לקוחה נכנסת לסופרמרקט. במקום שהיא תראה ביצים וחלב מונחים על המדפים ומחכים לרכישה, מוצגים לראווה שואב אבק רובוטי, פיל חי בגודל מלא - וגם הירח. לא זה שלמעלה בשמיים, אבל אחד לגמרי זהה (והוא אפילו במבצע). עכשיו נותר לה רק לבחור.
כך נפתחת "החנות שיש בה הכל", ההימור החדש מבית כאן. אחרי "קופה ראשית", "מנאייק", "טהרן", "שעת נעילה", "חזרות" ו"המפקדת", לתאגיד השידור יש קהל אוהד שמשוכנע שכל דבר שיוצא תחת ידיהם של מחלקת התוכן בערוץ 11 הוא לא פחות מזהב טהור. ובאמת, אחרי שורה של הצלחות אדירות, קשה שלא להידבק בהתלהבות ולצפות בקוצר רוח ללהיט הבא שייצרו. מה שכן, זו נקודת פתיחה מסוכנת להיכנס איתה לפרויקטים חדשים, קל וחומר כשמדובר בסיטקום מוזיקלי ופנטסטי - ז'אנר שממילא לא כולם מתחברים אליו בקלות. או כמו שאמר זאת גדול המנסחים אייל שני: "זה או הצלחה ענקית, או, רוב הסיכויים, התרסקות איומה".
אבל בואו נתחיל מההתחלה. את הסדרה המוזיקלית החדשה יצר עוזי וייל, מכותבי "החמישייה הקאמרית", והבמאי הוא איתן צור, גם הוא מ"החמישייה". על הפסקול חתום מוזיקאי האינדי שלום גד. הקאסט כולל שמות כמו עידן אלתרמן, אבי גרייניק, אפרת בן צור, חי מאור וגם עמית אולמן ("העיר הזאת") בבכורה טלוויזיונית. הפרקים, שאורכם נע סביב שלושים דקות, בנויים כך שהם מלווים את חייהם היומיומיים של עובדי החנות, ומתמקדים בכל פעם בחבר צוות אחר.
ממש כמו "החמישייה", "החנות שיש בה הכל" עושה שימוש נרחב בנונסנס. היא לוקחת את המוסכמות והתבניות שמוכרות לנו ופותחת את המחשבה לאופציות שלא ידענו שקיימות - כמו לקנות את הירח, או להחליט לגנוב את הכותל המערבי מירושלים ולהחביא אותו, כי יותר מדי דם נשפך עליו ומישהו צריך לעשות עם זה משהו. תוך כדי זה היא מכניסה ביקורת חברתית. לצחוק על פמיניסטיות ודתיים זה חשוב, אך ההגחכה של הדמויות כל כך קיצונית שהמסר מתפספס וכל מה שנשאר זה קרינג'. אם אותה ביקורת הייתה קצת יותר מעודנת זה היה עושה שירות גדול למסרים אותם הסדרה מנסה להעביר. אותו נונסנס גם מאפשר ללהק את השחקנית המוכשרת עדי חבשוש שכבר עברה את גיל 30 לגלם דמות משנה של ילדה בת 8. זו בהחלט בחירה אומנותית לא שגרתית, שה"שגעון" הכללי של התכנית מאפשר להחליק אותה בגרון - אך היא בולטת לרעה בחוסר האמינות שלה.
עוד נקודה ששווה להתעכב עליה היא הבחירה לפרק את הסדרה לפרקים שעוסקים בכל פעם בסיפורה של דמות אחרת. זו בחירה מתסכלת בתחילה, מפני שלוקח זמן להבין את הדמויות ולהתעניין בהן. לעתים גם לא ברור למה הדמויות בוחרות לעשות דברים מסוימים, ומרגיש כאילו אין להן שאיפה או מטרה. חוסר ההבנה הכללית של למה הדברים קורים ומה הדמויות בעצם רוצות בשילוב העובדה שהעלילה העיקרית של הפרק לא קשורה כלל לפרק הקודם בהחלט יוצרת חוויה של תסכול. זה משתפר אחרי כמה פרקים ומתרגלים לזה, אך יכול להיות שעלילה עקבית שמתפתחת מפרק לפרק הייתה עובדת טוב יותר ועוזרת לצלול לתוך הסיפור והעולם.
לרוב בסרטי וסדרות מיוזיקל הרגעים שבהן הדמויות פוצחות בשיר הם רגעי מפתח, למשל בשעה שהגיבור מגיע לתובנה חשובה על חייו. ב"החנות", בחירת הנקודות בהן הדמויות מתחילות לשיר נדמית אקראית למדי. יש רגעים שזה עובד יותר ויש רגעים שפחות, כשהמאזניים נוטים יותר לצד של ה"פחות". הפרקים הראשונים לא חושפים למה היוצרים בחרו להשתמש בכלי האומנותי הזה, שהוא בחירה נועזת למדי (ומעטות הסדרות שמצליחות לגרום לזה לעבוד). דיאלוגים שלמים שמושרים היו יכולים להיות מדוברים ממש באותה המידה. ואם יתגלה שיש לבחירה הזו הצדקה זה יהיה מעולה, אבל אם המטרה היא רק להפוך את חוויית הצפייה למוזרה יותר לצופים אז זו בחירה לא מספיק מנומקת ולא ברורה במיוחד.
נקודה אחרונה וחשובה היא האסתטיקה של הסדרה. החל מהצבעוניות, דרך הצילום ועד לארט, "החנות שיש בה הכל" עושה שימוש יפהפה בכלים האומנותיים שיש ברשותה ויוצרת תמונה אחידה ואסתטית שמשרתת את עלילת הסדרה. הצבעים הכחולים משרים אווירה מסתורית ומופלאה והצילום הופך גם את החדר הרגיל ביותר למושך ומסקרן.
את ההבטחה הגדולה שלה, "החנות שיש לה הכל" מקיימת מעל לכל ספק. היא מופרעת, היא יפהפייה, היא בהחלט משעשעת והיא דבר שלא ראינו כמותו בארץ. לצד כל אלו היא גם קרינג'ית, לא ברורה ולעתים גם משעממת. גם חובבי הז'אנר המושבעים ביותר, בין אם מדובר בפנטזיה או במיוזיקל, ימצאו אותה קשה לעיכול - אבל מי שאולי כן יתחברו אליה הם חובבי הנונסנס המשוגע, דוגמת "ניצה ולחם" או "זאת וזאתי". מה שבטוח: היא לא מתאימה לכולם.