קחו רגע לחשוב על שם של דוגמנית מפורסמת. בלי להיות בתוך הראש שלכם, אני מניחה שכנראה חמישה שמות לפחות צצו לכם לראש בלי שנאלצתם להקדיש מאמץ מיוחד. עכשיו תנסו לחשוב על שם של דוגמן מפורסם. סביר להניח שגם אם בסופו של דבר נזכרתם במישהו, לא היה שם שקפץ לכם באופן מידי לתודעה. מקצוע הדוגמנות נחשב למקצוע נשי, והדוגמה הכי פשוטה לכך היא באופן בו מתייחסים לדוגמניות ולדוגמנים בשפה האנגלית: דוגמנית אישה מכונה "model" ודוגמן גבר מכונה "male model", כהוכחה שפתית לכך שבמקצוע הזה, האישה היא הדיפולט.
ברור שיש דבר כזה דוגמנים גברים, אבל רובם לא זוכים לאותה התהילה, הסלבסיות שלה זוכות הדוגמניות (לרוב נדע את שמותיהן של הדוגמניות על שלטי החוצות, אבל לא בהכרח נדע את אלה של הגברים). ובואו, זה כנראה המקצוע היחיד בעולם שבו נשים מרוויחות יותר מגברים (אם כי ההנחה הזו לא מגובה בסטטיסטיקות). ובשנים האחרונות, בכפיפה אחת עם הפתיחות שמאפיינת את תעשיית הבידור בשנים האחרונות, התחלנו גם להיחשף יותר ויותר לאתגרים שמביאה איתה עבודת הדוגמנית - דבר שלא ממש נכון לגבי הצד הגברי של עולם הדוגמנות, שאינו מאוד מדובר בהקשרים האלה.
"דוגמנים", הסדרה התיעודית החדשה של yes דוקו על חייהם של, ובכן, דוגמנים - מתייחסת לפער הזה (הסוכנת אלינור שחר מעלה את הנושא בהופעת אורח מאכזבת). אבל המטרה שלה היא לא, מה שנקרא, "להתבכיין" ולהשוות בין דוגמנים לדוגמניות, אלא להביא למסך את האתגרים שעומדים בפני הדוגמנים, שכן אלה לא פעם נדחקים לשולי השיח הציבורי בגלל היותם של גברים "מקופחים" בתחום. בהתאם, הסדרה - שביים נועם סובוביץ', דוגמן עבר בעצמו - עוקבת אחר שלל התמודדויות של חמישה גברים ישראלים שעוסקים במקצוע הזה, שרבים נוטים לזלזל בו.
הראשון הוא אריאל בן עטר הוא דוגמן צעיר שיש לו כבר כמה קמפיינים ברזומה. לאורך פרקי הסדרה, הוא נקרע בין הלחץ מצד הסוכן שלו להצטלם יותר בעירום (עירום מביא עוקבים מביאים עבודה), לבין ההתנגשות של הפרובוקציות הנ"ל עם הערכים המסורתיים שגדל עליהם בבית (אמא שלו, למשל, מתנגדת להיחשפות הזו). השני הוא ג'וני נאפש - צבעי טרקטורים, דוגמן בתחילת דרכו, ובעל היסטוריה ארוכה ומייסרת עם התמכרויות לסמים קשים ולאלכוהול. ג'וני מתחיל לעורר עניין בעולם האופנה בזכות הלוק ה"אלטרנטיבי" שלו, ולאורך הסדרה הוא מתחבט בין הבחירה המסוכנת בעולם הדוגמנות המרגש והלא-יציב לבין ההישארות בעבודתו המייגעת אך הקבועה במפעל.
השלישי הוא עמיר עמאר הדרוזי, שפנה למקצוע הדוגמנות חרף הבושה שהמקצוע הזה ממיט על משפחתו שמתגוררת בכפר. עמאר ספג טראומה במהלך שנותיו בעולם הדוגמנות, כשהוטרד מינית על ידי מי שהיה הסוכן שלו; הוא מצא מקום בטוח בביתו של הצלם רונן אקרמן, שהלך לעולמו באוקטובר האחרון, שלקח אותו תחת חסותו.
