לפני כמה שנים התארח כדורסלן העבר ריק בארי בפודקאסט המאוד מומלץ של מלקולם גלדוול, עיתונאי וסופר שחתום על כמה רבי מכר מרתקים בתחומי מדעי החברה וההתנהגות. בארי, שכיכב בשנות ה-70, הוא מהקלעים הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA - ויותר מכל זכור בשל העובדה שאת זריקות העונשין שלו הוא זרק מלמטה. "זריקת סבתא", בכינוי המוכר יותר שלה. בארי יכול היה לזרוק "כמו כולם" וגם לקלוע לא רע, אבל הוא רצה להיות מושלם וכמעט שלא החטיא מהעונשין בטכניקה הזאת. גלדוול ניסה להבין ממנו, איך יכול להיות שישנה שיטה כל כך יעילה לקלוע מקו העונשין, וכמעט אף אחד לא משתמש בה (צ'ינאנו אונואקו, הסנטר של הפועל ת"א, שהביא גביע בעונה שעברה לבני הרצליה וגם הוליך אותה לגמר הפלייאוף, הוא מהבודדים בעולם שעושים זאת).
הסיבה היא כמובן כבוד – אגו, תדמית ומה יגידו – ובארי סיפר שכאשר הוא ניסה לשכנע את שאקיל אוניל, אחד הכדורסלנים הדומיננטיים בהיסטוריה ואסון מקו העונשין, שאקיל אמר לו שהוא מעדיף לקלוע אפס אחוז אבל לא לזרוק מלמטה. שאקיל החטיא 5,317 זריקות עונשין בקריירה שלו, שהפכו לעקב האכילס המפורסם בתולדות הכדורסל. שחקן עצום ממדים (2.16 מ', סביב ה-150 ק"ג) עם מהירות ורכות נדירות, בלתי עציר שדרס את כל מי שעומד בדרכו, אבל כשהוא עמד על קו העונשין, לבדו מול הסל, שאקיל היה חסר אונים לחלוטין, עם מבט מפוחד שרק מחכה שהסיוט ייגמר.
שאקיל אמנם קלע יותר מ-28 אלף נקודות בקריירה ומחזיק באחוזי הקליעה הטובים מבין 50 הקלעים המובילים אי-פעם (ככה זה כשמטביעים מתי שרק רוצים), אבל בעונשין הוא חולק את התחתית יחד עם השחקן הדומיננטי הראשון של המשחק, ווילט צ'יימברלין. אותו ווילט שקלע 100 נקודות במשחק אחד, אבל פרט טריוויה שאולי לא ידעתם הוא שבאותו משחק היסטורי (כמו בכל אותה עונה), את זריקות העונשין שלו הוא זרק בטכניקת הסבתא. הוא נטרל את החולשה היחידה שהייתה לו על מגרש הכדורסל, אבל לא להרבה זמן. גם לווילט האגו לא הניח. הוא חזר לזרוק מהעונשין רגיל – וגם להחטיא, כרגיל.
הוא בכלל לא שקל את האפשרות, ולאחר שתצפו ב"שאק" ("Shaq"), סדרת הדוקו החדשה בת ארבעת הפרקים עליו מבית HBO (השלישי כבר זמין ב-HOT ,yes וסלקום TV), תבינו גם למה. אם יש אדם שחי ונושם את מה שאומרים עליו, את מה שכותבים עליו ואת מה שחושבים עליו – זה הוא. שאקיל הוא שחקן היסטורי, גם עם הבאג הקטן-גדול במשחק שלו. הוא זכה בארבע אליפויות NBA, שלוש מהן עם הלוס אנג'לס לייקרס, אבל אל מול הפוטנציאל שהיה לו, זה תמיד הרגיש מפוספס. ממש כמו האבטיפוס ווילט, שזכה רק בשתיים.
:
כמו המותג שאק, שבמקביל לכדורסל תמיד עשה עוד מיליון דברים אחרים שקשורים בעולם הבידור – ראפ, פרסומות וסרטים – גם הסדרה מאוד כיפית לצפייה. שאקיל אוניל כבר בן 50, אבל לא נעלם לרגע מהנוף גם אחרי שפרש, וחבר בצוות הפרשנים הפופולרי של רשת TNT לצד צ'ארלס בארקלי. הוא מתיישב על הכורסה ובגדול, לא סותם לרגע. הוא מציג את גרסתו לאירועי המפתח בכמעט שני עשורים של קריירה, שנעה כרכבת הרים מסחררת. הוא מספק הצצה אל המוטיבציות שלו, כמו גם אל האגרסיות שלו, ואל העובדה שיש לו שני מצבי צבירה בלבד: או שהוא מחויך, שמח ועושה שטויות (שאק הכיפי), או שהוא עצבני, רותח וכדאי לכולם לתפוס מרחק (באמת, תתרחקו). אין אמצע. הפרקים הראשון והאחרון הם גם המעניינים יותר בהיבטים אלה, משום שאלה גם הפרקים שהאדם שמאחורי המותג מבצבץ קצת יותר.
