לפני הקורונה, ולפני שהיא גילתה שהדרך אל מאות מיליוני המנויים שלה עוברת בהצפה בלתי פוסקת של תכנים בינוניים ברובם - והעיקר שיזרמו - נטפליקס נלחמה על הכבוד שלה בתעשייה. היא הייתה נחושה לזכות באוסקר על אפו ועל חמתו של סטיבן ספילברג, השקיעה הון ביוצרים הכי גדולים שיש ונתנה להם קארד-בלאנש. אלה השנים של סקורסזה ו"האירי", "רומא" של אלפונסו קוארון, האחים כהן, פרננדו מיירלס, דיוויד פינצ'ר וכמובן סדרות איקוניות מ"בית הקלפים", דרך "נרקוס" ועד "הכתר". נטפליקס הייתה נחושה להיות כמו HBO לפני ש-HBO תהיה כמוה, וזה היה המוטו של מנהל התוכן שלה טד סרנדוס אי-שם לפני יותר מעשור.
הרבה מאוד ג'יגות זרמו בסטרימרים מאז, ובזהירות אפשר לומר שלא זה ולא זה קרו. כשמדברים היום על "סדרה של נטפליקס" התמונה שעולה היא משהו בסגנון סידני סוויני מ"רק לא אתה" ברומן עם אדם ברודי מ"רק לא זה", כשהם כלואים להם בלבוש מינימלי באחת הווילות של "חם לוהט רותח!". זה או "מניפסט". אלא שאז נוחתת פתאום, כמו פצצת אטום שהגיעה במכונת זמן, הסדרה "מאה שנים של בדידות", עיבוד מתוסרט ראשון לספרו של גבריאל גרסיה מארקס, ולא רק האלגוריתם המתוחכם מתנפץ לרסיסים בהכנעה - אלא זו הנשמה שמתרסקת למאה מיליון חתיכות.
"מאה שנים של בדידות" היא מאסטרפיס טלוויזיוני בכל אספקט שלה, את זה צריך להקדים ולומר - ושימו כמה סימני קריאה שרק תרצו. נטפליקס רכשה את הזכויות לעיבוד ב-2019, בשנים שהיא עוד התאמצה, עם הפקת ענק ו-16 פרקים שחולקו לשתי עונות של שמונה פרקים, כשעה כל אחד. הראשונה נחתה השבוע, והיא לא רק ברף העליון בכל הנוגע להפקה ולעיבוד שמצליח להישאר נאמן למקור, אפילו שהוא מרשה לעצמו דילוגים וחופש יצירתי. הערך המוסף שלה הוא שהיא לא יכולה הייתה לבוא בתזמון טוב יותר - ואני לא מתכוון אל הפסקת האש כאן, אפילו שצר עולמנו.
מארקס, שהלך לעולמו לפני עשור, מעולם לא הסכים למכור את הזכויות לספר שפרסם ביוני 1967, נמכר ביותר מ-50 מיליון עותקים, תורגם ליותר מ-40 שפות (ובהן עברית בתרגומו של ישעיהו אוסטרידן), הביא לו את פרס נובל וקיבל גם את הכינוי התנ"כי - "בראשית" של דרום אמריקה. מארקס, שהיה בעצמו גם עיתונאי ותסריטאי, ידע כנראה גם למה הוא לא הסכים. סרט לא היה עושה חסד עם הספר, ממש כמו שהסרטים שהופקו ליצירות אחרות שלו - "אהבה בימי כולרה" ו"כרוניקה של מוות ידוע מראש" - היו כרוניקות של כישלונות ידועים מראש.
"מאה שנים של בדידות" צריך היה את המקום ואת הזמן הזה בדיוק, עם נטפליקס בשיא כוחה ועם הקהל שעבר בעשור האחרון חינוך מחדש באופן שבו הוא צורך טלוויזיה. קהל שלא רק שאינו חושש משמונה עד 10 שעות של בינג' טלוויזיוני, הוא לא זוכר שאפשר אחרת. קהל שלא נבהל מטלוויזיה בשפה "זרה" - בין אם זו ספרדית או קוריאנית. קהל גלובלי שלא מתחיל ונגמר בטעמה של הוליווד. והתוצאה היא שכפי שטולקין זקוק היה לפיטר ג'קסון בתזמון המדויק שבו הקולנוע היה בשיא כוחו על מנת להפוך יצירה מאגית כמו "שר הטבעות" לטרילוגיה בלתי נשכחת גם על המסך, כך "מאה שנים של בדידות" זקוק היה לתור הזהב של הסדרות הבינלאומיות - ויש להודות לשני בניו שקראו את המפה והמרו את פיו של אביהם המנוח.
