזון פריים בסוף חודש אפריל ועכשיו זמינה לצפייה גם בישראל.
בדומה לסדרת המקור, העיבוד הבריטי מלווה ארבעה סוכני שחקנים שעובדים בסוכנות ותיקה – הפעם אלה רבקה, דן, ג'ונתן וסטלה מהסוכנות הלונדונית "נייטינגייל הארט". כבר בסוף הפרק הראשון נוחתת עליהם בשורת מותו של ריצ'רד, מייסד הסוכנות ואביו של ג'ונתן. וזה לא הכל: ריצ'רד הותיר את הסוכנות במצב כלכלי בעייתי, דבר שמתברר רק לאחר לכתו, והארבעה, בעודם מתאבלים, נאלצים להבין כיצד ניתן להציל את מפעל חייהם שנמצא בסכנה.
קו עלילה נוסף מהסדרה הצרפתית אומץ לעיבוד הבריטי: מישה, צעירה מוכשרת ואמביציוזית מאדינבורו, מגיעה לסוכנות ביום בהיר אחד ומבקשת לראות את ג'ונתן, מבלי שאף אחד יודע שהוא בעצם אביה המתנכר לה; זה קורה רגעים ספורים אחרי התפטרות העוזרת האישית של רבקה, שזקוקה נואשות למחליפה מיידית עבורה ומציעה למישה חסרת הניסיון להיבחן לתפקיד. זאת, למורת רוחו של ג'ונתן, שלא מאוד מרוצה מהרעיון שבתו הסודית תפלוש למקום העבודה שלו ובכך, באופן בלתי נמנע, גם לחייו האישיים. דמויותיהם של ג'וליה ואולי - העוזרים האישיים של ג'ונתן ודן בהתאמה - גם הן שואבות השראה מדמויות בסדרת המקור, וכך גם דמותה של זואי, פקידת הקבלה שחולמת להיות שחקנית.
וכמובן, גם הגרסה הבריטית מתעסקת בצדדים הפחות זוהרים והיותר כאוטיים של עבודה עם שחקנים. לצד האינטריגות הפנימיות של הסוכנות והטלטלות בחייהם האישיים של העובדים בה, כל פרק מחזיק בתוכו גם סיפור נפרד, כזה שמתחיל ונגמר באותו הפרק - ובמאה אחוז מהמקרים, מדובר קרייסס כזה או אחר שסובב את אחד מהשחקנים הגדולים שמוחתמים בסוכנות. מדובר בשחקנים אמיתיים, כידוע, והם מגלמים מעין ורסיה קיצונית ומעט מגוחכת של עצמם; בסדרה הצרפתית כיכבו בין השאר מוניקה בלוצ'י, איזבל הופר וז'ולייט בינוש ובגרסה הבריטית, לעומת זאת, משתתפים דומיניק ווסט ("הרומן"), אמה קורין ("הכתר"), הלנה בונהם קרטר, פיבי דינבור ("ברידג'רטון") ואחרים נוספים.
מלבד הבדלים קטנים ולא מאוד דרמטיים (ותוספת של דמות קבועה אחת ומאוד מיותרת), "10 אחוז" הבריטית נובעת כולה מזו הצרפתית. במובן מסוים זה טוב: סדרת המקור הייתה משעשעת, קולחת וקלה מאוד לצפייה, ועדיין הצליחה להביא למסך את המקצוע שבו היא מתמקדת בצורה מעמיקה, ולדבר בפתיחות ובתעוזה על חייהם רצופי המוקשים של סוכני השחקנים. גם הסדרה הבריטית זורמת וקצבית כמוה, אבל בסופו של דבר, הסדרה הצרפתית מנצחת. כלומר, המילה "מנצחת" לא מתאימה כאן כל כך, כי אין פה תחרות אמיתית. נגיד את זה ככה: הגרסה הבריטית היא בעצם העתק דהוי של המקור.
הבעיה מתחילה בדמויות הראשיות. רבקה, דן, ג'ונתן וסטלה הם לא יותר מאשר גרסאות חיוורות של הדמויות המרכזיות מהסדרה המקורית - אנדראה, גבריאל, מתיאס וארלט בהתאמה. קודם כל, זה בגלל היותם של השחקנים יותר נעימים למראה (כה נחמד היה לראות אז על המסך עור מקומט ומחוטט, או, למשל, אפים גדולים), אבל זה ממש לא מסתכם בכך: כל אחת מדמויות הסדרה המקורית הייתה פצצת כריזמה, ודמויותיה של "10 אחוז" הבריטית פשוט לא ממגנטות אותנו למסך. הן לא סוערות מספיק, לא מורכבות מספיק, ובמיוחד – לא מצחיקות מספיק.
