האמת היא ש"האמת", דרמת המסתורין החדשה של כאן 11, היא לא כל כך חדשה: עבור הצופים בטריטוריות שונות מעבר לים, בהן ארצות הברית ובריטניה, היא כבר זמינה מאז חודש מאי - באמצעות שירות סטרימינג קיקיוני שנקרא Acorn TV מבית תאגיד AMC האמריקאי. אז איך קורה מצב כזה, שסדרה כחול-לבן נמכרת לחו"ל עוד לפני שידורה ואז גם משודרת שם לפני שנוכל לצפות בה? התשובה מתחילה בתא השירותים הכי מפורסם במדינה.
"האמת", שיצרה התסריטאית והבמאית דפנה לוין ("בטיפול", "אופוריה") לצד אורית זמיר, דרור משעני ועידית אברהמי, היא למעשה סדרת דרמה על רצח תאיר ראדה. היא בשום שלב לא קוראת לילדה בשמה, ושומרת על חופש יצירתי נרחב - אבל זו נקודת המוצא שלה, והיא אמורה להיות ברורה לכל ישראלי שצופה בה. ובמקום להיכנס לבוץ הטובעני שאין שום דרך לצאת ממנו בשלום, היא קופצת עשור קדימה: משפט הרצח של אותה "תאיר ראדה" נמשך, ואותו "רומן זדורוב" ניצב בפני עוד הכרעה של עוד ערכאה. רק שאז, כש"האמת" הופכת באופן רשמי מ"מבוססת על" ל"נכתבה בהשראת", מתגלה באותה נקודה באותו בית הספר גופה חדשה.
הישראלי הממוצע לא צריך ש"האמת" תסביר לו עד כמה הרצח המקורי נפיץ, ולמה המחאה למען ונגד החשוד המרכזי היא כזו אמוציונלית. זו מן הסתם גם הסיבה לאיחור של הסדרה, שלא רצתה לעלות בעיצומם של טריגרי 7 באוקטובר והמלחמה (שבואו, הם לחלוטין עדיין נוכחים). ומאחר שמדובר בסדרה שמיועדת לישראלים הרבה יותר משהיא מיועדת לצופי הסטרימינג הבינלאומיים שכבר תפרו אותה, היוצרים לא טורחים להתעכב על משקעי העבר ולו לרגע. למעט כמה אנקדוטות הכרחיות, הם אול-אין על הרצח החדש - ועל שלוש האפשרויות שניצבות בפני צוות החקירה המיוחד: או שהרוצח הורשע בצדק, ושלח מישהו מתוך הכלא. או שאחד מהאובססיביים לפרשה החליט לבצע פעולת חיקוי. או שכבר עשר שנים יש אדם חף מפשע מאחורי הסורגים, והרוצח הסדרתי מסתובב בין כולם כאילו כלום.
כל מיני שוטרים אמונים על חקירת הרצח החדש, אבל רחלי זבטני (מור דימרי בתפקיד ראשי ראשון) דווקא לא: חוקרת הנוער שגילתה את הגופה השנייה נדחקת החוצה, לפחות בהתחלה, ממאמצי המשטרה - גם כי אבא שלה (גולן אזולאי) הוא זה שחקר את הרצח המקורי, וגם כי היא למדה לצד הנרצחת הראשונה. למרות שרחלי לא תודה בזה בחיים, מדובר בעניין משפחתי עבורה. ומלבד דימרי ואזולאי, שממשיך בערך מהמקום שבו עצר ב"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", הקאסט של "האמת" מורכב מאנסמבל נרחב ולא מאוד מוכר ברובו. מי שכן תזהו הם אילנית בן-יעקב (שמתאחדת עם לוין אחרי "חמישים"), יוסי מרשק, רועי ניק וכמה הנפצות כמו דינה שמחי מ"האח הגדול" וישראל ברייט מלהקת השמחות.
למרות שהסיפור בה כל כך מסקרן - רצח הנערות מתבצע בזירה דומה מאוד לזו של ראדה, רק בראש העין - המרכיב הכי בולט ב"האמת" הוא השחקנים. והשחקנים מאכזבים: אוסף השמות האקראיים והנשכחים בקאסט היה יכול להיות בחירה יצירתית משמחת, כי יש מספיק דרמות אחרות שיעדיפו להתמגנט לשמות הידועים יותר בשוק, אבל אין שם איזשהן הופעות משחק שמתעלות מעל הממוצע. ומהרגע הראשון של "האמת" (וגם אחריו, בפרקים שנשלחו מראש לביקורת ואלה ששודרו רק מעבר לים), ניכר שאו שהתסריטאים לא מאמינים למה שכתבו, או שהשחקנים לא מאמינים למה שהם מתבקשים לקרוא. שתי האופציות לא מעודדות בכלל.
העניין הפשוט הזה, של דיאלוגים ואמינותם, מונע מ"האמת" לקחת את הרצח הכי מדובר בישראל ולעשות ממנו סדרה שהיא יותר מבינונית בלבד. ועל כל בחירה מושכלת וראויה לשבחים - למשל ההחלטה שלא ללבות איזושהי קונספירציה סביב רצח ראדה, דבר שאפילו סדרות הדוקו הכי "עיתונאיות" נגררו אליו - אפשר למנות בחירה אחרת שפשוט מוציאה מהדעת. הבולטת מכולן היא מה שעוד ועוד יוצרים מסרבים להבין: אף סדרה ישראלית לא תוכל להצטיין כל עוד היא תחייב את הצופים בה להמשיך לסגור את התריסים מרוב צילומים חשוכים. אם זה נעשה מטעמים אומנותיים, כדאי שהיוצרים והשידור הציבורי ייזכרו במה שהציבור מעדיף. אם זה נעשה מחוסר תשומת לב, חבל על ראדה ומשפחתה שהטרגדיה שלהם נלקחה כהשראה ליצירה די רשלנית.