רכילות נחשבת בעיני רבים כסוג הנחות ביותר של עיתונות. אפשר להבין למה: יש מי שיגידו שחייהם הפרטיים של ספורטאים ואנשי תעשיית הבידור לא אמורים להיות החומר שממנו עשויות כותרות; שהציבור לא *חייב* לדעת עם מי השחקן הזה שוכב וכמה המנחה ההיא תשלם בהסדרי גירושין. או, לחילופין, שזה פשוט לא מעניין. ובכל זאת, צהובונים עדיין קיימים (גם אם בפורמט דיגיטלי, ולא בהכרח מודפס), רכילאים ותיקים מתפרנסים בגאווה – ונדמה שבצדק. הרי בסופו של דבר רכילות יכולה ללמד אותנו לא מעט דברים, כאלה שלא נבין רק דרך התעמקות בעיתונות רצינית ומהוגנת, לכאורה. ביכולתה להעשיר את הדרך שבה אנחנו תופסים סוגיות שמעסיקות את כולנו מדי יום, בין אם מדובר בסוגיות של כסף, מגדר או פוליטיקה.
ככל שזה נוגע לסיקור רכילות תיעודי, הסדרה "וואגתה: מלחמת נשות הכדורגלנים" - שזמינה לצפייה ב-yes - היא יצירת מופת קטנה. היא מספרת סיפור גדול מהחיים על שתי רעיות לכדורגלני על בריטיים שהסתכסכו על רקע חשבון אינסטגרם, וניגשת למריבה התיכוניסטית הזאת ברצינות שבה יוצרים מתארים את מלחמת איראן-עיראק.
מעשה בשתי נשות כדורגלנים (בסלנג האנגלי הן מכונות "וואג" – WAG, ראשי תיבות של Wives And Girlfriends); האחת היא קולין רוני, אשתו משכבר הימים של אגדת הדשא הבריטית וויין רוני, הגדול ביותר מאז בקהאם. השנייה היא רבקה ורדי, אשתו הטרייה של כוכב הכדורגל הנוצץ ג'יימי ורדי. השתיים הסתובבו באותן הקליקות מאז שרבקה החלה לצאת עם ורדי; אולי הן לא היו חברות בלב ובנפש, אבל הן היו מספיק קרובות כדי שקולין תאפשר לרבקה לעקוב אחריה בחשבון האינסטגרם הפרטי שלה, בו היא משתפת דברים שהיא אינה מעוניינת שהציבור יגלה.
אבל קולין שמה לב שמתוך אותו חשבון אינסטגרם פרטי דולפות ידיעות אל הצהובונים הבריטיים, ספציפית לצהובון הסאן הידוע לשמצה. היא מחליטה לערוך ניסוי בלשי ולפרסם ידיעות שקריות בסטורי שלה, אותו תוכל לראות רק עוקבת אחת: רבקה ורדי, החשודה העיקרית שלה (אותו מבצע בילוש נתן לפרשייה את שמה: הלחם בין "וואג", אשת כדורגלן, ל"אגאתה", כרפרנס לסופרת הבילוש האהובה אגאתה כריסטי). וכשאותן ידיעות שמוענו רק לרבקה אכן מתפרסמות, קולין מקבלת את האישור שהיא צריכה: רבקה היא המלשנית. קולין מפרסמת בציבור את ממצאיה, ורבקה הופכת לאחת הנשים השנואות באנגליה של ימי ברקזיט, ואף סופגת איומי רצח ואונס מכוערים. רבקה, שנמצאת בהיריון מתקדם, מחליטה שלא להישאר חייבת, ויוצאת לקרב על המוניטין שלה בבית המשפט. בהתחשב בעובדה שדעת הקהל הבריטית כבר התקבעה מזמן, יכול להיות שזה גם לא יעזור.
