"אלוהים, הנחה את דרכה של ההפקה הזאת.
הנחה את דרכו של ניית'ן.
הוא חושב שהוא זה שמכוון אותי ומחליט מה יקרה לי כאן, אבל הוא טועה.
הכל בא ממך, אלוהים".
(אנג'לה, אחת המשתתפות ב"חזרה גנרלית")
אני לא בטוחה שאני האדם המתאים לכתוב על "חזרה גנרלית" ("The Rehearsal") של ניית'ן פילדר, שעלתה השבוע ב-HBO ומשודרת ב-yes ,HOT וסלקום tv. אני אוהבת אותו יותר מדי, הסדרות שלו מטלטלות אותי יותר מדי, הוא ההשראה שלי בשנים האחרונות לכל מה שאני יוצרת. וביקורת טלוויזיה צריכה להיות קורקטית ומרחיבת דעת, לא פרק רגשני של "אומג הוא פשוט מדהיםםםם" ביומן האישי שלי עם ציורים של לבבות. מצד שני, אי אפשר לכתוב על "חזרה גנרלית" בלי להתעסק ברגש. זה החומר והאנטי-חומר שבוערים במנוע של כל הפרויקט המורכב, המטורף, הציני, המרגש, האכזר, החומל, המצחיק והמחריד הזה. נו, אמרתי שאני אשתפך.
ניית'ן פילדר פחות מוכר בישראל, אבל בארצות הברית הוא כבר בנה לעצמו שם של טרול למתקדמים, שמשלב בין דוקומנטרי לקומדיה. בסדרה הקודמת שלו, "נתן בשבילך", הוא התחזה לקואוצ'ר פיננסי ונפגש עם בעלי עסקים קטנים, כביכול כדי "לעזור" להם להגדיל את הרווחים שלהם. העצות המופרכות שלו הובילו תמיד לסיטואציות מצחיקות מאוד (ואמיתיות מאוד - שום דבר לא מתוסרט), אבל מבעד לצחוק ולמבוכה בעבעה תמיד אמירה עמוקה יותר. על כלכלה, על אינטרסים, על מוסכמות חברתיות, על מערכות יחסים, על נפש האדם. מההתחלה היה ברור שפילדר הוא קומיקאי עם אספירציות של פילוסוף. כשהצחוק נגמר, תמיד משתררת שתיקה של "וואט דה פאק, לאן הולכים מכאן".
עכשיו הוא לוקח את זה רחוק יותר. מה שמתחיל בפרק הראשון של "חזרה גנרלית" כבדיחה, כטריק מעולם המתיחות והריאליטי, הופך אט אט במהלך העונה לאירוע טלוויזיוני הופך קרביים. הפרמיס די פשוט: הפעם פילדר לא מייעץ לבעלי עסקים, אלא לאנשים מהשורה - שוב, אנשים אמיתיים שפנו לתוכנית - אשר עומדים בפני רגע גורלי כלשהו בחייהם ורוצים להתכונן לקראתו. בפרק הראשון, למשל, בחור בשם קור פונה לתוכנית כי הוא רוצה להתוודות בפני ידידתו על שקר שסיפר לה, והוא חושש מתגובתה. פילדר "נחלץ" לעזרתו ומציג את השיטה של "חזרה גנרלית" שעומדת בלב התוכנית: הוא יזייף עבור קור את סיטואציית הווידוי, כדי שיוכלו להתאמן על השיחה מראש ולהיות מוכנים לכל תרחיש. זה אומר לשכור שחקנית שתלמד את דמותה של אותה חברה ותגלם אותה במדויק. זה אומר להחליט מראש איפה תתבצע שיחת הווידוי ולבנות העתק מדויק של הבניין כולו, עד לרמת החורים בכיסאות והזווית שבה תלויה כל תמונה, כדי לערוך שם את החזרות. זה אומר להכין תרשימי זרימה מורכבים עם מאות אפשרויות שונות לכל תפנית בשיחה, כדי לא להשאיר שום דבר ליד המקרה. כדי שקור (ובעצם פילדר, האלוהים של כל הפרויקט) יהיה בשליטה מלאה על גורלו, בלי להשאיר ולו רווח זעיר של אי וודאות שדרכו עלולים לפלוש חלילה - ובכן, החיים עצמם. שהם, לפי פילדר, האויב הגדול ביותר שלנו.
