אחרי חמש עונות מצוינות, כשכל אחת טובה יותר מזו שקדמה לה, "קוברה קאי" ("Cobra Kai") פצחה בשירת הברבור שלה. בעוונותיה, נטפליקס הפכה את סיום הסדרה למגה-אירוע (כלשונה) - וחילקה את העונה השישית לשלושה חלקים, כשבכל חלק יעלו חמישה פרקים. אולי זה ניסיון היאחזות אחרון וסירוב להיפרד מאחת מהסדרות היותר מצליחות ואהובות שלה, אך בכל מקרה, החלוקה הזו של נטפליקס די מיותרת, בפרט כשתאריכי עליית שלושת החלקים מאוד רחוקים זה מזה: חלקה השני של העונה יעלה רק בנובמבר הקרוב, והשלישי מתישהו בשנת 2025. זו הגזמה פרועה של ענקית הסטרימינג שגובלת במגלומניה טלוויזיונית.
צפייה בחלק הראשון והחדש של העונה - שהוא הבסיס לביקורת הזו - מרגיעה את הגוף ואת הנפש כמו מדיטציה בדוג'ו של מיאגי דו. למי שכבר הספיק לשכוח נזכיר שבעונה הקודמת ג'ון קריס, הסנסיי הקשיש ומי שהיה הנבל הראשי של הסדרה במשך ארבע עונות, הופלל על ידי טרי סילבר (הנבל של העונה החמישית) ונכלא. בזמן שדניאל וג'וני השלימו, מיגל ורובי הפכו לבסטיז וטורי וסאם נותרו יריבות גם מחוץ לזירה, קריס הצליח לברוח מהכלא והכין את הקרקע לקראת אירועי העונה הנוכחית.
כשהם מתכוננים לקראת טורניר הקראטה העולמי בשם "סקאיי טאייקאי", שבו יילחמו הלוחמים הטובים בעולם, ג'וני ודניאל (וויליאם זבקה שתמיד נהדר וראלף מאצ'יו שקצת פחות) מנהלים את מיאגי דו יחד באופן סביר ומוצלח. חוסר תיאום הציפיות ביניהם ודריכות הדדיות זה על בהונותיו של זה (כמו החלטה פשוטה על מה יהיה שמו של הדוג'ו), מביאים אותם מדי פעם לחילוקי דעות, שיהפכו ככל שהעונה תתקדם לפערים מהותיים וכמעט בלתי ניתנים לגישור. לקראת הטורניר, השניים נאלצים לבחור את ששת הלוחמים הטובים ביותר שלהם, מה שמביא להצפה מחודשת של משקעים ישנים, בעיקר בין רובי למיגל ובין סאם לטורי, כשהאחרונה עדיין לא השלימה עם זכייתה בתואר האליפות המפוקפק מהעונה הקודמת (כזכור, טרי סילבר שיחד את השופט כדי שהיא תנצח).
הילדים/לוחמים נמצאים בשנת התיכון האחרונה שלהם, וטרודים במוסד שבו ירכשו את השכלתם האקדמית. זה, בתוספת ההכנות המתישות לטורניר, מביא ללחץ גדול שמתחיל לתת את אותותיו במהלך חמשת הפרקים - והטמפרטורות עולות בהתאם. במקביל, קריס חובר מחדש למאסטר קים דה-און ומוביל את לוחמיה לתחרות העולמית, שם יפגוש את דניאל ואת ג'וני עד, ככל הנראה, לשואו-דאון הבלתי נמנע.
קשה להתנבא על טיבה של עונה שלמה ממרחק של חמישה פרקים בלבד, אבל אם נרצה להיות טיפשים לרגע, וגם נאמין למסע הפרסום של נטפליקס - זה באמת הולך להיות מגה-אירוע. כל מה שאהבנו ב"קוברה קאי" נמצא גם כאן באופן מפתיע, וזה בדיוק מה שקיווינו לקבל. היוצרים עדיין יודעים מה הם עושים, ובעיקר מה הקהל שלהם רוצה לקבל, והם עושים את זה מצוין.
הצ'יזיות הטלנובלית, הטקסטים המופרכים, ההתנהלות הבלתי הגיונית של הדמויות, ובעיקר העובדה שמדובר בסדרה שמושתתת על רצונם של גברים בגיל העמידה לפתור את כל הבעיות שלהם בחיים בעזרת מכות קראטה ושידול בני עשרה תמימים להילחם בקרבות עד זוב דם: כל אלו, ועוד הרבה יותר, הופכים את העונה הזו של "קוברה קאי" למשהו פשוט ביותר - מקסימום פאן ולא יותר מזה. זו לא דרישה גדולה מדי בימים אלה, ויש כאן ערימות של פאן, פשוט, נקי וטהור. כי מי שניסה לקחת את "קוברה קאי" ברצינות נטש כבר בתחילת הדרך, ומי שהשכיל להבין שמדובר פה בקוריוז אייטיזי שכל תפקידו הוא לנגן על הסנטימנט הנוסטלגי העדין ביותר, ייהנה גם עכשיו. נכון לכתיבת שורות אלו, הקוקו הכסוף של טרי סילבר (תומאס איאן גריפית הנהדר) לא נראה מתנדנד באופק. וזה קצת מה שחסר ל"קוברה קאי" עכשיו. קריס הוא נבל טוב, אבל סילבר הוא נבל מעולה. סביר להניח שהוא יצוץ מתישהו בהמשך.
העונה השישית מלמדת על הגדולה של "קוברה קאי": פיצוח הנוסחה והרכבת תמהיל מדויק עם שלושת רבעי נוסטלגיה, קורט של כתיבה נכונה, שפע של מודעות עצמית ותועפות של הומור, מכות ואקשן. החלק הראשון מסתיים בקליף האנגר, לא מהמותחים או המפתיעים שנתקלנו בהם אבל מסקרן ומבטיח. אם העונה תמשיך בקו הנוכחי - ההנאה מובטחת. אבל אם מישהו בהפקה חשב לרגע לסטות מהמסלול, איזו בעיטת עגור כואבת זו הולכת להיות.