גיבורות "וואגתה" לא מצטיירות כסרינה ובלייר תככניות, אלא כפוליטיקאיות ממולחות שיודעות כמה שווה השם שלהן וכמה שווה להן להגן עליו. רבקה – היחידה מבין השתיים שהסכימה להתראיין – מעוצבת כדמות שנלחמה בכל הכוח כדי להגיע לעמדה שבה יש לה כסף, מעמד וקהל עוקבים רחב, ולא בחלה באמצעים בדרך לשם. המלחמה שלה מול קולין נראית כמו משהו שהתקשורת הבריטית התעקשה לסגנן כקרב בין שני סוגים של נשיות: מלחמתה של הזונה במדונה ושל המדונה בזונה. וזאת התובנה הכי מעניינת מפרשיית "וואגתה", לפחות לפי המיני-סדרה הדוקומנטרית שמתעמקת בה – התקשורת, וכנראה שלא רק היא, מתעקשת שנסתכל על נשים דרך שבלונות פשוטות, ולא שנתבונן בהן כבנות אדם מורכבות בפני עצמן. מצופה מאיתנו להסתכל על נשים כעל שק של נחשים, בין אם מדובר בשרה אימנו מול הגר, בעפרה מול ירדנה או בפלורנס פיו מול אוליביה וויילד.
זה מרתק, וכשהאבחנות האלה מגיעות בפורמט של מותחן דוקומנטרי צהבהב, זה גם כיף גדול. בשביל האוזן הישראלית – או, לכל הפחות, האוזן הישראלית של כותב שורות אלה – אנגליה היא מולדתו של שייקספיר, הארי פוטר ובית המלוכה המתוקשר ביותר בעולם, ולכן כל כך מצחיק ומפתיע להיזכר שגם הם יכולים להיות קצת מלעונים לפעמים.
"וואגתה" היא סדרת דוקו שעוסקת בפוליטיקות הקטנות של עולם האינסטגרם: מי עוקב אחרי מי, מי ראה את הסטורי של מי והאם אפשר להוכיח את זה. רבים מאיתנו (ולמרבה המזל לא כולנו) אוכלים על העניין הזה תסביכים מדי יום, אבל לעיתים נדירות אנחנו רואים אנשים שמדברים על הנושאים האלו בטלוויזיה בכובד ראש, וזה מרענן. ויותר מזה: במידה מסוימת, זה אפילו חשוב. יש משהו חיוני בטלוויזיה שצוללת לנושאים שמעסיקים רבים מאיתנו, לא משנה כמה הם איזוטריים או מגוחכים.
זוהי מיני-סדרה בת שני פרקים, ומקור גאוותה הוא ההתעקשות שלה לספר את סיפור "וואגתה" משתי נקודות מבט: של רבקה ושל קולין. למרבה הצער, כמה שהסדרה עשויה היטב, ההישג העיתונאי שלה די דל. נוקאאוט אמיתי יכול היה להיות לו שתי הנשים היו מתראיינות ומספרות את הצד שלהן לסיפור, אבל קולין העדיפה להישאר בבית. כל אדם זכאי לספר את הסיפור שלו, ולכן כל אדם זכאי גם לשמור על שתיקה אם ירצה, ובכל זאת - הבחירה של קולין הביאה לכך שרק הצד של רבקה בסיפור נשמע במלואו, ולסדרה להיראות כאילו חסר לה חלק משמעותי בסיפור שהיא מספרת. גרוע מכך: התחושה היא שבפרק הראשון קיבלנו את רוב העניין, ובפרק השני שמענו בעיקר וריאציות על נושא, והווריאציות האלה לא חידשו במיוחד. התוצאה היא סדרה שבחלקה השני סובלת מנפילת מתח ואנרגיה די קשוחה.
כסדרה דוקומנטרית, "וואגתה" היא צפייה מהנה מאוד ואף מחכימה. ובכל זאת, ייתכן שסיפור כזה יעבוד טוב יותר דווקא בפורמט עלילתי-בדיוני, ולא בפורמט דוקומנטרי-מסורתי, שמציג חבורת דמויות שהיו מעורבות במעשה כשהן יושבות מול המצלמה ומדברות. למעשה, סדרת דרמה שמגוללת את הפרשה תגיע למסכים ממש עוד מעט, שמה "Vardy V Rooney: A Courtroom Drama" וכולי תקווה שהיא תמצה את הפוטנציאל שיש לאפוס הרכילותי המרגש הזה. "וואגתה" היה הזדמנות קסומה ומשעשעת להיחשף לעולם רכילות הספורט (ובימי מונדיאל אלה, מדובר בתזמון מופתי), ואני בטוח שהתסריטאי הנכון יכול להפוך את הפרשייה הזאת ליצירת מופת גדולה – עבור כל מי שאוהב את הז'אנר הזה, לפחות.