הרביעי הוא אוראל אלוש, דוגמן הפלאס-סייז הראשון בישראל; אוראל הוא הדוגמן הפחות מנוסה של החבורה, מהסיבות העצובות והמובנות מאליהן, והוא שואף לנסח מחדש את אידאל היופי בעולם הדוגמנות הגברי, למרות הדחיות החוזרות ונשנות שהוא סופג. במקביל, הסדרה עוקבת גם אחרי יחסיו המורכבים עם אביו, שלא מקבל את היותו הומו נשי. הדוגמן החמישי שאחריו עוקבת הסדרה הוא מתן חוואי, כנראה בעל הסיפור הכי פחות טלוויזיוני מבין המשתתפים (הבחירה לפתוח איתו את הסדרה היא די תמוהה). מתן, בן 35, הוא אמנם לא שם מוכר בישראל אבל מאחוריו אינספור קמפיינים למותגים הנחשבים ביותר; הוא עובד ללא הפסקה, באירופה בעיקר, ומתייסר עקב היעדרותו מתקופת ההיריון של אשתו, שנמצאת בארץ.
רבים מהסיפורים שמספרת "דוגמנים" אכן ראויים להישמע בקול רם, החל מהניצול שחווה עמיר מצד סוכן העבר שלו ועד להערות המקצועיות-אך-מיניות שזורק הסוכן של אריאל, שעוברות לעיתים את גבול הטעם הטוב. וגם כש"דוגמנים" זולגת מתחום העיסוק שלה אל התמודדויות מחייהם האישיים של המשתתפים – למשל ההתמקדות בחברות האמיצה של עמיר ורונן אקרמן – זה עובד. גם במובן הדרמטי-טלוויזיוני (היא מעניינת), וגם במובן הרחב יותר, החברתי-תופעתי (היא שופכת אור על דברים שלא ממש מדברים עליהם).
אבל אם "דוגמנים" שמה לה למטרה להראות את "הצדדים הפחות זוהרים של עולם הזוהר", איך שאומרים, המטרה הזו לא ממש מושגת, מהסיבה הפשוטה שהדוגמנים המוצגים בתוכנית הם חלקם בתחילת דרכם וכולם די אנונימיים, ולא באמת שייכים לעולם הזוהר (היחיד מתוך החמישה שהכרתי את שמו לפני הצפייה בה הוא אריאל בן עטר, וגם זה במקרה).
העניין הוא כזה: "דוגמנים" מנסה לעשות תהליך של האנשה לדמויות שאותם אנחנו תופסים כלא-אנושיים, אבל היא מציגה לנו חמישה דוגמנים שלא הייתה לנו עליהם כל תפיסה מוקדמת, פשוט כי לא ידענו מי הם קודם לכן; תהליך ההאנשה לא קורה כאן כי אנחנו מכירים את החמישה האלה קודם כל כאנשים, ולא קודם כל כדוגמנים, בשונה מדוגמנים מוכרים יותר שאותם היינו יכולים לזהות מראש (און רפאלי? ברק שמיר? אולי גפן ברקאי?).
הצפייה ב"דוגמנים" אמנם לא מנפצת דעות קדומות שהיו לנו על אנשים ספציפיים, אבל היא מהווה הזדמנות להיחשף למניעים השונים שעשויים להביא גבר לעבוד במקצוע הדוגמנות, למרות שהוא נחשב למקצוע "לא אמיתי": אצל עמיר, הדוגמנות היא כמו תרפיה; אצל מתן, הדוגמנות היא המאני-מייקר; אצל ג'וני היא משחררת, אצל אוראל היא דרך לשינוי חברתי, ואצל אריאל? וול, לא לגמרי ברור. הוא אמנם טען בפרק הראשון שבתור ילד הוא רצה לככב על שלטים, אבל במהלך הסדרה הוא נראה די מנותק רגשית מהמקצוע שבו הוא עוסק.
עם כל החשיבות שיש לקיומה בעולם, ויש חשיבות, אין ספק ש"דוגמנים" יכולה הייתה להיתרם מחבר קאסט נוסף - מפורסם - שהיה מאזן את התמהיל, מוסיף עוד סוג של סיפור שחסר כאן, ואולי גם מצליח בעצם נוכחותו להגדיל את קהל הצופים. אבל בסך הכל, ובזכות הסיפורים האנושיים והאוניברסליים כאחד שהיא מציגה, "דוגמנים" שווה את הזמן שלכם.