לפני שנה, ב-21 בפברואר 2021, יצא לאור בישראל ספר. זה כשלעצמו איננו עניין חריג – בישראל מודפס מספר דו-ספרתי של ספרים חדשים מדי יום; אבל מעטים הספרים שמצליחים להסתנן אל השיח הציבורי, ונדירים המקרים בהם ספר מצליח לטלטל את השיח ואפילו, לזמן מה, להשתלט עליו. אבל זה מה שקרה כשהסופרת גליה עוז, בתו של הסופר המנוח עמוס עוז, פרסמה את "דבר שמתחפש לאהבה".
עוז האב היה נפיל ספרותי וציבורי. אפשר היה לגחך על ההמתנה הנצחית לשיחת הטלפון מוועדת פרס נובל, אפשר היה לבקר את כתיבתו הספרותית ואת עמדותיו האידאולוגיות, אפשר היה גם לאמץ אותו בחום או לסנוט בו בארסיות על פי העמדה הפוליטית או הזהותנית – אבל כל אלו רק המחישו את מעמדו האיקוני בחברה הישראלית. כשגליה עוז פרסמה את הממואר שלה, היא שחררה כדור הרס לעבר פסל איש הרוח הנערץ (גם אם לא זו הייתה מטרתה). הממואר היה צנום, אבל האדמה שעליו הוא הונחת רעדה.
נדמה היה שלכל אחד יש מה לומר בעניין: למה עכשיו, מה כבר קרה, איך זה מסתדר עם הגרסאות של בני המשפחה האחרים. ימנים חגגו את מפלת נביא השמאל, סקסיסטים לעגו למבוכת הפמיניסטיות. באותו שבוע נדמה היה שכל ישראלי חייב לבחור צד במלחמה על הנראטיב העוזניקי: או שאתה מאמין לגליה וקורע את עמוס לגזרים; או שאתה מאמין לעמוס וקורע את גליה לגזרים. נדמה שרק דבר אחד נשכח בתוך המהומה: בסופו של דבר, זה היה עסק משפחתי.
בני משפחתו של עוז – האלמנה נילי והילדים פניה עוז-זלצברגר ודניאל עוז – הגיבו בזמן אמת. נילי שוחחה עם העיתונאית אסתי פרז והסכימה לשידור חלק מדבריה, פניה ודניאל פרסמו פוסטים ברשתות החברתיות. גם פרק גנוז מספר השיחות של נורית גרץ עם עוז, "מה שאבד בזמן", הותר לפרסום בהול. עוד תחמושת ניתנה לטוענים משני הצדדים לקראת מה שנראה, מקץ זמן מה, כשוך הקרבות. עבור מי שכל עיסוקו בפרשה הסתכם בציוצים, הקרבות אכן הסתיימו. אבל קורבנות הפרשה, אלו שעמדו בטווח הפגיעה של הרימון שנקרא "דבר שמתחפש לאהבה" – לרבות גליה עוז – המשיכו ללכת עם הרסיסים. "אני לא חוויתי אסון", אמרה פניה לאילנה דיין בתוכנית "עובדה" אמש, "אני באמצע אסון. זה עוד מתגלגל".
שכתוב של כל חיי
וכך, שנה לאחר צאת "דבר שמתחפש לאהבה", הקרב בין העוזים חוזר לזירה הציבורית. גם הפעם כרוך בעניין ספר – "אוסף צדפים", ספרו החדש של דניאל עוז, ממואר קצר כשל אחותו ותמונת מראה שלו. זו משפחה כותבת, וכך היא גם מנהלת את מאבקיה הפנימיים. יש משפחות שפונות לטיפול, יש כאלו שמצלמות תוכניות ריאליטי; במשפחת עוז כותבים ספרים זה על זה.
לתוספת הספרותית לפרשה מצטרפת התייצבותם של דניאל, פניה ומכרים נוספים מול המצלמות של "עובדה", בעוד ניסיון לקעקע (לעתים בתקיפות, לעתים בעדינות) את גרסת גליה עוז, או לפחות להציע פרספקטיבה אחרת על דיוקן האב שרוטש. אני חייב את זה לאבי, מודה דניאל; "אני מתכוונת מעתה ועד אחרית ימיי לגונן על זכרו של אבא כאדם טוב", מצהירה פניה.
