אנחנו פוגשים את קאסי באודן כשנה אחרי הנקודה בה עזבנו אותה בסיום העונה הקודמת של "הדיילת". בינתיים, היא עזבה את דירתה הקטנטנה בניו יורק הקודרת והמנוכרת לטובת בית מרווח ונעים בלוס אנג'לס השמשית; היא נכנסה לזוגיות יציבה עם מרקו, צלם במקצועו ואיש מתוק ומאוזן שמאפשר לה שקט נפשי; נוסף לעבודתה כדיילת, היא התחילה לעבוד כסוכנת CIA אזרחית, תחת פיקודו של בנג'מין הקשוח - שלא ממש מרוצה מהחריגות החוזרות ונשנות שלה מהכללים ומהנטייה שלה להתערבב קצת יותר מדי לאנשים אחריהם היא עוקבת; היא גם מקפידה להגיע לפגישות של קבוצת האלכוהוליסטים האנונימיים – העונה נפתחת כשקאסי מציינת שנה לפיכחות שלה. בייסיקלי, קאסי היא עכשיו הקלישאה של "אני מנסה להיות אדם טוב יותר ולעשות בחירות נכונות יותר".
קאסי אמנם מספרת לעצמה שהיא השאירה את הבלגן – בין אם זה הבלגן הפלילי אליו נקלעה ובין אם זה הבלגן האישי שלה – מאחוריה, אבל הנטייה שלה להרס עצמי לא דעכה. היא פשוט תוקפת ממקום אחר שקאסי עדיין לא יודעת לזהות. במקום לטשטש את עצמה בעזרת בקבוקי וודקה קטנטנים ולחוש באמצעותם את הריגוש הקטלני שבסכנה, היא מתמסרת כאמור לעבודתה ב-CIA ומתעלת אליה את היצר ההתמכרותי. ואכן, גם הפעם, קאסי מוצאת את עצמה בליבו של כאוס. בעונה הראשונה, כזכור, היא התעוררה לצידו של אלכס המת וחששה שהיא זו שרצחה אותו; בעונה השנייה, היא מתבקשת לעקוב אחרי אדם מסתורי בברלין ולבסוף עומדת מטרים ספורים מפיצוץ הרכב שלו כשהוא בתוכו. הפעם, ברור לה שהיא לא אחראית למתרחש, אבל היא עדיין חוששת: כמה רמזים שליקטה גורמים לה להאמין שבחורה שזהותה לא ברורה שואפת להתחזות אליה ולהפליל אותה בפשעים נוראיים.
אנני, שכבר עזבה את עבודתה כעורכת דין של מאפיונרים ומתקשה להשיג עבודה חדשה ומוסרית יותר, ומקס, שנראה שמעולם לא היו לו חיים שלמים משל עצמו, מתארחים כעת אצל קאסי באל איי – ובמקום להנות מחופשה רגועה הם נשאבים איתה לטירוף שהוא חייה ועושים מעל ומעבר כדי לעזור לה לחבר את החתיכות של הפאזל וללכוד את המתחזה. אבל הטרללת הזו היא לא היחידה שקאסי צריכה להתמודד איתה. במקביל, היא מקבלת מסר משונה ממייגן, שנמצאת במנוסה מהצפון קוריאנים ואף אחד לא יודע איפה היא נמצאת כבר שנה שלמה. ולא רק זה: בני זוג לכאורה-חביבים שפגשה לכאורה-במקרה בברלין שכרו את הבית שליד ביתה של קאסי, והם כנראה מתכננים משהו מפוקפק. את הקשר הלוגי בין כל הקצוות הפתוחים האלה, במידה ואכן קיים כזה, נגלה בוודאי בשלב מתקדם יותר של העונה (הביקורת נכתבה לאחר צפייה ב-4 פרקים מתוכה).
במישור הפסיכולוגי, העונה השנייה של "הדיילת" כמעט מצליחה להגיע לרף של קודמתה. בעונה הקודמת, כזכור, מותו של אלכס צילק את הגיבורה ובמצבים של סטרס היא נהגה לברוח ל- mind palace שלה, מקום דמיוני שמתקיים במוחה ובו ניהלה "שיחות" ממושכות עם אהובה המנוח ובאמצעותו עם עצמה ועם זכרונותיה המודחקים מהעבר. בעונה הנוכחית, אלכס כבר לא נמצא שם: במקומו, כשקאסי מזנקת אל המיינד פאלאס היא פוגשת שם גרסאות שונות של עצמה: קאסי הילדה, קאסי השיכורה והפרועה, קאסי הדכאונית וקאסי שהיא הייתה יכולה להיות אילו הייתה מקבלת החלטות שקולות יותר. זו המחשה יפה של מערבולת פנימית: הקאסיות השונות שמרכיבות את קאסי האמיתית עוזרות לה לנווט, אבל גם מוציאות אותה מאיזון, ומבהירות לה שהיא לא סיימה להכחיד את השדים הפנימיים שלה. הסצנות הללו הן אמנם לא מרגשות ועמוקות כפי שהיו הסצנות האינטימיות עם אלכס בעונה הראשונה, שאופיינו בתנועה חופשית יותר על הסקאלה שבין התפרצות להתכנסות, אבל הן כן מיטיבות לתאר את מצוקתה של הגיבורה.
