העלייה המטאורית של חברות הסטרימינג, יחד עם הביקוש הגובר לתוכן (וספציפית לסדרות) בשנים האחרונות, הולידו טרנד חזק בהוליווד - עיבודים טלוויזיוניים לסרטים מצליחים. סדרות כמו "ווסטוורלד", "פארגו", "מה שקורה בצללים", "השומרים", "ליגה משלהן" (והרשימה עוד ארוכה) ניסו להישען על האלמנטים שהביאו להצלחה של גרסאות המקור הקולנועיות, ובו זמנית לשלב גם חידושים שיעדכנו אותם לימינו. חלק מאותם עיבודים טלוויזיוניים הצליחו יותר, אחרים פחות, והוליווד מצידה ממשיכה לנסות ולחלוב עוד פרות. הפרה התורנית היא "תאומי המריבה" ("Dead Ringers"), סרטו של הבמאי הקנדי חובב הביזאר דיוויד קרוננברג: על בסיס הסרט נוצרה המיני סדרה "תאומות המריבה" (באנגלית שם הסדרה זהה לשם הסרט), שעלתה בשבוע שעבר לאמזון פריים.
"תאומי המריבה" של קרוננברג יצא בשנת 1988 ונחשב לאחד מסרטיו המוערכים ביותר של הבמאי. וכמו "תאומות המריבה", גם הוא מבוסס על יצירה שקדמה לו: ספר מאת בארי ווד וג'ק גיסלנד, ששאב השראה מסיפורם האמיתי של האחים מרקוס – שעבדו יחד כגינקולוגים וידועים בשל מותם המסתורי - והמציא סביבם סיפור בדיוני לחלוטין.
בסרט, האחים מנטל (שניהם גולמו על ידי ג'רמי איירונס) הם תאומים זהים וגינקולוגים מצליחים שמנהלים מרפאה פרטית בטורונטו. אליוט הוא האח הכריזמטי, מוחצן וחובב הנשים; בברלי הוא האח הביישן והמופנם מבין השניים. ב"תאומות המריבה", לעומת זאת, יש היפוך מגדרי. הפעם, התאומות אליוט ובברלי מגולמות על ידי השחקנית זוכת האוסקר רייצ'ל וייס.
בדומה לסרט, גם בסדרה התאומות מנטל חולקות לא רק קריירה משותפת בתור גינקולוגיות, אלא גם את חייהן האישיים, ובצורות מפוקפקות למדי. בסרט המקורי לתאומים מנטל הייתה אובססיה מטרידה למוטציות וגינליות ורצון עז לפתח כלים "חדשניים" בתחום הגינקולוגיה, שלא היו מביישים מרתפי עינויים מימי הביניים. הפעם, התאומות מנטל הן גינקולוגיות עם חזון, שרוצות לעשות שינוי חיובי (אם כי לא בדיוק חוקי וגם לא תמיד מוסרי) בתחום רפואת הנשים, ושואפות לשפר את השירותים הרפואיים שניתנים לנשים בכל הנוגע לתחום הפוריות. אלא שיום אחד נכנסת לחייהן של התאומות שחקנית בשם ג'נבייב (מחווה לשחקנית ג'נבייב ביז'ולד, שגילמה את המקבילה שלה בסרט), שטורפת את כל הקלפים. בברלי מתאהבת בג'נבייב והדינמיקה בין האחיות משתנה, ומובילה אותן בדרכים מפתיעות שמהן לא תהיה דרך חזרה.
הנוכחות הרוב-נשית לא בולטת רק מול המצלמה, אלא גם מאחורי הקלעים. את הסדרה יצרה אליס בירץ', תסריטאית עם רזומה עשיר שכולל "ליידי מקבת'", "יורשים" ו"אנשים נורמלים". לשם המשימה היא גייסה צוות מרשים שרובו נשים: חדר הכותבות של הסדרה מורכב כולו מתסריטאיות, בגזרת הבימוי יש רוב של במאיות (ביניהן קארין קוסמה מ"הגוף של ג'ניפר").
