ברוכים הבאים לחודש יוני. ועם חודש חדש מגיעה גם סדרה חדשה בכיכובה של רותם סלע. אחרי "ירושלים", "להיות איתה", "הטבח", ובלי להזכיר בכלל (טוב, אולי עם) את הנוכחות הקבועה שלה בפריים טיים שלנו, עם "הכוכב הבא" ו"נינג'ה ישראל" – נדמה שאי אפשר להתחמק מלראות את סלע בכל מקום. כי ככה זה בישראל, הכוכב העולה של התקופה מקבל בתמורה גם נוכחות אינטנסיבית בכל מקום שרק אפשר, וכל פרויקט שלו הופך לשיחת היום - ועל כך יעידו גם מיה לנדסמן, דורון בן דוד ונונו. רק שבמקרה של רותם סלע זה המצב כבר 20 שנה, נתון מרשים בפני עצמו. יש לה מזל שאנחנו אוהבים אותה, ושממש לא נמאס לנו.
אז הפעם רותם סלע היא דנה, נעים מאוד. היא בת 35, גינקולוגית בהתמחות, רווקה ושאפתנית שנשואה לעבודה. וגם קצת למורי (נעמי לבוב), השותפה שלה, החברה הכי טובה שלה מהגן ותסריטאית זוכת פרסים שמבלה את ימיה בצפייה בקומדיות רומנטיות, בזיונים עם האקס וברחמים עצמיים. או בקיצור, בהכל מלבד כתיבת תסריטים. היא גם מרצה לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב, ואחת הדמויות הכי פגומות, לא צפויות ומעוררות הזדהות שהגיעו למסך שלנו.
הסדרה מתחילה כשמורי, ברגע של חוסר תשומת לב, מתנגשת ברכב שלפניה. וכמיטב הקומדיות הרומנטיות, ברכב הזה נמצא ליאור – רווק, הורס, ובן של מיליונר (בגילומו של שלומי טפיארו, האדם הכי חתיך בישראל). הוא לא כועס על מורי, להפך – הוא מנסה להצחיק אותה ולהתחיל איתה. בתמורה, היא מחליטה לדפוק הימלטות מפוארת שלא נופלת מהבריחה מכלא גלבוע. ליאור מחליט למצוא את מורי, ומגיע לדירה שלה – אך בדירה הוא מוצא דווקא את דנה. השאר, איך אומרים, היסטוריה.
"בלאדי מורי" היא הרבה דברים – אבל בראש ובראשונה היא תסריט שאמנם לא חף מפגמים, אבל הוא גם עושה את העבודה, כיפי, זורם ומצחיק. הפרקים הקצרים יחסית (30 דקות פלוס מינוס, תשעה בסך הכל), הנושא הרלוונטי (ועל כך יעידו אחוזי הרייטינג של "חתונה ממבט ראשון") והדיאלוגים הקולחים נותנים תחושה של חו"ל, ולא פלא שהסדרה זכתה בפרס הקומדיה הטובה ביותר בפסטיבל סירייס מאניה היוקרתי.
זה מריח כמו אמריקה כי היא כמעט בינלאומית, מנותקת מהמקום בו היא מתרחשת; מורי צופה ב"לה לה לנד" ולא ב"להיות איתה" (טוב, מעניין למה), בתל אביב אין מצוקת חניה והדירות, גם המתפרקות שבהן, הן רחבות ידיים ומרוצפות באריחים צבעוניים יפהפיים. החיבור לישראליות הוא כמעט מקרי, בהכל מלבד שמות הדמויות הצבריים להפליא. זו כמובן לא בעיה, פשוט בחירה אמנותית שנותנת לסדרה וייב קצת גנרי.
מה שכן, יש רגעים שבהם הכתיבה של סתיו אידיסיס, יוצרת הסדרה, היא קצת יותר מדי "כמו שצריך". לעתים, "בלאדי מורי" מרגישה כמו שיעור בתסריטאות – היא כל כך יודעת מה היא רוצה להגיד בכל רגע נתון, כל כך רוצה להבהיר כמה כל החלקים בה מתחברים, עד שחסר בה סאבטקסט. היא מאכילה בכפית. וזו מגרעה משמעותית, כי התחושה בתור צופה היא שלא סומכים עליך.
קשה לתת עוד דוגמאות קונקרטיות מבלי להיכנס לספוילרים, אבל זה קורה, למשל, בכל שיעור שמורי מעבירה לסטודנטים שלה, שמתקשר תמיד באופן מושלם מדי למצב הנפשי שלה באותו רגע – ונותנים לנו כל רמז אפשרי לכך מלבד לצעוק "זה כמו בחיים שלי!". זה קורה גם בכל פעם שדנה מקבלת עצה מאחד מהקולגות שלה, או כשמורי מזכירה סרט שהיא אוהבת. כשרוצים להדגיש, למשל, שדנה בחרה בקריירה על פני אהבה - לא מספיק לפגוש את האקס ולדבר על זה שלוש פעמים, אלא נוסף גם דיון שלם על האם הסוף של "לה לה לנד" הוא סוף רע או סוף טוב, כי בו – זהירות, ספוילר - הגיבורים נפרדים כדי להגשים את החלומות שלהם. זה חמוד כשזה מגיע פעם אחת, זה מעייף בפעם החמישית. מגרעה נוספת נעוצה בדמות הגיי בסט-פרינד של דנה, שמרגיש כמו סימון וי סטריאוטיפי על משבצת הלהט"ב, דמות Token שנמצאת בסדרה רק כדי שיוכלו להגיד שזו לא סדרה שכולה סטרייטים ושאין לה שום אופי או זכות קיום מלבד היותה הבסטי של הגיבורה. שחררו אותנו מהסטריאוטיפ הזה בבקשה.
אבל מלבד שתי הנקודות הספציפיות האלה, "בלאדי מורי" מספקת את הסחורה ומתעלה מעל המגרעות שלה. תחום שהיא חזקה בו במיוחד הוא תחום הליהוק: אי אפשר שלא למות על רותם סלע ונעמי לבוב (לא שזה יותר מדי אמין שהן מגלמות זוג רווקות בנות 35, אבל למי אכפת), ואנחנו מברכים על כל הופעה טלוויזיונית של שלומי טפיארו – אבל היציאה הגאונית באמת של "בלאדי מורי" היא עומר עציון. זה אחד מהליהוקים הכי טובים שנתקלנו בהם לאחרונה, ועציון מצליח להביא את דמות הרווק התלאביבי הנצחי, הרעיל והפגום, לגבהים חדשים.
העובדה שמדובר פשוט בסדרה מהנה מתעצמת דווקא לאור הציפיות הגבוהות מאוד שהיו לנו ממנה. והיו. היא נורא נורא רילייטבל, קל להזדהות איתה. לעתים היא מכמירת לב, רוב הזמן משעשעת, וברגעי השיא היא באמת ממש מצחיקה, בקול רם. ובשורה התחתונה, היא כיפית. ולפעמים, תכל'ס, זה באמת כל מה שצריך.