בהיסטוריה המפוארת של המשחקים האולימפיים שמור מקום מיוחד לקרי סטראג. סטראג לא היתה הבכירה בין "שבע המופלאות", כפי שנקראו המתעמלות שזיכו את ארה"ב במדליית הזהב הקבוצתית הראשונה בתולדותיה באולימפיאדת אטלנטה 1996. שנון מילר היתה הכוכבת, צמד הדומיניקיות (דוז ומוצ'יאנו) סגניותיה. סטראג היתה רק הרביעית ברשימה. אבל כל כובדן של שבע מדליות זהב הוטח על כתפיה ברגעים האחרונים של התחרות: הזכייה האמריקאית הראשונה אי פעם עמדה בסכנה לאור ביצועים בינוניים על סוס הקפיצות, וסטראג היתה צריכה להציל את האומה. כבר בקפיצה הראשונה חשכו עיני האמריקאים; לא רק שסטראג נפלה - היא גם קרעה שתי רצועות בקרסול. נוכח סטראג הצולעת, הצופים כבר ראו את החלום האמריקאי שלהם מתאפסן לפחות לארבע שנים. אבל סטראג, בניגוד לכל הציפיות, התייצבה לקפיצתה השנייה, ולא רק שהתייצבה, היא גם השלימה אותה בהצלחה, עם שתי רגליים על הקרקע וציון שהבטיח היסטוריה. קשה להמעיט בעוצמת הדרמה של הרגע הזה; סטראג נולדה שם כאייקון אמריקאי וכאגדה אולימפית.
אבל במבט נוסף אפשר להתעכב גם על הפרטים שטושטשו בהילת הניצחון המסמאת. אמנם קשה להמעיט בדרמה, אבל קשה לא פחות להתעלם מהכאב שאופף את סטראג, כאב שאין בו שום הרואיות. היא לא מצליחה להישאר על שתי רגליה ולו לשנייה עם סיום הקפיצה. את מחוות התודה הנדרשות בסיום התרגיל היא מבצעת על רגל אחת, ואז קורסת אל המזרן, מתקפלת מכאבים, וגוררת את עצמה על ארבע אל שוליו בפנים מכורכמות. בתוך הצוות המקצועי והרפואי שעוטף אותה מבליח מדי פעם פרצופה המיוסר. כשהמאמן בלה קרולי נושא אותה בזרועותיו אל מחוץ לאולם, היא מצליחה בקושי לזייף חיוכים לצופים. על הפודיום, באותו רגע היסטורי, היא המתעמלת היחידה שלא מחייכת. היא פשוט רועדת. "הכאב הוא זמני", אומרת הקריינית בסרטון הוועד האולימפי, "גאווה היא לנצח".
סטראג אכן יכולה להיות גאה בעצמה על תצוגה אמיצה באורח בלתי נתפס - אבל היא כנראה היחידה שיכולה לעשות זאת. בדיעבד, זה לא אחד מהרגעים היפים בתולדות הספורט האולימפי האמריקאי. זה אפילו אחד המכוערים שבהם. ספק אם סטראג בחרה בו; ייתכן מאוד שהיא נדחפה אליו. קרולי - מאמן התעמלות אגדי, האיש שחתום על יצירת המופת נדיה קומנץ' ומי שהוביל את תור הזהב של התעמלות הנשים האמריקאית - עמד על הקווים ודירבן אותה לחזור אל סוס הקפיצות, חרף הפציעה הקשה. כשסטראג מתייסרת בזרועותיו של קרולי, הוא דוחק בה לנופף לקהל, לשמר את חזות ההצגה. בסרט "מתעמלת א'" מספרת מתעמלת העבר ג'ניפר סיי שכאשר צפתה בזה "כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא: למה אנחנו חוגגים את זה? אל תעמידו פנים שהיתה לה ברירה". אבל סטראג נדחפה אל הקפיצה השנייה לא רק באותו רגע, אלא גם בכל הרגעים שקדמו לה, בשנים הארוכות שבה התחנכה כמתעמלת-ילדה באחת מפסי הייצור הספורטיביים הנוקשים ואפילו האכזריים שיש.