כמה יותר? לא מאוד, ואם עקבתם אחרי הקריירה של שאקיל בזמן אמת, לא תמצאו בסדרה מידע חדש שיודע להסעיר. הפוקוס שלה הוא הדור שלא ידע את שאק. מהרגע הראשון שאקיל מבהיר שזה המופע שלו, בכללים שלו, ואין לאף אחד אחר מקום בו, כשבכל צומת שבה הן ייפגשו: התדמית תגבר על המהות. זאת אומרת, מתראיינים בה שחקנים, מאמנים, בני משפחה – דמויות המפתח בקריירה של שאקיל, מפיל ג'קסון ועד לפט ריילי, מפני הארדוויי ועד לדוויין וייד. אבל אף לא אחד מהם יגיד עליו מילה רעה, או פשוט יאיר את המשחק של שאקיל או את האישיות שלו באור שלילי, או כזה שיאפיל עליו.
אף לא אחד מהמשתתפים נמנה, למשל, עם יריביו של שאקיל לאורך השנים. לא האקים אולג'ואן שהביס אותו בסדרת הגמר הראשונה שלו. לא טים דאנקן, האיש הגדול השני של התקופה, שזכה עם סן אנטוניו בחמש אליפויות ונחשב ההפך המוחלט משאקיל – מי שמתרכז אך ורק בכדורסל יעיל. דאנקן אפילו לא מוזכר בסדרה, והפיצוץ המפורסם עם קובי בראיינט המנוח, שהיה הסיפור הגדול של ה-NBA, מובא באופן שיש בו בעיקר לצאת ידי חובה, כאשר גם חלקו של קובי בשלוש האליפויות לא מודגש, אם לנקוט לשון המעטה.
רבות מדובר על "הריקוד האחרון" של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס מודל 98', שפתחה את הצ'קרות של סדרות הדוקו-ספורט שזורמות לאחרונה בשירותי הסטרימינג. אבל צריך לומר ש"שאק" היא לא "הריקוד האחרון", ולא רק בגלל ששם היה סיפור שהיה גדול אפילו מסך המרכיבים שלו: זה לא "הריקוד האחרון" כי אין פה את האומץ לשים על המסך גם את מה שפחות נוח, וממרומי הגיל גם לדבר על זה בכנות. למה, למשל, סף השבירה של הקבוצות של שאק היה כה נמוך, שהוא חטף סוויפ אחרי סוויפ (הפסדי סדרה על האפס) כשהוא בשיא הקריירה שלו, ומה זה אומר על היכולת שלו להנהיג? מה החלק שלו בכך שגם אורלנדו, גם הלייקרס וגם מיאמי – שלוש הקבוצות המשמעותיות בקריירה שלו – ויתרו עליו, השחקן הכול כך דומיננטי? מה לעזאזל כל כך מסובך עבורו מבחינה פסיכולוגית בעמידה על קו העונשין? ואלה רק שאלות מתחום הכדורסל שלא מקבלות מענה. אפילו לא מהחיים האישיים.
ההיסטוריה כידוע נכתבת על ידי המנצחים. שאקיל אמנם לא משכתב אותה בסדרה הזאת, אבל הוא בוחר את מה שהוא מעדיף שיישכח. באופן כן, הוא נותן להציץ בעיקר אל הילדות שלו, אל העבר הרחוק והיחסים הסמכותניים עם אביו המאמץ. את העבר הקרוב יותר הוא שומר לרוב צמוד לחזה. ברגע של כנות נדירה בפרק האחרון בסדרה, וסליחה על הספוילר הקטנטן, נפלט לו חצי משפט שניכר שלא היה מתוסרט, על קובי שמת בתאונה ואחותו של שאקיל שמתה מסרטן. לכמה שניות יש שם שאק חשוף יותר, אמיתי וגם פגיע, עם אותה הבעת פנים אבודה מהימים ההם, כשהוא ניצב על קו העונשין. בלי הצגות. רק הוא והטבעת. רק הוא והאמת.