הם אומנם בני מארקס, אבל במידה רבה הם יכולים היו להיות גם בני משפחת בואנדיה שאת קורותיה, ובעצם את אלה של כל שושלת באשר היא משחר האנושות, פורס הסיפור המופלא הזה. הוא מתרחש בצפונה של קולומביה, בעיירה הדמיונית מקונדו, נפרס על פני שבעה דורות - העונה הראשונה מתמקדת בשניים הראשונים - והאמת היא שיש בו הכל. זה הריאליזם הקסום של מארקס שמצליח לפרוץ מן הדפים. ועוד הרבה יותר, כשרוחב היריעה אינסופי, עם מנעד של רגשות, דמויות שכל אחת מהן מאופיינת בצורה ייחודית וכואבת את הרגישים בניואנסים של הקיום.
כל אחד ימצא בה את מקורות ההשראה שמפעילים אותו, כראוי ליצירה שהיא קנונית - צ'כוב, לורקה, שייקספיר, אדם וחוה ואפילו אלמנטים מהסנדק - כולם באים כאן לבקר במקונדו ברמה המטאפיזית. היא מפוצצת תשוקה לחיים וגם למוות. יש בה את הקונפליקטים הנצחיים בין הדת למדע, בין הליברליות לשמרנות. יש בה טירוף אינסופי וכאב שאי אפשר להכיל. יש בה אהבה ששורפת, שנאה שיוקדת וגם רוע בלתי נתפס. היא יצרית, היא חולמנית, היא סיוטית, היא מגרה והיא דוחה - היא החיים - והצוות שעומד מאחוריה היה מקבל כנראה הרבה יותר הכרה אם היה אמריקאי או אנגלי. זה הבימוי שנחלק בין אלכס גארסיה לופז הארגנטינאי, שביים את פרקי הפתיחה החולמניים ואת פרקי הנעילה המדממים, ובין הבמאית הקולומביאנית לאורה מורה שאמונה על פרקי האמצע העוצמתיים. זה העיבוד לתסריט שהוביל חוזה ריברה, בעבר מועמד לאוסקר על "דרום אמריקה באופנוע", וזו ההפקה כולה שצולמה בקולומביה עם מעצבים מ"רומא" ו"המבוך של פאן", ועם אלפי ניצבים.
אנחנו חיים בעולם אנגלופילי, כך שעל התפקיד (הנהדר בפני עצמו) של אוליביה קולמן, למשל, ב"כתר", אפשר לקשור לה כתרים אינספור, אבל התפקיד שעושה השחקנית הקולומביאנית מרליידה סוטו כאם משפחת בואנדיה, אורסולה, בגרסתה המבוגרת, לא נופל ממנה במילימטר. הנשימה נעתקת כשהיא על המסך. ובכלל, יש כאן טור דה-פורס מרשים של שחקני היבשת בתפקידים של החיים שלהם - קלאודיו קטניו, יליד בוגוטה, בתפקיד הקולונל אאורליאנו בואנדיה, או השחקנית היפהפיה ילידת סנטה מרטה, ויניה מצ'אדו בתפקיד הקוראת בקלפים פילאר, או דייגו ואסקז, שלקהל הישראלי זכור אולי מתפקידו כדון איסמאיל בסדרת הנרקוס "אל צ'אפו". כאן הוא אב המשפחה חוזה ארקדיו בואנדיה, שמוצא עצמו אט-אט מסתגר והולך, מוותר על חלומותיו המדעיים לפצח את סודות האלכימיה והיקום, וקושר עצמו לעץ בחצר ביתו כמו היה נביא משוגע בתמונה שלא יוצאת מהראש. כשאחד מבניו שנעלם, חוזר לפתע לכפר ממסעות בעולם, אומר לו הבן, "אבא, העולם היה הרבה יותר יפה בראש שלך", והלב מתכווץ. "מאה שנים של בדידות" היא האירוע הטלוויזיוני של השנה.