כששומעים את הסיפור של אנה סורוקין, קשה להאמין שמדובר בסיפור שקרה במציאות. סורוקין, גרמנייה ממוצא רוסי, הגיעה לניו יורק ב-2014, כשהייתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, במטרה לכבוש את העולם. היא אימצה את השם הבדוי אנה דלבי, טענה כי היא יורשת גרמנייה, והצליחה לחפור את דרכה אל החברה הגבוהה. סורוקין התיידדה עם רבים מעשירי ניו יורק, ולמעשה - היא חיה על חשבונם. היא התגוררה במלונות מפוארים, לבשה בגדי מעצבים ואכלה במסעדות יוקרתיות. היא הפעילה מניפולציות מתוחכמות על חבריה על מנת שישלמו עבורה פעם אחר פעם, ואלה אכן לא חשדו בדבר: הם האמינו שיש לסורוקין הון גדול באירופה, אותו היא מתקשה להעביר לארה"ב, וצחקו שהיא "שכחנית" כשלא החזירה להם את כספם.
לא היו אלה רק חבריה של סורוקין שנפלו בפח, אלא גם בנקים ובתי מלון – והיא אפילו שכרה מטוס פרטי ומעולם לא שילמה את החשבון עבורו, שעמד על עשרות אלפי דולרים. ב-2019, נידונה סורוקין ל-12 שנות מאסר בגין גניבה, כאשר לפי התובע המחוזי במנהטן, החשבונות של אנה הצטברו לכדי לא פחות מ-275 אלף דולר. הסיפור זכה לתשומת לב ציבורית עם פרסומו של המאמר של ג'סיקה פרסלר לניו יורק מגזין, "How Anna Delvey Tricked New York’s Party People". המאמר, שמנה כמעט 8,000 מילה, סיפר סיפור מסחרר ומעמיק של הונאה – אבל גם מאפשר לקוראים לראות את דלבי באור אחר: לא בהכרח אישה טיפשה או נוכלת, אלא אשת עסקים ממולחת, בעלת חזון.
על אותה כתבה מפורסמת מבוססת הסדרה החדשה של נטפליקס ושונדה ריימס, "להמציא את אנה", שמספרת את הפרשייה המוטרפת הזו מנקודת מבטה של העיתונאית ומבהירה בתחילת כל פרק ש"הסיפור הזה אמיתי לחלוטין, חוץ מהחלקים שהם מומצאים לגמרי". ויויאן קנט (אנה קלמסקי מ"ויפ" ו"החברה שלי"), היא כתבת מבריקה ואמביציוזית שנחושה לכתוב כתבה גדולה ומפורטת על סיפורה של אנה סורוקין (זאת למרות שהעורך שלה בכלל רוצה להקצות לה כתבה אחרת). לויויאן שני מניעים: הראשון הוא השאיפה להביא לדפוס את הבשר, לחשוף את הסיפור המסתורי של סורוקין על כל מורכבותו. השני הוא התקווה למחוק, באמצעות הכתבה החדשה, את הכתם התדמיתי שלה – עוול עיתונאי כלשהו שגרמה לו בעבר, שאנחנו כצופים לא יודעים עליו כמעט בכלל.
במסגרת ההכנות לכתבה, מבקרת ויויאן את סורוקין (בגילומה הנהדר של ג'וליה גארנר, "אוזרק") בבית הכלא ועורכת איתה ריאיונות חוזרים ונשנים. בין השתיים מתפתחים יחסי אהבה שתענוג לצפות בהם, ונראה שבעצם כל אחת מהן לא לגמרי בטוחה מה היא חושבת על השנייה; אנה מתקשה להבין אם ויויאן נמצאת בצד שלה או רק מנצלת אותה למען תהילה אישית, ו-ויויאן מתקשה להבין אם אנה היא אדם נלוז ותחמן או למעשה דמות מעוררת השראה. בנוסף, כדי לרפד את הכתבה, ויויאן רודפת אחר כמה ממי שהיו חבריה של אנה, ומתחננת שיסכימו לשוחח איתה.
ויויאן גם מגייסת את שלושת חבריה העיתונאים המבוגרים (שמשום מה אף פעם אין להם עבודה משלהם) לעזור לה בפענוח מסמכים ובהסקת מסקנות. היא אפילו מתקרבת לעורך הדין של אנה, טוד (אריאן מואייד, "יורשים") במסגרת המשימה לפצח את דמותה האניגמטית של אנה סורוקין ואת דפוסי פעולתה, וליישב את הסתירות שממשיכות לעלות. כך, הסדרה נעה בין ציר הזמן של ההווה (ויויאן עובדת במרץ על הכתבה) לבין ציר הזמן של העבר (קורותיה המפוקפקים של אנה נחשפים בסדר כרונולוגי באמצעות פלאשבקים של מכריה, שמוצגים לצופה בזמן שויויאן מנהלת את הריאיונות עמם).