מי שמכיר את קרוננברג יודע ש"משונה" זו מילה עדינה מדי למה שמתרחש בסרטיו, ולאופן שבו הוא חוקר גופים. במובן הזה, הסדרה לחלוטין ממשיכה את הקו שלו, אבל גם נכנסת לטריטוריות חדשות ומעודכנות לשנת 2023. חשוב לומר מראש ש"תאומות המריבה" היא לא לבעלי קיבה חלשה, כפי שמצופה, בכל זאת, מסדרה שמבוססת על סרט של קרוננברג. כבר בתחילתה ובלי שום הקדמה, מוצגת בסדרה לידה כפי שהיא מעולם לא נראתה על המסך – סצנה שעל פי הדיווחים ככל הנראה הובילה גם לכמה יציאות מהאולם בזמן הקרנת הבכורה בפסטיבל הסדרות הבינלאומי של קאן (Canneseries). הסדרה מציגה לידות, היריונות, גופים נשיים (כולל סימני מתיחה, תופעה נפוצה בהיריון שכמעט ולא מוצגת על המסך) והפלות בצורה אותנטית וללא פילטרים - כחוויות נשיות מורכבות; כואבות, קשות, יפות, טראומטיות, מרגשות, ובעיקר מדממות.
"תאומות המריבה" מעלה גם נושאים מעניינים, מנקודות מבט נשיות שונות: זהות (נושא מרכזי גם בגרסת המקור), בעיות פוריות, אימהות, דיכאון אחרי לידה, פונדקאות, לידה שקטה, רפואת הנשים וכיצד היא מאכזבת אותן ומזלזלת בהן. לא רק העיסוק בנושאים עצמם, אלא גם הדרך החד משמעית והלא מתנצלת שבה הם מוצגים על המסך הופכת את "תאומות המריבה" אוטומטית לסדרה נועזת ברמה יוצאת דופן, שעושה המון דברים שטרם נראו על המסך הקטן.
אבל אלה לא הנושאים היחידים ש"תאומות המריבה" מעלה. הסדרה גם מציפה נושאים נוספים, כמו מעמדות (וספציפית הצביעות של בני המעמד הגבוה), גזע, התמכרויות, בעיות נפשיות, מערכת הבריאות וחברות תרופות דורסניות (כולל קריצה לא משתמעת לשתי פנים למשפחת סאקלר) - וכל זה בשישה פרקים, שנמשכים שעה. כשכל כך הרבה נושאים נזרקים לאוויר בפורמט באורך הזה, התוצאה הבלתי נמנעת היא פוטנציאל לא ממומש. הרעיונות שהסדרה מעלה פשוט לא נחקרים מספיק לעומק, לא משנה כמה הם מעניינים או חשובים. בגלל שנושאים כאלה לא מקבלים מספיק במה בדרך כלל, זה מאכזב במיוחד לראות שהם הולכים לאיבוד בין כמות אינסופית של כיוונים עלילתיים, שרובם גם לא מובילים לקתרזיס מספק. מה גם ש"תאומות המריבה" מלאה בדיאלוגים ארוכים מדי שהורגים כל סאבטקסט אפשרי, והופכים לדידקטיים ברמה בלתי נסבלת.
זה מצער אף יותר כשבחזית הסדרה עומדת רייצ'ל וייס בתצוגת משחק כפולה ונדירה, שראויה לכל פרס אפשרי. וייס הוכיחה את עצמה בלא מעט תפקידים מעניינים ולא שגרתיים, הבולטים שבהם היו בסרטיו של יורגוס לנתימוס - "הלובסטר" ו"המועדפת" - אבל ב"תאומות המריבה" וייס מגיעה לגבהים חדשים ומגלמת כל תאומה במיומנות ובכריזמה, ובלתי אפשרי להוריד ממנה את העיניים. אמנם אליוט מקפידה לפזר את שיערה ובברלי אחותה אוספת אותו, כדי שאנחנו כצופים נצליח להבדיל ביניהן, אבל וייס עצמה עושה עבודה כל כך טובה באפיון הייחודי של כל אחת מהן – ככה שבכלל לא היה צורך בשינויים הקוסמטיים כדי להבדיל בין התאומות. תצוגת המשחק שלה מוכיחה את עצמה אף יותר בסצנות שבהן התאומות חולקות את המסך. היא מצליחה להעביר את הדינמיקה המיוחדת בין השתיים, שזה מעורר הערכה בהתחשב שהיא למעשה משחקת מול עצמה, כלומר רוב הזמן לבדה.
ב"תאומות המריבה" יש המון אלמנטים ייחודיים והיא מעלה נושאים חשובים - אבל היא מתפזרת ליותר מדי כיוונים, ובסופו של דבר, המרכיבים הטובים שלה לא יוצרים סדרה אחידה ומגובשת. אם היא הייתה ממוקדת יותר, "תאומות המריבה" הייתה יכולה לספק חוויה משמעותית, כזו שמשאירה חותם על הצופה. אבל היא נותרת שטחית ולא קוהרנטית, אם כי בהחלט מטרידה ואפקטיבית לפרקים.