הרגע ההרואי של סטראג הוא רגע סמלי, משום שיש בו לא רק את התגלמותה המושלמת של תרבות ההישגיות האמריקאית על הטוב והרע שבה, אלא גם דמות משנה שהפכה לנבל מרכזי בתרבות הזו: ד"ר לארי נסאר. נסאר, רופא הנבחרת האמריקאית, היה אחד האנשים הראשונים שחשו אל סטראג הפצועה. זו היתה האולימפיאדה הראשונה שלו, ומעטים מבין הצופים - אולי רק כמה מתעמלות שכבר עברו אז תחת ידיו הפולשניות - ידעו שמדובר בטורף מיני סדרתי ומסוכן. בדיוק 20 שנים מאוחר יותר התפוצצה לראשונה פרשת נסאר, ושטף בלתי נתפס של מתלוננות - למעלה מ-500 על פי הספירה האחרונה, הצעירה שבהן היתה בת שש כשנפגעה לראשונה - סחף את הרופא אל תא הכלא במישיגן, שם יכלה את שארית ימיו.
פרשת נסאר טלטלה את ארה"ב, שליוותה את החקירה ואת המשפט בתחקירים עיתונאיים, ראיונות, ציוצים, כתבות טלוויזיה ומגזין, שידורים מבית המשפט של וידויי המתעמלות, טקסי פרסים וגם סרט תיעודי קודם של HBO ("בלב הזהב", הזמין לצפייה בשירותי ה-VOD של הוט, יס וסלקום tv). למרות שהפרטים ידועים, קשה להפסיק להזדעזע מהם, ובעיקר ממספר הקורבנות המפלצתי. "מתעמלת א'" משחזר את הסיפור במיומנות באמצעות שני צירים מרכזיים: הקורבנות, ובפרט רייצ'ל דנהולנדר המרשימה, שהיתה הראשונה להתייצב בשמה נגד נסאר, ומגי ניקולס, מתעמלת מבטיחה שהקריירה האולימפית שלה נקברה ביחד עם תלונתה; ודסק התחקירים הנחוש של "האינדיאנפוליס סטאר", שהיה הראשון לחשוף את הפרשה. המעקב מבפנים אחר עיתונאי ה"סטאר" מקנה ל"מתעמלת א'" תנופה "ספוטלייטית" מעוררת השראה; הראיונות עם דנהולנדר, ניקולס, משפחותיהן ומתעמלות אחרות מעניקים לו עומק רגשי; ועל כל אלו נוסף האלמנט שבו הסרט מצטיין במיוחד: הקונטקסט.
נסאר לא היה רק חלק ממערכת מקולקלת אלא גם תוצר שלה. זו מערכת שטיפחה אותו, העניקה לו כוח כמשקל-נגד למאמנים קשי העורף (הוא היה הנייס-גאי, זה שמחייך למתעמלות ומגניב להן ממתקים לחדר) וטאטאה מתחת למזרן את מעשיו ואת התלונות נגדו. לא היה נסאר בלי סטיב פני, יו"ר איגוד ההתעמלות האמריקאי לשעבר שהקפיד לכבס את בגדי הגוף המוכתמים בבית (ברגע מדהים הוא מודה שאינו פונה לרשויות אכיפת החוק במקרה של תלונה). לא היה נסאר בלי לו אנה סימון, נשיאת אוניברסיטת מישיגן סטייט ששיקרה למשטרה בנוגע לתלונות עליו. ולא היה נסאר גם בלי בלה ומרתה קרולי ומשטר האימים שהנחילו בחוות האימון הטקסנית שלהם, ושהפך את הרופא, למרבה האירוניה מעוררת החלחלה, לאיש הטוב ("האור היחיד במקום הזה היה נסאר", אומר אחד העיתונאים). כל אלו פרטים בתמונה הרחבה שמצייר הסרט, ולפיה לא היה נסאר בלי מערכת הלחצים נטולת העכבות של עולם ההתעמלות כולו.
