לספיישל החדש של נטפליקס קוראים "אדם סנדלר: אוהב אותך" ("Adam Sandler: Love You"), אבל יש מצב שהשם המעניין באמת הוא דווקא זה שלא הגיע לכותרת - ג'וש ספדי, מחצית מצמד האינדי הקולנועי של האחים ספדי ומי שמהווה חלק משמעותי מתחייתו המחודשת של סנדלר בתרבות הפופולרית, לאחר התפקיד ב"יהלום לא מלוטש" שהאחים ביימו עבור נטפליקס. "אוהב אותך" הוא הניסיון הראשון של ספדי בעולמות הספיישלים, והעובדה שהוא מכונה "ספיישל" ולא "ספיישל סטנדאפ" איננה מקרית.
דרכים טובות יותר לתיאור "אוהב אותך" יהיו מופע קומי, מופע קומי-מוזיקלי, מופע פוזה של אדם סנדלר - או פשוט מסיבת סיום הקיץ לסטלנים. בדיחות, שירים, כלבים והערות ביניים מרכיבים 74 דקות לא מגובשות אבל כן משכנעות, בטח אם מתעלמים מאותה פוזה סנדלרית כשהקומיקאי והשחקן מביט ביושבי הקהל ואומר להם ש"אתם החברים הכי טובים שלי". ובכלל, מכשול האותנטיות הזה גדול בהרבה מסנדלר עצמו, והספיישל עובר לרגעים לחלקים מתוסרטים או להתרסקויות רצופות של המוניטור והאורגן שמלווים אותו. לא לגמרי ברור מה מכל זה נכתב במכוון כקומדיה, ומה הפך במקרה לקומדיה של טעויות.
ניתן למצוא בדיחות טובות ב"אוהב אותך", למשל אלה על דוכן הנשיקות של סבתא או על הפלרטוט עם הבלונית, אבל הן מעטות. למזלן, הן גם לא מאוד מהותיות: הקהל האמיתי של סנדלר הוא לא חובבי קומדיה שנונה ומנוסחת בקפידה, אלא סטלנים שההומור הסטלני עושה מבחינתם את העבודה. הם לא זקוקים ליותר משירים קצרים ומטופשים, הגשה קצבית של כמה מהפאנצ'ים וכלב שמתפרץ לקהל. וכמעט כל גאג במופע עובר תהליך זהה - בפעם הראשונה זה מוזר, בשנייה זה מעצבן, ואיפשהו סביב העשירית זה כבר מצחיק וחצי. למרות שסנדלר בהחלט יכול להרוויח מניהול אומנותי ממוקד, כי לא חסרים שם פלופים, "אוהב אותך" היא דווקא שורה ברזומה שכל הצדדים די מרוויחים ממנה. או לפחות לא סובלים.