בשנתיים האחרונות אנחנו צופים בהמון סדרות שמבוססות על פודקאסטים ועל כתבות - כלומר סדרות מתוסרטות שמבוססות על עבודה עיתונאית. "פאם וטומי" מבוססת על מאמר מהרולינג סטון, "נוכל הטינדר" על כתבת תחקיר בעיתון סקנדינבי. סדרות כמו "הנושרת", "WeCrashed" ו"ג'ון הנבל" מבוססות על פודקאסטים. וזה די הגיוני, ז'אנר הטרו-קריים התפוצץ קודם כל בפודים ואז בדוקו, ואחר כך הטלוויזיה המתוסרטת הבינה שמדובר במדיום שכולל את הדבר העיקרי שהיא צריכה - סיפורים חזקים.
הסדרה החדשה "הכל אודות פאם" ("The Thing Abour Pam") מבוססת גם היא על פודקאסט של "דייטליין", תכנית התחקירים של רשת NBC. הפרשייה שבמרכזה כוללת, כמקובל, דמות אקסצנטרית במיוחד שמצליחה לשטות בכל סובביה עד שמתברר שהיא רוצחת. הפעם זו פאם הופ, אישה מלחיצה שבימים אלו מרצה מאסר עולם בכלא במיזורי. לנעליה הטלוויזיוניות נכנסה לא אחרת מרנה זלווגר, שעל מנת להתאים למידותיה הולבשה בחליפת שומן וקיבלה שלל כותרות "אנרקוגנייזבל" (למרות שהיא לגמרי מזוהה). חליפת השומן של זלווגר עוררה דיון מעניין, כי היא נחשבת באזורים מסוימים כלא לגיטימית יותר, סוג של בלאקפייס לשמנים שאוטומטית הופך כל דבר לקומי ומלעיג. הרי לתפקיד הזה היו יכולים פשוט לקחת שחקנית שמנה (או שזלווגר הייתה מעלה כמה קילוגרמים בשביל התפקיד, זו לא תהיה הפעם הראשונה).
אז רנה זלווגר בחליפת שומן - כבר משהו שחייבים להתייצב לפרק הראשון שלו, אבל רוב הסיכויים שלא תחושו צורך להמשיך גם לשני. זלווגר, הלא היא פאם, היא סוג של קארן - כינוי גנאי לאישה לבנה בגיל העמידה עם גוונים בלונדיניים, חובבת מיקרו-אגרסיות גזעניות וצעקות על נותני שירות. מישהי שכיף לשנוא. מאפיין נוסף שהוסיפו כאן לקארן - רוצחת חסרת מעצורים. במסווה של טוב לב כופה פאם את עזרתה על חברתה האומללה וחולת הסרטן, שערב אחד נמצאת מתה בביתה. בסיוע עדותה הנחרצת של פאם בעלה של החברה מואשם ואף מורשע ברצח, אבל חקירה עיקשת מגלה שפאם, ששכנעה את חברתה להעביר לחשבונה את כספי ביטוח החיים שלה, היא בכלל הרוצחת, ויותר מזה - שזו ככל הנראה לא הפעם הראשונה שרצחה.
מהרגע הראשון אנחנו יודעים שפאם היא הרוצחת, והאמת היא שמצפייה בסדרה גם לא ממש ברור איך היא מצליחה לשטות באנשים שסביבה. פאם בגילומה של זלווגר היא דמות כיפית, אבל היא עוברת כאישה כל כך אגרסיבית, מלחיצה ומשוגעת, על סף הקריקטורה. במהלך הסדרה רבים ממכריה של פאם מעידים עליה שהיא "אישה טובה" למרות שלנו, הצופים, ניכר לחלוטין שהיא לא, וזה מרגיש קצת מפוספס.
הבעיה העיקרית עם הסדרה היא שמשום מה החליטו שהיא תהיה קומדיה. יש בה קריינות היתולית (מהביקורות בחו"ל מתברר שזה הקריין של דייטליין - כך שמדובר בקריצה לתכנית שבה נחשפה, אבל כאן היא מקבלת נופך קומי ונורא, נורא מעצבן), היא מרגישה כמו פרודיה על טרו-קריים וכל הדמויות בה, בעיקר הנשיות, מגוחכות נורא, אפילו ג'ודי גריר האהובה שמגלמת את התובעת המחוזית. בהתחשב בכך שמדובר ברצח אמיתי מאוד של אישה עם ילדים, זה מרגיש אפילו קצת לא נעים.
יכול להיות שזו חליפת השומן שהובילה לטון הכללי, או שהיא סתם משתלבת בה, אבל איכשהו זה לא עובר. הסדרה לא מוצלחת כקומדיה ולא מותחת כדרמה, היא סתם, בינונית. בינג' צליח, אבל כזה שירגיש אחר כך כאילו התמלאתם מאוכל לא טעים. רנה זלווגר כן מזכירה לנו שהיא שחקנית טובה, אבל את זה ידענו עוד מלפני, ואת החלקים המהנים בסדרה היא מחזיקה לגמרי על כתפיה. הגיע לה מעבר מוצלח יותר לטלוויזיה (ואילו פאם הופ, בואו נודה, יכלה לגמרי להסתפק בפחות), אולי גם כזה שכולל פחות חליפות שומן ויותר תסריט מעולה.