איפה: HOT 8 ו-HOT VOD
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשלושה פרקים
המלצת tvbee: כדאי וחשוב לצפות
בזמן שרוב יוצרי הדוקו מחפשים מגוון רחב של נושאים להתמקד בהם כדי לא להיתפס כחדגוניים, רון כחלילי מעולם לא חשש להפנות את עדשת המצלמה שלו שוב ושוב לשאלה שמעניינת אותו יותר מהכל - שאלת הזהות המזרחית. מאז ים של דמעות מהניינטיז, שסקר את תולדות הזמר המזרחי, ועד ערסים ופרחות: האליטות החדשות ו-אכלו לי, שתו לי: הדור הבא כחלילי סקר את השדה הסמנטי הרחב של הנושא האהוב עליו מכל זווית. לכן אולי זה היה בלתי נמנע שאחרי שנים, הוא סוף סוף יפנה לפיל שבחדר - התרבות הערבית.
הדוקומנטרי החדש שלו שנאת מוות, שמורכב משלושה פרקים בני כ-45 דקות, מתעלם בראשיתו מהקשר המזרחי לטובת התמקדות בשנאה הגוברת של הציבור היהודי-ישראלי למיעוט הערבי-ישראלי, לפלסטינאים ולערבים וערבית ככלל. שאלת המוקד שאיתה יצא כחלילי לדרכו היא איך הקריאה "מוות לערבים" הפכה לכל כך נפוצה ומרכזית בשיח הישראלי, ומי מרוויח מזה. לא נראה לי שיפתיע אף אחד להבין שהתשובה היא "הימין".
כחלילי הוא מראיין מצוין, מהסוג שמצליח לבנות אמון עם מרואייניו ולהוציא מהם זיקוק בלתי מתווך של מהותם ומהות דעתם, אבל שינוי העמדה שדרש הסרט שמט את הקרקע היציבה הזו מתחת לרגליו. אם עד כה הוא הגיע לסרטיו מתוך עמדת המזרחי, או לעיתים קרובות, המזרחי השמאלני הליברלי שמלא בביקורת על הממסד הציוני, שנאת מוות לא משאיר לו ברירה להיות מסומן כשמאלני אנטי ציוני. בתור יוצר ששוחה בזרמי פוליטיקת הזהויות שנים לפני שבכלל הגדירו אותה ככזו, אובדן היכולת להישען על זהות משותפת בבירור מקשה עליו להוציא את המיטב שלו.
לכן הפרק הראשון של הסדרה מעט מקרטע. כחלילי בוחן את האווירה הציבורית כלפי ערבים דרך ייצוג תקשורתי, יחס פוליטי ובעיקר, דרך יחס הרחוב. הראיונות שלו עם שונאי ערבים מוצהרים פחות או יותר, כמו גם הביקור שלו במטה של תנועת "אם תרצו" לא מצליח להביא שום דבר חדש, יוצא דופן או מפתיע למסך. הוא הרי השמאלני שבא להציץ פנימה, והתוצאה לא מתעלה על אותו ויכוח שנשקף מאלפי פאנלים של מגזיני חדשות. כשהפרק הראשון מסתיים עם אמירתו של איש חינוך על "אנחנו פשוט יושבים על חבית של אבק שריפה", מה בעצם לא ידענו לפני?
עם זאת, שנאת מוות מתחילה לתפוס תאוצה מרגע שכחלילי מתחיל לחזור לאלמנט שלו: בפרק השני הוא מתמקד בשני ישובים שהביעו התנגדות לרכישת אדמות ע"י ערבים, עפולה וכפר ורדים. האמירות הגזעניות הברורות לא מפתיעות כשהן מגיעות מהצד הימני, השמרני והדתי של עפולה, בעיקר כי ראינו אינספור כאלו, אבל כשאותן אמירות בשינוי אדרת מושמעות בבית משפחת מליק בתוספת התפלפלות פוסט-מודרניזם אנחנו סוף סוף מקבלים הצהרות שנדיר יותר לשים עליהן ספוטלייט.
לצד הביקורת החדה על שמאלני יפו שדוחקים החוצה בג'נטרפיקציה את תושבי העיר המקוריים וכל הישובים המפונפנים שיושבים על חורבות כפרים ערבים, החוד של שנאת מוות סוף סוף ננעץ במקום הנכון. גם הפרק האחרון, המאמץ הכי מובהק של כחלילי לחבר את הסדרה לעץ הסדרות שיצר עד כה, בהחלט נוגע בנקודה מהותית ולא מספיק מדוברת - ההתרחקות של היהודים יוצאי עדות המזרח מהשורשים הערבים.
כחלילי מצליח לכל אורכה להיות סקרן, דעתן ומעניין, והוא עדיין אחד מיוצרי התעודה המעניינים ביותר בישראל, אבל דבר אחד מונע משנאת מוות להפוך לסדרה חשובה - לא ברור למי בכלל זה מיועד. לשמאלנים שרוצים לצקצק את עצמם לדעת? לימנים שונאי ערבים? לאנשי מרכז שטרם החליטו? לערבים זה בטוח לא, הם יודעים יותר מכולנו. כחלילי, על אף עמדת המוצא המובהקת, לא באמת ישנה את דעתו של אף אדם, ולכן כל מה שנותר זה התיעוד עצמו. זה טוב שישנו תיעוד של הרגע הזה בזמן, אבל האם באמת היינו צריכים אותו כדי להבין שאנחנו יושבים על חבית של אבק שריפה? מספיק לפתוח את הפייסבוק ולקרוא טוקבקים צוהלים על מות ערבי. כל ערבי.