מרבית הדברים כבר נאמרו בפוסטים, בראיונות ובספרה של גרץ. כנגד טענותיה של גליה עוז – החמורות שבהן סיפרו על שפיכת קפה קר, על השלכתה על מפתן הבית ועל הכאת אמה – הובאו טענות נגדיות ("לא הייתי אישה מוכה", אמרה נילי), ניסיונות להכניס את הדברים לפרופורציה שאבדה לה בסערת פרסום הספר, ואזכור היד המבקשת כפרה שניסה עמוס עוז לשלוח אל בתו עד יום מותו ושהושבה ריקם.
גם בראיונות ל"עובדה" נמשך אותו הקו. המקרים המדוברים ממוסגרים כאובדן עשתונות רגעי, ולא כדפוס התנהגות של הורה מתעלל. אבי עשה טעויות, אומרת פניה, אבל הוא היה אב אוהב. את הכאת אימם מכחישים השניים בתוקף, כמוה. הם מספרים על ויכוח שהתלהט – פניה מספרת שאמא השליכה עציץ ריק על אביה, דניאל מכנה זאת "הריב הכי קשה שראיתי ביניהם" – אבל טוענים שלא הייתה בו הרמת יד. "התיאור של גליה רחוק מאוד מהמציאות", אומר דניאל בזהירות. פניה נחרצת ותקיפה ממנו לגבי טענותיה של אחותה: "מדובר בשכתוב של כל חיי בעצם, של כל מה שאני זוכרת. לא היה ולא נברא".
אחרי שגליה ניתקה את הקשר עם אביה, מספרים פניה ודניאל, חויבו גם הם להחליט. "היא התחילה לדרוש מכל אחד מאיתנו לחתום או לעוף מחייה", מספרת פניה, "לחתום את שמנו על כל הדיון המלא של פשעי אבא, ואז, כמסקנה מתבקשת, לנתק כל קשר עם אבא ואמא". זה רגע שממחיש את ההבדל הדרמטי בין השיח שנוהל בתקשורת וברשתות החברתיות ובין זה שנוהל במשפחת עוז פנימה. בחוץ התנהל ויכוח, לוהט ככל שיהיה; בתוך המשפחה, שנים קודם לכן, התחולל שבר שמעולם לא התאחה.
הצופים אינם מושבעים
הגילוי המשמעותי שהציעה התוכנית היה הספר שקרא עמוס עוז לפני מותו – "הורים מרעילים" מאת ד"ר סוזן פורווארד – וההערות ששרבט בשולי דפיו. עוז האמין שבתו קראה את הספר והושפעה ממנו, ומשסירבה להגיב לפניותיו ניהל איתה דיאלוג במעמד צד אחד מבעד לדפים. "היא, המחברת, מטיפה לך לא רק לשרוף את הגשרים עם כל מי שלא רואה את הפצע כמוך, אלא גם לא להתפתות בשום אופן לשום ניסיון משום צד לשקם את הגשרים השרופים", כתב במה שנראה כפנייה ישירה לגליה. "הוא חרש על הספר כמו תלמיד שלומד למבחן", אומר דניאל, "כי הוא חשב שהמבחן הזה יבוא. שיום אחד גליה תסכים לדבר איתו והוא יבוא מוכן".
פורווארד סוגרת את הדלת בפני כל אפשרות לשיקום יחסים בין ילד והורה מתעלל. היא ממשילה את הניסיון לחזרה אל באר ריקה בתקווה להעלות מים בדלי. "זה מייאש", כותב עוז, "היא אולי לא שמעה שלפעמים באר ריקה מתמלאת (באיחור) בזכות גשם כזה או אחר". אלו היו המילים האחרונות שכתב בספר, והן מהדהדות כמו מים שמפכפכים בבאר שאיש לא פוקד. ייתכן שזה הסיפור הכי עצוב שעמוס עוז כתב מימיו.
"מה אנחנו צריכים לעשות?", שאלה אילנה דיין בדיון שבסוף התוכנית, "להאמין לשני הצדדים?". זה סיפור מורכב, שמציג לעתים גרסאות סותרות, ולפחות לעת עתה לא מספק ראיות חותכות לצד זה או אחר. מוטב אולי לוותר על הצורך האובססיבי לגבש דעה מוצקה ולהסתפק באמפתיה רב-צדדית לכל הנפגעים: לבת הפצועה, לאב שאפילו לא הצליח לבקש מחילה, לבני המשפחה שנקלעו לשדה הקרב. אומנם, המאבק על מורשת האב מתנהל בזירה הציבורית, אבל אין זה אומר שעל הצופים ביציע לתפקד כחבר המושבעים של המשפחה. אפשר פשוט להיעצב ולחשוב, כפי שכתב עוז בשולי הספר שקרא, שזה קורע את הלב.