את המניירות ההיסטריות של קאסי, שלא ברור אם הן תוצר של בימוי נלהב או של אובר-אקטינג של השחקנית הראשית, ניתן היה לייחס בעונה הקודמת להיותה של הדמות שיכורה או מטושטשת רוב הזמן - וזה עבד מעולה. בעונה הנוכחית, לעומת זאת, לא תמיד יש הצדקה להבעתיות האינטנסיבית שלה. למרבה המזל, הפגם הקטן הזה לגמרי נסלח. גם אם הכל כאן קצת מוגזם, קיילי קוולו, שמגלמת כידוע את קאסי, מציגה גם בעונתה השנייה של הסדרה תצוגת תכלית מרשימה של משחק. היא מקפידה להתעכב על כל ניואנס וניואנס של קאסי (האמיתית) ושל שאר הקאסיות (המדומיינות) ומדגימה עבודת דמות של אישה מורכבת ומתוסבכת שנעה בין מצבים של הדחקה, חרדה קיומית ודבקות אובססיבית במטרה. גם שחקני הסדרה האחרים עושים עבודה מצוינת. זושה מאמט (שמגלמת את אנני) ממשיכה להיות המצטיינת שלנו, ושמנו עין גם על אלנה אובך, בה התאהבנו עוד בתפקיד אמא של קאסי ולקסי ב"אופוריה" והתאהבנו שוב ב"הדיילת", שבה היא מגלמת את קרול הדיילת המשעשעת והערמומית.
אולי ההשוואה כאן לא הוגנת, אבל לעונה הראשונה של "הדיילת" היה את יתרון ההפתעה – כלומר, בפרק הראשון שלה, לא יכולנו להעלות על דעתנו כמה מסועפת תהיה הפרשה שקאסי, בחורה מעורערת אך רגילה בסך הכל, מצאה את עצמה במרכזה - והתדהמה הזו התלבתה עוד עם כל התרחבות של העלילה. בעונה השנייה, אנחנו כבר יודעים להניח מראש שקאסי תעמוד שוב בליבה של תעלומה מסובכת, ובהתאם - ההסתעפות הפסיכית של האירועים פשוט פחות מסעירה.
אבל הבעיה בעונה השנייה של "הדיילת" גלומה, יותר מכל, בסיפור שלה. העונה הראשונה של הסדרה התבססה על הרומן באותו השם מאת כריס בוהאליאן. העונה השנייה לעומתה יצאה לדרך בלי מקור ספרותי להסתמך עליו, וזה מורגש. קודם כל, היא לא התניעה כמו שצריך: היעדר ההיכרות הבסיסית שלנו עם האיש שמתפוצץ במכונית לא מאפשרת לנו לפתח עניין מספק בתעלומת מותו (בניגוד לתעלומת מותו של אלכס הכריזמטי והמסקרן, שסחפה אותנו מהרגע הראשון).
אבל מעבר לזה, משהו במבנה של הסדרה השתנה. אם בעונתה הראשונה הייתה הפרדה ברורה והכרחית בין קו עלילה מרכזי לקווי עלילה משניים, בעונה הנוכחית "הדיילת" מנסה לתת מקום שווה להכל ולחבר את כל הסיפורים זה לזה - אבל היא לא ממש מצליחה, והתוצאה מעט מפוזרת ולעיתים גם לא הגיונית. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הקאמבק הלא מוסבר של מירנדה. ברור שגמענו בשקיקה כל רגע ורגע של האישה הזו על המסך בעונה הקודמת, וגם בעונה הנוכחית הגעתה העלתה לנו חיוך על הפנים, ועדיין: לא ברור מה היא עושה כאן, איך היא הגיעה לכאן ולמה היא הגיעה לכאן. דוגמה נוספת היא בדמותו הנשכחת של מרקו או בדמותה הלא מספיק מגובשת של גרייס.
"הדיילת" עדיין סוחפת – העריכה שלה, הקצבית והמסחררת, עדיין מצליחה לגרום לנו להיות מרותקים למסך. והיא עדיין מעוררת רגש, מתח ועניין, אבל עונתה השנייה של "הדיילת" פשוט לא טובה כמו הראשונה – מהסיבה הפשוטה שהיא נוגסת יותר ממה שהיא יכולה ללעוס.