נשמע כמו הרבה? ובכן, בואו, אי אפשר היה לצפות אחרת מסדרה שנושאת את ה-DNA של שונדה ריימס. אבל זה לא הכל: כאילו שהסיפור של סורוקין עצמה לא מעניין מספיק (הוא כן), "להמציא את אנה" מייצרת סיפור רקע מסועף עבור כל אחת ואחת מהנפשות הרבות שפעלו בתוך עולמה. היא דוחסת לפרקיה (שאורכם 70 דקות, שזה 30 דקות יותר מדי) גם קווי עלילה שבקושי נוגעים למעשייה שלשמה התכנסנו - דוגמת ההיריון המתקדם של ויויאן (אותו היא מדחיקה כמעט לחלוטין) היחסים הטעונים של זו עם בעלה והמתח המיני שמתהווה בינה לבין טוד. הגודש העלילתי הזה, אליו מצטרפים גם פסקול רועש וצבעוניות מטמטמת, יכולים להיות קצת אוברוולמינג (וזה הרגע להודות שגם אחרי 5 פרקים אנחנו לא זוכרים את השמות של כולם), אבל שונדה יודעת את העבודה – והיא מוכיחה פעם נוספת שבעולמות שהיא מייצרת, גם אם הכל קצת מוגזם - שום דבר לא סתמי.
דמות המשנה המוצלחת ביותר היא ככל הנראה דמותה של נף, מי שעבדה במלון ג'ורג' 12 בו שהתה אנה במשך חודשים ארוכים והפכה מאשת שירות מסורה לאחת מחברותיה הטובות של הגיבורה, ואולי בעצם לחברתה האמיתית היחידה. היא סרקסטית להחריד אבל גם רכה, היא ערכית אבל גם קלה להשפעה, והתוצאה היא דמות ממגנטת שאנחנו רק מחכים לראות מה יהיה המשפט הבא שתגיד. אבל הכוכבת האמיתית כאן היא כמובן אנה עצמה. כל רגע של גארנר על המסך הוא רגע מעורר השתאות, והיא מגלמת בצורה מרשימה את הדמות האימפולסיבית אך מחושבת בו זמנית של סורוקין. הטייק שלה על המבטא האירופאי המשונה מעט של סורוקין; התנועות הגופניות הקטנות, כמו האופן בו היא מרימה את המשקפיים לגשר האף או האופן בו היא מותחת את הפה בזווית לחיוך רובוטי ומבלבל; המבטים המבעיתים שהיא תוקעת בעיניה של ויויאן; הטון המשכנע שלה שגורם אפילו לנו, שכבר מכירים את הסוף של הסיפור הזה, להאמין לה לרגעים.
השידוך בין סיפורה של סורוקין לבין שונדהלנד ונטפליקס נראה לנו תמוה בתחילה, גם כי הבחירה לספר סיפור אמיתי איננה אופיינית למפעל הסדרות של היוצרת – שאחראית בין השאר על "האנטומיה של גריי" ועל "המדריך לרוצח" - ובעיקר כי ציפינו שהפרשה הזו תגיע למסך בעטיפה אחרת, "גבוהה" יותר. אבל שונדה הצליחה לקחת סיפור נישתי וקטן, שבאותה מידה יכול היה להפוך למיני-סדרה שקטה יותר של HBO, ולהנגיש אותו לקהל הרחב.
ואכן, הסדרה מדברת בשפה השונדאית, שתעצבן את כל מי שלא יחליט מראש לקבל אותה באהבה: הדמויות בה מדברות בקצב של כ-300 מילים לדקה במונולוגים רהוטים עד כדי כך שנראה כאילו הן מקריאות מטלפרומטר; המחוות האגביות-לכאורה-אך-משמעותיות-בפועל מוגשות לנו לא פעם בכפית (למשל, כשבעלה של ויויאן לא החמיא לה על התספורת החדשה שלה, אבל טוד כן); מסרים קריטיים על תחושותיהן של הגיבורות מועברים באמצעות מטפורות צפויות מראש שהן מחילות על עצמן ועל הסובבים אותן (אנה פירטה את הביוגרפיה של הצלמת סינדי שרמן כדי לתאר את השאיפות שלה עצמה).
לצד הדיון ש"להמציא את אנה" מייצרת סביב האישיות המרתקת בה היא מתמקדת, היא מייצרת דיון רחב יותר – וזה כנראה היתרון הכי גדול של הסדרה. בצפייה בה, המחשבה נודדת לשאלת חשיבותם של תדמית, של כסף ושל מעמד בכלל, לא רק בהקשר של אנה עצמה. מרתק לראות כיצד אישה נטולת אמצעים הצליחה לסחוף אחריה אנשים שאמורים להיות מביני עניין רק בזכות היותה מפוצצת בביטחון עצמי. ההבנה הזו, כמה ביטחון עצמי הוא מהותי מהכל עבור אדם שמעוניין לסלול את דרכו לפסגה, היא הבנה מצמררת - שיכולה לערער נרטיבים שלמים שמכתיבים את אורח החיים שלנו. האם משהו נחשב ל"טוב" רק כי מי שהכריז שהוא כזה נחשב ל"טוב"? האם כל מה שאנשים נערצים עושים זה להעמיד פנים שהם יודעים משהו, כשבעצם מתחת למילים הגדולות לא עומד שום דבר?