מתיאס, למשל, לא היה בדחן – אבל היה משהו משעשע ועצוב וכובש בפרגמטיות שלו, שלא כמו אצל ג'ונתן, שגם הוא פרגמטי, אבל לא מחלץ מהצופה יותר מדי רגשות. ושלא לדבר על ארלט, שבעיבודה לסטלה איבדה את חוש ההומור העוקצני ונשארה תבנית של "האישה המבוגרת שיודעת מה היא אומרת", ועל רבקה, שעוברת תהליך קצר הרבה יותר מדי בהפיכתה ממלכת הסטוצים לאישה של אישה אחת. אולי מוטב היה אם הגרסה הבריטית הייתה ממציאה דמויות ראשיות משלה (או לפחות עושה קצת שינויים), ולא מנסה לספק חיקויים של דמויות קיימות, שכן זו משימה שכמעט בלתי אפשרי להצליח בה.
ובכלל, הגרסה הבריטית שואבת יותר מדי מזו הצרפתית, ולעיתים זה גובל בחוצפה: קווי העלילה של שחקני הענק הועתקו גם הם. הפרק הראשון בסדרה הצרפתית, למשל, מארח את השחקנית ססיל דה פראנס, שמתבקשת להזריק בוטוקס על מנת להיראות צעירה יותר בשביל תפקיד מסוים. אותו קו עלילה - אחד לאחד - יושם על השחקנית הבריטית קלי מקדונלד, שהתארחה בפרק הראשון של הסדרה הבריטית. שיהיה ברור: זה לא בלתי-הגיוני שמקדונלד, היום בת 46, תמצא עצמה במצב כזה. אבל כמהלך טלוויזיוני – זה מהלך עצלני ואפילו חסר היגיון. קו העלילה ההוא נתפר במיוחד עבור דה פראנס, והוא מאבד מהייחוד שלו כשהוא מולבש על פרסונה אחרת. זו לא הפעם היחידה שבה דבר כזה קורה בגרסה הבריטית, ונשאלת השאלה: האם חסרים סיפורים לספר, זוויות לתקוף מהן את חיי השחקנים והסוכנים? הגרסה הצרפתית מצאה סיפורים שיזינו 4 עונות, אז אנחנו מניחים שלא.
"10 אחוז" הצרפתית התייחסה לעצם העובדה שהיא מתרחשת בצרפת, ובפריז בפרט. היא יצרה את המתח המתבקש בין הדמויות הפריזאיות (דוגמת קתרין) לבין אלה שאינן (דוגמת קאמי), והיא גם זרקה הערות על הקולנוע הצרפתי הישן והמתנשא, ועל הפער בינו לבין עידן הסטרימינג: סצנה אחת, למשל, עסקה בבמאי מבוגר שמסרב לצלם סצנת מלחמה רק בשביל שאנשים יצפו בה בטלפון. הייתם מצפים שהעיבוד החדש יתייחס באופן מודע ומפורש לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה כפי שהיא נראית ומתנהלת במדינה הספציפית שבה פועלת הסוכנות, אבל גם זה לא קורה, לפחות לא מספיק.
אולי אם לא היינו צופים בגרסה המקורית היינו נהנים יותר מ"10 אחוז" החדשה, אבל אי אפשר שלא להשוות, וההשוואה לא מחמיאה. בסופו של דבר, נחיצותה של הגרסה הבריטית מוטלת בספק: היא לא מחדשת שום דבר והיא, כאמור, לא משפרת את הקיים. הדבר היחיד שהיא "תורמת" זה פתרון קל למי שמתקשים לצפות בסדרה בשפה זרה ולעקוב אחר הכתוביות. הופעות האורח של השחקנים הגדולים נחמדות ומשמחות, אבל הם לא יכולים להחזיק את "10 אחוז" על כתפיהם. במילים אחרות, אין סיבה טובה מספיק לקיומה של הסדרה הזו, ובהתאם, אין סיבה מספיק טובה לצפות בה: אם טרם צפיתם בסדרת המקור, אל תסתפקו בתחליף – תתאמצו קצת בשביל הגרסה הצרפתית, וזה ישתלם לכם. ואם אכן צפיתם בסדרת המקור, אתם לגמרי יכולים לדלג על העיבוד הבריטי. לא תפסידו שום דבר, באחריות.