מפרק לפרק מגיעים עוד משתתפים, מתקיימות עוד "חזרות", וכולם מנסים לנצח את החיים באמצעות אימון ושחזור. באמצעות זיוף. ומפרק לפרק, החיים נלחמים בחזרה, אז צריך להגדיל את כוחו של הזיוף, וחוזר חלילה, עד שנוצר מבוך מראות אינסופי שכבר לא ברור מה אמיתי בו ומה רק בבואה. סטים ענקיים נבנים, עוד ועוד שחקנים נשכרים כדי לגלם אנשים אמיתיים, רגעים ספונטניים משוחזרים שוב ושוב, במחווה ברורה לסרט "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן רק הפעם באמת. כלומר, "באמת". כלומר, באמת?
גם פילדר עצמו נסחף לתוך המערבולת, כשהוא מחליט בשלב מסוים להכניס את עצמו ל"חזרה" כזאת ולחיות גם הוא בלופ של זיוף כדי לנסות למצוא אושר. פילדר, רווק בן 38 עם קשיי תקשורת ואורח חיים בודד, מצטרף לאחת המשתתפות בתוכנית שהגיעה להפקה כדי להתכונן לקראת האימהות, וביחד הם מגדלים ילד מזויף בבית מזויף עם גינה מזויפת, כדי לראות אם יצמחו להם מכל זה רגשות אמיתיים. אבל האם פילדר באמת נסחף לתהליך כדי לפתור את הבדידות שלו, או שגם זה מתוסרט, גם זה חלק מהמניפולציה - הפעם עלינו, הצופים? בכל פעם שנדמה לנו שהצלחנו לתפוס את פילדר ברגע אמיתי, ברגש ספונטני, הוא נעלם ומופיע במקום אחר ומולנו נשארת רק מראה ושאריות עשן. לא במקרה העיסוק המקורי של פילדר היה קוסמות. הוא אמן של תעתוע, ואף פעם לא נותן לנו באמת להתקרב.
אבל מתוך כל השקרים האלה, צומחת אמת. על מי אנחנו, ולמה אנחנו מרגישים, ואיך אפשר בכלל למצוא אהבה בעולם שכולו בבואות. איך אפשר ליצור קשר אנושי עם מישהו אחר, אם כל מה שאנחנו רואים זה את עצמנו משתקפים בו, על כל הפחדים והשריטות שלנו, ונידונים לשחזר אותם שוב ושוב ושוב בלופ אינסופי. דווקא בעזרת המניפולציה, על המשתתפים ועלינו, פילדר מצליח לזקק את כל השאלות האלה באופן הטהור ביותר, ולעמת אותנו עם התשובה האכזרית שלו: אולי באמת אי אפשר. אולי באמת כולנו בודדים. אולי בית מזויף זה הכי טוב שנוכל להגיע אליו.
"חזרה גנרלית" היא תוכנית אכזרית. גם בפורמט שלה - אני מניחה שיהיו לא מעט דיונים בהמשך על המוסריות המפוקפקת של חלק מהפעולות של פילדר בפרקים הבאים (שנשלחו מראש לביקורת); אבל גם באופן שבו היא מפרקת ומרוקנת בפנינו, בשיטתיות ובחדווה ובלי לוותר לרגע על הקומדיה (גם ברגעים הנוראיים ביותר המשכתי לצחוק), את כל המנגנונים שנועדו להגן עלינו - משפחה, אהבה, דת, חברות, קריירה, זהות לאומית, ביטחון עצמי - עד שהיא תגיע לאותה אמת מרה שבפנים, מתחת לכל ההגנות.
אבל היי, אל תיבהלו, הדרך לאמת המרה הזאת מהנה במיוחד, כי כאמור, פילדר הוא קודם כל קומיקאי, וקומיקאי מבריק. אתם תשאגו מצחוק ותצעקו "הו לא, הוא לא עשה את זה!" מספיק פעמים בשביל להמתיק את הגלולה האדומה שהוא מגיש לכם. זה ריאליטי אכזרי אבל גם קומדיה פרועה, מקורית ויפיפייה, עם רפרנסים לסרטים של צ'רלי קאופמן ול"המופע של טרומן", עם דמויות נהדרות במוזרותן ורגעים קורעים מצחוק ודימויים ויזואליים שלא ייצאו לכם מהראש (אלוהים, המגלשה). אחרי שתראו אותה, כבר לא תוכלו לראות "סתם" טלוויזיה: הערבוב המושלם הזה בין ריאליטי ואמנות, אמת ומניפולציה, צחוק ורצינות, הוא נוסחה נדירה של פילדר שלא תמצאו בשום מקום אחר. "חזרה גנרלית" היא, מבחינתי, יצירת העשור, לא רק בטלוויזיה, אלא בכלל. לא נתקלתי ביצירה באף מדיום אמנותי אחר שטלטלה אותי ככה, ובאופן מבדר כל כך. אבל כבר אמרתי לכם, אני גרופי של פילדר, אז אל תסמכו עליי. לכו ותראו בעצמכם.
ואז שוב, ושוב, ושוב.