"מתעמלת א'" מציב את פעולותיו של נסאר בקצהּ הקרימינלי של תרבות ספורטיבית שמושתתת מלכתחילה על אלימות מנטאלית, פסיכולוגית ולעתים גם פיזית: השפלות, קללות, עיסוק בלתי פוסק במשקל, התעלמות מכאבים, סטירות. קו דק, שנחצה שוב ושוב, בין אימון התעמלות ואימון התעללות. הבסיס הנפשי של המתעמלות מפורק בשיטתיות במשך שנים של אימונים, עד שהאמון שלהן בתחושותיהן מתפורר לאבקת גיר. וכשהן מפסיקות להאמין שהן באמת רעבות (הן בכלל "שמנות") או שהן סובלות מפציעה ("עצלניות"), הן גם מפסיקות להאמין שיש משהו לא תקין ברופא שתוחב יד בלי כפפה לאיבר המין שלהן כדי לטפל בפציעה.
אבל זו לא רק הגישה הספרטנית והאכזרית של מאמנים כמו קרולי, או השתיקה והטיוח של מנהלים כמו פני. ישנו אלמנט נוסף יסודי, שאיפשר לכל זה להתקיים: העובדה שבמרכז האולם עמדו ילדות. כשקומנץ' זכתה בשלוש מדליות זהב ובציון 10 באולימפיאדת מונטריאול כשהיתה בת 14, היא הביאה פופולריות עצומה לענף ההתעמלות, אבל גם הולידה מגמה מסוכנת של הצערה: גיל המתעמלות צנח, מודל הגוף האטרקטיבי הפך ילדי וקטן מידות, והמאמנים הפכו - כמו בשיטות האימון המצליחות שיובאו מהגוש הקומוניסטי - לשליטים המוחלטים של אולם ההתעמלות. "בענפי ספורט אחרים האתלטים הם מבוגרים", אומרת סיי, "הם יכולים לקבל החלטות לגבי מה הם רוצים בהיגיון. אני לא חושבת שזה נכון בהתעמלות".
סיי היא אחת מהמנתחות הפנימיות החריפות של עולם ההתעמלות האמריקאי. כותרת המשנה של הספר שפרסמה ("Chalked Up") משרטט את כל חוליי הענף: "בתוך האימון חסר הרחמים, להיטות היתר של ההורים, הפרעות האכילה והחלומות האולימפיים החמקמקים של התעמלות העלית". "אנחנו אוהבים מנצחים במדינה הזאת", אומרת סיי, "זאת מדינה תחרותית. אנחנו מחשיבים את עצמנו כהכי טובים בעולם בכל דבר. אבל אני חושבת שהמחשבה שאנחנו מוכנים להקריב את ילדינו כדי לנצח קצת מגעילה אותנו. לא היינו אומרים לעולם שזה המצב". "מתעמלת א'" אומר בדיוק את זה, במסר שצריך להדהד הרבה מעבר לפרשת נסאר ואפילו מעבר לעולם ההתעמלות האמריקאי, משום ששיטות העבודה בענף הן עדיין, במקומות רבים, מדרון חלקלק ומסוכן (לא צריך ללכת רחוק; אפשר להיזכר במאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית הישראלית אירה ויגדורצ'יק, שהולכת על הקורה שבין הצלחה מקצועית ותלונות על התעללות). התעמלות היא ענף של אסתטיקה מרהיבה - אבל כדאי לבדוק מדי פעם את המזרן שבתוכו מסתתרת לא פעם דינמיקה מכוערת.