כשאנשי אתר זה התכנסו לאחרונה לבחירת 25 הסדרות הכי טובות של 25 השנים האחרונות, אחת הדילמות המעניינות ביותר נגעה ל"משחק הדיונון" ("Squid Game"). מצד אחד: איך אפשר להתבונן על העשורים האלה בלי להתעכב על נטפליקס, ובפרט על הלהיט הגדול בתולדותיה - מקרה יוצא דופן של קונצנזוס בין מאות מיליוני צופים לקהל המבקרים שהשכיל לראות מעבר לחזות הילדותית שלה. מצד שני: באותם ימים הייתה רק עונה אחת להסתמך עליה, כשהשנייה ממתינה מעבר לפינה. הפחד לבחור ב"משחק הדיונון", ואז תוך חודש לגלות עונת המשך שתפגע במורשת שלה או סתם תהיה בינונית, הכריע.
יהיה צריך לתת לזה עוד קצת זמן להתבשל בזיכרון, וגם לראות איך העונה החדשה של "משחק הדיונון" מתקבלת אצל הציבור שינוע אליה בכמויות, אבל יש מצב שהסדרה הצדיקה רטרואקטיבית את מיקומה באותה רשימה. שלוש שנים חלפו מאז שלהיט ההישרדות הקוריאני התפוצץ כמו ראש של מתמודד ב"דג מלוח" רצחני, והחידוש שלו לעונה נוספת (ולעוד אחת, אחרונה, שצפויה לעלות ב-2025) היה בלתי נמנע ובכל זאת מעורר דאגה. כי לכו תמשיכו סדרה שכל הקטע שלה הוא ש-455 מגיבוריה מצאו את מותם בדרך לקו הסיום, ובכלל, לכו תקבלו את כל ההחלטות הנכונות במהלך הסיבוב הנוסף שלה. רק שנטפליקס ביקשה יפה ובטח שילמה כהוגן, אז לכו תסרבו לה.
למרות שחלפו שלוש שנים, למזלם של צופי "משחק הדיונון" הם צריכים לזכור שלוש דמויות בלבד - שהן גם שלוש המרכזיות היחידות ששרדו את עונת הבכורה. סונג ג'י-הון (זוכה האמי לי יונג-ג'ה) הוא שחקן 456 והזוכה של "משחק הדיונון" הראשון שהתוודענו אליו, ששנתיים אחרי הזכייה ב-4.56 מיליארד וון עדיין מסרב לגעת בשטרות מדממים כל כך. במקום זה הוא עובד על נקמה במשחק הסדיסטי ומארגניו, נקמה שלא ממניעי כסף אבל שהרבה כסף מעורב בה. וואנג ג'אן-הו (ווי הא-ג'ון) הוא הבלש שהסתנן למשחק, נפגע, החלים, חזר למשטרה ועדיין נחוש לפרק אותו, על אף שהוא לא מוכן לגלות מי ירה בו: אחיו וואנג אין-הו (לי ביונג-הון), שהוא "איש החזית", הבוס הגדול של המשחק והדמות השלישית שרצוי לזכור. כל השאר הם שחקנים חדשים או דמויות משנה שקורותיהם מהעונה הקודמת לא באמת רלוונטיות.
"אנחנו צועדים לימים רעים יותר": כוכב ויוצר "משחק הדיונון" בריאיון ל-mako
מכאן, העונה השנייה של "משחק הדיונון" צריכה למצוא מה לעשות עם עצמה כשאפקט ההפתעה נגזל ממנה. ב"דג מלוח" הבא שיגיע - והוא יגיע - היחידים שיופתעו מהירי ההמוני הם המשתתפים במשחק. ובצמד הפרקים הראשונים של העונה הסדרה פועלת לפי רציונל "חיכינו שלוש שנים, מה זה עוד שעתיים": בעודה מחברת בין סיפורי שתי העונות, "משחק הדיונון" משתדלת להיות דרמת מתח אנושית ורצינית ונופלת לא פעם. מנסה לשחק לנו בציפיות, אבל בפועל פשוט לא עומדת בהן. ועם כל הכבוד ליכולת של היוצר וואנג דונג-היוק להפוך אפילו משחק אבן, נייר ומספריים לטלוויזיה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, סף הריגוש נחצה רק כשמשתתף 456 מוצא את דרכו בחזרה למשחק.
את הנסיבות שמחזירות את 456 למשחק עדיף לא לגלות, כי ספוילרים, אבל כן ראוי להתריע שאם פתאום נדמה שהמשחקים הפכו לתמימים ונטולי סיכון אמיתי למשתתפים - זה למראית עין בלבד. בפני המחזור הנוכחי של "משחק הדיונון" מוצגת האפשרות לפרוש הביתה לאחר כל סיבוב, והעובדה שיש בו מי שדוחף להישארות אמורה הייתה להטעין את הסדרה בקומה נוספת של ביקורת חברתית. בפועל זה רק הופך את המנגנון הפנימי שלה להרבה פחות הגיוני או אמין, למרות שגם מהמוקש הזה היא מצליחה להתחמק באופן סביר. עוד הבטחות ששווה לפזר נוגעות לכך שהפעם יש אפילו עלילה מאחורי הקלעים של המשחק, וכמובן ששורת משחקי ושירי ילדים חדשים שישתלטו על טיקטוק בעוד 3, 2, 1.
בדיוק כשם שעונת הבכורה של "משחק הדיונון" לא הייתה מושלמת - אך כן מפתיעה, חשובה וסוחפת מעבר לכל דמיון - כך גם עונת הסנדוויץ' מתקשה בנקודות מסוימות לאורך שבעת פרקיה ומרגישה חלשה בעיקר בקצוות. העונה הזאת לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לאבד את התותחים הכבדים שנותרו לה מהסיבוב הקודם, מה שמנמיך במעט את מדד המתח בכל הנוגע לגורל הגיבורים המרכזיים, ואנשים שמראות שואתיים זה הקטע שלהם יגלו עונה עם יותר טרור פסיכולוגי מאשר טרור מפורש. ובכל זאת, מקומה של "משחק הדיונון" בראש מצעדי הצפייה והביקורות ממשיך להיות בטוח וממשיך להיות מוצדק. זו הייתה ונותרה חוויה טלוויזיונית שאין שנייה לה, אבל כן יש לה עונה שנייה.