לפני כמה ימים התפרסמה רשימת 20 הסדרות הנצפות ביותר בשירותי הסטרימינג העולמיים, והעונה הראשונה של "חינוך מיני" הגיעה למקום השביעי המכובד (מקום אחד אחרי "סיפורה של שפחה", שהיא הסדרה היחידה ברשימה שלא שייכת לנטפליקס). מפתיע? לא ממש. "חינוך מיני", שעלתה ממש בתחילת השנה, הייתה בדיוק מה שהעולם צריך בתקופה כל כך טעונה. לא רק דיבור פתוח וישיר על סקס שלא עוסק במאבקי כוחות אלא בתקשורת שוויונית, אלא גם תזכורת מוצלחת לכמה סקס ואהבה יכולים להיות נעימים כשהצדדים המעורבים לא מגיעים אליהם עם מניעים נסתרים מלבד רצון בהנאה משותפת, קאסט חמוד ביותר של טינאייג'רים בריטיים, רפרנסים בלתי פוסקים לקומדיות הרומנטיות האהובות ביותר, סטיילינג מדהים שמטשטש את הגבולות בין התקופה הנוכחית לעשורים המאוחרים של המאה הקודמת, פסקול כיפי וג'יליאן אנדרסון אחת.
החדשות הטובות הן ש-2020 נפתחת עם עונה שנייה של "חינוך מיני", והיא לא פחות טובה מהראשונה. זה מתחיל מהרגע הראשון - העונה השנייה נפתחת באחת מהסצנות המצחיקות/מביכות ביותר שתראו, ומבהירה ש"חינוך מיני" חזרה כדי לספק את אותה הסחורה בדיוק, ולהיות אחת הסדרות הכי משמחות על המסך.
סקס וזוגיות הם עדיין הנושאים המרכזיים, כמובן, אבל "חינוך מיני" היא גם סדרה על התבגרות (ולא רק של המתבגרים), והדמויות הרבות בה ממשיכות לעבור העונה תהליכים אישיים והתפתחויות שמובילות אותם לעבר גרסה טובה יותר של עצמם. אוטיס מתמודד לראשונה עם העובדה שהוא לא תמיד הגבר הרגיש והנחמד; מייב ממשיכה לנסות לעשות מעצמה משהו למרות שאין לה רשת ביטחון או תמיכה כלשהי בבית והסביבה לא תמיד רואה את כל מה שיש לה להציע; ג'ין נזכרת איך זה מרגיש לפתוח את הלב לאדם חדש - לטוב ולרע; אדם, אריק, אולה ולילי לומדים כולם דברים חדשים על עצמם, על הנטייה המינית שלהם ועל מה הם מחפשים בקשר רומנטי; ג'קסון, השחיין החתיך והמתוק עם שתי האמהות שהן ההפך המוחלט אחת מהשנייה, ממשיך לנסות ולמצוא אושר בתוך החיים המושלמים רק לכאורה; ולמרות שמדובר בסדרה יחסית מתוקה וקלילה, העונה הזאת מצליחה גם לטפל במחיר הטראומה שמשלמות נפגעות (או נפגעי) תקיפה מינית, ואיך הטראומה הקולקטיבית הזאת יכולה לקשור בין נשים. אף אחד מקווי העלילה האלה הוא לא חדשני - את כולם ראינו אלפי פעמים והם מוכרים לנו, אבל האסתטיקה והטון של "חינוך מיני", שהיא קצת חנונית ונוסטלגית אבל גם מתקדמת מוסרית ויודעת איך לגעת בלב ברגישות נטולת קיטשיות, הופכים גם את הצפייה בקווי העלילה המוכרים והצפויים ללא פחות מתענוג.
הגדולה האמיתית של "חינוך מיני" היא שדווקא בתקופה שבה סקס הוא נושא כל כך רגיש, היא מצליחה לדבר באופן שהוא מצד אחד מלא כנות ופתיחות ומצד שני תמימות וקסם. יש בה איזון מדהים באופן בו היא מתייחסת לסקס מזווית של הנאה פיזית בלבד לבין התחומים ששייכים ליחסים בינאישיים ורגשות - ולאו דווקא רומנטיים. בשורה התחתונה, היא מעודדת את אותו הסוג של תקשורת פתוחה ורגישה בכל מפגש מיני. אבל - וזה אבל חשוב דווקא בתקופה הכל כך מפולגת ומפלגת הזאת - יש בה גם הרבה חמלה לאחר, וזה כולל את האחר השמרן. הדוגמה המוצלחת ביותר לכך היא אדם, שהתחיל את העונה הקודמת כבריון אלים והומופוב, אבל לאט לאט התברר שאלה נובעים בעיקר מפחד ושנאה עצמית. כשהוא זוכה לחמלה וקבלה - הוא מתחיל להתפתח, והקו הזה ממשיך גם העונה, באופן די מרגש.
גם הפעם, הרפרנסים התרבותיים של "חינוך מיני" מעוררים פרצי נוסטלגיה מהסוג הטוב ביותר. בפרק הראשון לילי מלווה את אולה ביומה הראשון בביה״ס ומכירה לה את הקליקות השונות, ממש כמו ששר ודיון עשו עבור טיי ב"קלולס", פעימות הלב הסקסיות שעוזרות לג'וני להדריך את בייבי ב"ריקוד מושחת" מקבלות פה טוויסט שייקספירי, ואחד השירים מ"קרא לי בשמך" יקרע לכם את הלב בדיוק ברגע הנכון. אבל אל דאגה, לא חסרים גם רגעים ביזאריים, שהשיא שלהם מגיע במחזמר מוטרף באדיבותה של לילי חובבת פורנו החלל.
עם כמה שמאתגר להשתמש במילה הזאת - "חינוך מיני" היא סדרה כמעט מושלמת. למעשה, אפשר לבקש ממנה רק שינוי אחד בעונות הבאות - שתציג לפחות דמות טרנסית אחת. די מפתיע שזה לא קרה עד עכשיו.