כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בכל ששת הפרקים
איפה: yes
החלטת tvbee: לא מזיק
פחות מפרק לתוך מלכוד 22, המיני סדרה החדשה והמושקעת של Hulu, התחילה לעלות במוחי התהייה, "מי בדיוק ירצה לראות את הסדרה הזאת?". בסיום ששת הפרקים ברור שהמשימה הזאת נועדה מראש לכישלון. מעריצי הספר יגידו שאי אפשר לעבד את יצירת המופת של ג'וזף הלר לסדרת טלוויזיה, והם צודקים במידה מסוימת - את הגאונות הפרועה של הספר אי אפשר לעבד ליצירה טלוויזיונית קוהרנטית לצפייה. מצד שני, יש בספר מספיק שנינות וחוכמה שתשרוד את המעבר, גם אם נאבד לא מעט מהמקור הספרותי. זה כנראה מה שחשבו ג'ורג' קלוני (שהפיק את הסדרה וביים שניים מהפרקים) ושותפיו כשניגשו למשימה כפוית הטובה. הם עשו עבודה בסדר גמור במסגרת המגבלות והפכו את הסאטירה הכאוטית של הלר לדרמה קומית מלחמתית חביבה. ושוב אני שואל - מי קהל היעד של דרמה קומית שחורה על מלחמת העולם השנייה?
גיבור הסדרה הוא סגן ג'ון יוסריאן, מפציץ בחיל האוויר האמריקאי שרצונו היחיד הוא לחזור הביתה בחיים ואם אפשר במהרה. בשביל לסיים את שירותו הצבאי באיטליה הוא צריך למלא מכסת משימות, אבל מפקדיו כל הזמן מעלים את מכסת המשימות. הוא מנסה להוציא אישורי מחלה, לצאת על סעיף נפשי ולהשתמש בכל טריק שעולה בדעתו כדי להפסיק להשתתף במאמץ המלחמתי. בינתיים חברים מתים סביבו, מאבדים את שפיותם או את אנושיותם והבירוקרטיה הצבאית נחשפת בכל טיפשותה. יוסריאן רואה את האבסורד וחוסר המשמעות של המלחמה, הוא מסתכל למציאות בעיניים ומגיע למסקנה ההגיונית היחידה - כולם מנסים להרוג אותו.
סביב הציר הדל הזה טווה הסופר הלר סאטירה תזזיתית שקופצת בין זמנים ואירועים, ומציגה את המלחמה ככאוס סתום ואכזרי עם עלילות משנה מופרכות ודמויות צבעוניות. כדי להפוך את הספר ליצירה שניתנת לצפייה, יוצרי הסדרה החזירו את העלילה לסדר הכרונולוגי שלה, וסידרו בצורה הגיונית את האנקדוטות המופרעות מסביב. אם הספר נקרא כמו זיכרון מבולבל, כמעט פוסט טראומטי, הסדרה מתארת את ההתרחשויות עצמן. מלכוד 22 - הסיפור האמיתי.
כך הדמות המוגזמת של מיילו, קצין המטבח שמקדם עסקאות קטנות שצומחות לסינדיקט ענק בינלאומי, מקבלת ציר התפתחות שהופך את הבדיחה המוזרה להתרחשות כמעט סבירה. גם יוסיריאן מוצג "כמו שהוא באמת", כלומר בחור מסכן ומדוכא. הבחירה הזאת מוסיפה אנושיות ודרמה ליצירה, אבל בצורה קלאסית ופשוטה מדי. סליחה שאני שוב חוזר למקור, אבל הכוח בספר היה שהאימה המדממת התפרצה פתאום בין כל ההומור השחור, וכך היא גם הכאיבה יותר. הפרצופים הנוגים של יוסריאן משרים על כל היצירה עגמומיות, ההומור מעומעם והדרמה לא מצליחה למלא את החסר. הבעיה העיקרית היא שציר העלילה הראשי - בו יוסריאן מנסה למלא את מכסת המשימות וכל הזמן מעלים לו אותה - פשוט לא מחזיק סדרת טלוויזיה. בלי הקפיצות התזזיתיות של הלר הסיפור נשאר די מנומנם.
חשוב להבהיר, יוצרי הסדרה עשו עבודה טובה בכל החזיתות: הסדרה אסתטית, מושקעת ועשויה ללא רבב, המשחק טוב, הליהוקים מדויקים, כריסטופר אבוט (המוכר לנו כצ'רלי מהסדרה בנות) מתוק ונוגע ללב בתפקיד יוסריאן, יתר הקאסט טוב גם הוא וג'ורג' קלוני ויו לורי קופצים לתפקידים קטנים וחמודים. הסדרה מרגישה קצת כמו יצירה של האחים כהן, המנטורים של קלוני, ולא במקרה. כתיבתו של הלר מזכירה את זו של הכהנים, וסביר להניח שהם הושפעו ממנו. אבל אם זאת אכן הייתה יצירה של האחים כהן - היא הייתה נחשבת למתונה, שלא לומר בינונית.
בגדול, העיבוד נאמן ליצירה והבדיחות די עובדות (אבל לא עד הסוף). אתם כנראה תחייכו לא מעט - אבל לא תצחקו בקול, וגם תתרגשו קצת - אבל לא תרגישו באמת את אימת המלחמה. המבט הקר והאירוני של הספר לא היה יכול לעבור לטלוויזיה, ובאופן צפוי, יחד עם הכאוס שסודר - נעלם גם הברק. התוצאה הכללית מרגישה עייפה, וחמור מכך - קצת מיושנת. אני נהניתי בצפייה, ואם מניחים לציפיות מהמקור, מתקבלת מיני סדרה נחמדה מאוד ועשויה לעילא (גם יצירה ברמה בינונית מינוס של האחים כהן מספקת אותי). אז אם אתם אוהבים דרמות קומיות שנונות עם ניחוח של פעם, או מחפשים יצירה מושקעת אך קלילה על מלחמת העולם השנייה, מלכוד 22 זאת סדרה בשבילכם. ועכשיו נחזור לשאלה עמה פתחנו ונתהה: מי אתם הצופים האלה, והאם אתם באמת קיימים?