איפה: yes Comedy
כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה ב-4 פרקים
המלצת tvbee: לצערנו, היא לא ממצה כרגע את הפוטנציאל
בדיחה טובה בנויה משלושה חלקים: התחלה דרמטית וקלה להבנה, מתח וכמובן, היוקרה. חחח סתם, לא, "היוקרה" היא המערכה השלישית במעשי הקסמים שמתוארים בסרט של כריסטופר נולאן. אבל היא עובדת כאן כי אחרי ההתחלה הקלאסית ("בדיחה טובה בנויה משלושה חלקים") והמתח (מהם שלושת החלקים) היא חתמה את ההלצה בחלק המהותי לה ביותר: ההפתעה. שי גולדשטיין ולאה לב, יוצרי, כותבי וכוכבי הסדרה החדשה "לעבור את הלילה" הצטיינו בשני החלקים הראשונים של הבדיחה המוצלחת הנ"ל, אבל מקרטעים קצת בכל הנוגע לחלק השלישי.
"לעבור את הלילה" היא סיפור המפגש וההיכרות המקצועית של תמיר (גולדשטיין), שדרן רדיו ותיק ואלמן שעדיין מגבש לעצמו סגנון הורות יחידני, ונטע (לב), קומיקאית בתחילת דרכה המקצועית. השניים משודכים בכוח אחרי שתמיר מודח ממשבצת השידור המזוהה שלו ונדחק לשעת שידור הרבה פחות נחשקת בשעות הלילה המוקדמות, ונטע אמורה להחזיר אותו לרלוונטיות ועל הדרך ליצור לעצמה קצת חשיפה בפלטפורמה מהוגנת. הסיפור מהדהד מעט את סיפורם האישי של גולדשטיין ולב - שדרן רדיו ותיק וקומיקאית ממש לא מתחילה, שהכירו אחרי ששודכו על ידי רדיו 103FM לתכנית בוקר מצליחה, שבסוף ינואר בוטלה אחרי 3 שנים באוויר - אבל גם מספיק נפרד מהמציאות המוכרת לנו. וטוב שכך, זה נותן לשניים להעצים את החומרים הדרמטיים של הדמויות שלהם בלי שנידרש כצופים לנחש כל הזמן מי בסדרה מבוסס על מי, והאם האירוע שלנגד עינינו התרחש באמת.
הבעיה היא שעם החירות האמנותית מגיעה גם איזושהי מחויבות. עלילת טלוויזיה בדיונית אמורה להיות מוגשת לצופים בשיא ההידוק והדיוק שלה, ועל אף ש"לעבור את הלילה" היא סדרה צליחה וקולחת, היא עדיין פוזלת לכל מיני מקומות שגורמים לך לחשוב "למה לעזאזל ראיתי את מה שראיתי". זה ניכר, למשל, בדמות של אורי (אורי גוטליב), בעל בר וחבר ותיק של תמיר, שהוא קלישאת כל הקלישאות של הסטרייט הטלוויזיוני השחוק. הוא שונא את בת זוגו, מחפצן את בתו, ופוער עיניים נוכח התופעה המצחיקה הזו "טבעונות". וניכר ש"לעבור את הלילה" חושבת שזה ממש מצחיק, כי היא נותנת לגוטליב להפליג בסצנות שלו לאינספור מקומות ואנקדוטות בלי לחמול אותו יותר אבל גם בלי לנמק אותו. הוא חרא כי גברים חראים זה מצחיק - וזהו. ומבית היוצר של כותבים שמתפרנסים מהצחקה (את התסריטים של לב וגולדשטיין ערך עוזי וייל), ראוי לצפות ליותר.
בכלל, "לעבור את הלילה" כאילו הכי הבינה את רוח התקופה. יש בה, למשל, התייחסות יפה ומורכבת לרוסיוּת של נטע, ואנחנו זוכים להציץ למשפחה שלה ולאופן בו המבוכה הפרטית הזו מתורגמת לקומדיה. מצד שני, כשנטע מכירה בחור בשם יאיר (אופק כהן) במועדון תל אביבי, היא מיד מגלה שהוא דראגיסט ביסקסואל. אתם יודעים, כמו כל ההיפסטרים המוזרים האלה מתל אביב. דמותו של יאיר מתעגלת בהדרגה, אבל הקונספט שלה נותר שטוח, בלי להתעלות לרגע מעבר לתובנה "איזה קטע זה דראג, נכון? אין, גברים היום עם המיניות שלהם".
מיש-מש משונה נוסף של מצחיק ודרמטי, מעודכן ומיושן, מתרחש גם בפרק השלישי, בסצנת האזכרה לבת זוגו המנוחה של תמיר, שבשיאה מקדיש לה השדרן את השיר האהוב עליה - "Diamonds" של ריהאנה, בליווי אבי סינגולדה על הגיטרה. כאן ניכרת לא רק החולשה של "לעבור את הלילה" בסיטואציות קומיות, אלא גם בהעמדת מצבים דרמטיים. שי גולדשטיין אמנם משחק היטב, אבל האירוע כולו מביך באופן שמרגיש לא מתוכנן. זה לא מערכון ב"חמישיה הקאמרית" ובטח לא סצנה מתוקה-מרירה מ"בנות", "בוג'ק הורסמן" או "ככה זה", אלא סצנה שהיתה צריכה עוד שכתוב, או פענוח מדויק יותר של הבמאי והכותבים. רוצה לומר, "לעבור את הלילה" היתה יכולה להיות סיטקום קלאסי יותר, עם דגש נרחב יותר על שיגועים ובדיחות, אבל היה חשוב לה גם להעמיק, לחפור, להביך, להתריס ובאופן כללי לתת לצופיה קצת ערך מוסף מהסוג שמבקרים אוהבים.
הבעיה, כאמור, בביצוע של הדרמה הנ"ל, והקטעים הטובים יותר של "לעבור את הלילה" מגיעים בדיוק כשהיא מפסיקה להעמיד פנים שאכפת לה מגבהות מצח. כשנטע ותמיר מתכתשים או כותשים אחרים בתכנית הרדיו שלהם, "לעבור את הלילה" הופכת לרצף פאנצ'ים מפואר, ועלבונות מושחזים מותזים בה לכל עבר - וזה פשוט מצחיק. זה מצחיק כי לב וגולדשטיין הם כותבים קומיים טובים, בעלי ניסיון רב בפינג פונג המילולי הזה שמאפיין שדרני רדיו. כי הם מבינים איך בדיחה עובדת. בעשרים הדקות הנוספות בכל פרק היא בסדר, אבל לא מילימטר מעבר לזה.