קשה לומר ש"טהרן" וההצלחה המטאורית שלה - בנתוני הצפייה, בכבוד הבינלאומי, במכירה לאפל TV פלוס - מועילה לתאגיד בשתיים מהחזיתות הבולטות ביותר של התקופה. בראשונה, זו של המאבק נגד סגירתו או צמצומו, סדרת הדגל של כאן 11 היא דווקא ההפך המוחלט ממה שהתאגיד אמור להתעסק בו או להטיף לו כרגע: לא יצירה קטנה-אך-חשובה שצריך שידור ציבורי בשביל לאפשר אותה (ע"ע "המו"לים"), אלא הפקת ענק מסחרית ומושקעת עם תרומה אדירה לתעשייה המקומית, אבל כזו שהייתה יכולה לעלות בדיוק באותה המידה גם בכל האפיקים האחרים. התנאים שבראו את "טהרן" לא באמת מבטאים את חשיבות הסטת כספי הציבור לטובת דרמות מקוריות, אלא רק את היכולת של עוד גוף לדחוף את היד עמוק-עמוק לתוך הכיס ולהוציא ממנו הון תועפות.
החזית הבולטת השנייה, זו שבגללה העונה השלישית של "טהרן" עולה רק עכשיו (ובניגוד לעונה הקודמת, בלי להיות משודרת במקביל מסביב לעולם בשירות הסטרימינג של אפל, שם עוד שומרים אותה על המדף), היא שבע החזיתות האמיתיות שמתנהלות כאן כבר יותר משנה. לסדרה כמו זו של משה זונדר, דנה עדן ומאור כהן בכל מקרה לא היה מקום על מסך הטלוויזיה בחודשים הראשונים שאחרי הטראומה, אחר כך נכנסו השיקולים הבינלאומיים וגם החשש שהפיכת המלחמה מול איראן לגלויה תחזלש חלקים מהותיים ממנה תוך כדי תנועה. כל זה, אגב, בשעה שהיוצרים כבר החלו לעבוד על עונה רביעית שתיפתח במתקפה מסיבית על ישראל ואז הגיע 7 באוקטובר והחזיר אותם אחורה. ולמרות שהחזית האיראנית יחסית רגועה נכון לעכשיו, איש לא מבטיח ל"טהרן" שכך יהיה בחודשיים שנותרו לה. היא הולכת אול-אין בתוך קזינו שיכול להתמוטט בכל רגע.
המזל של "טהרן", שהוא גם מה שממשיך לשמור עליה בתחומי ההתמכרות המהנה בלי לחצות את הרוביקון לדרמת האיכות, נוגע לכך שאפילו התרחיש האיראני האפוקליפטי ביותר לא בהכרח יתכתב איתה. אומנם עלילותיה של סוכנת המוסד תמר רביניאן (ניב סולטן) תמיד קורצות לתחנות מסוימות בתולדות הארגון, אבל "טהרן" מתעקשת להצעיד אותה על ציר שונה, מקביל למציאות. וזה לא שיש בה דברים אמיצים במיוחד: כל פרק עובר דרך אותן הטעיות עד אותה התרה שבסופה רביניאן תשרוד את משחק הווידאו שהוא חייה, ותמשיך לשלב הבא. כמות ההתחמקויות שלה ומנעד היכולות הפיזיות והמנטליות שהיא מפגינה, חלק בלתי נפרד מהאדרת המוסד של "טהרן", הופכים אותה למבצע ביפרים של אישה אחת. המזל לנצח יהיה איתה, הכל עובד לה, וה"הכל" הזה יעבוד לה לא רגע אחד לפני הדקה ה-90 שפרק שלם נבנה לקראתה.
אחרי עונה שנייה שהייתה מעגלית יותר מהראשונה, אבל שילמה מס אומץ לא מובן מאליו בדמות הקרבת שני שלישים מהקאסט בפרק הסיום, תמר רביניאן פותחת את העונה החדשה של "טהרן" כשהיא נמלטת גם מהמוסד וגם ממשמרות המהפכה. נטולת מפעילים, בני ברית או בן זוג, היא מתחילה מחדש במקלט לנשים מוכות שבהמשך יעזור לסדרה להתכתב עם המחאה האקטואלית של השנים האחרונות באיראן. נשארה לה חברה אחת אחרונה במטה המוסד (ירדן תוסייה-כהן), שעוזרת לה לזכות מחדש באמון של ראש הארגון יוליה (שרה פון שוורצה) לאחר שהפרה אותו בסוף העונה הקודמת. רק שכמיטב המסורת, עיקר ההתרחשות של "טהרן" הוא באירועים שבטהרן, שצולמה בכלל באתונה. לא בישראל.
בהמשך ישיר לליהוקה של גלן קלוז בעונה הקודמת, הפעם מתהדרים ב"טהרן" בצירופו של יו לורי ("האוס") לקאסט - אחרי שביקש לשחק בה מיוזמתו - בתור מפקח הגרעין אריק פיטרסון, תפקיד שלא עושה יותר מדי ברושם ראשוני ורק בהמשך (בארבעת הפרקים שנשלחו מראש לביקורת) מיטיבים לנצל אותו. ובכל זאת, אפילו טאלנט בינלאומי כמו לורי מחוויר לצד הליהוק העונתי החשוב באמת: זה של ששון גבאי, סוכן מוסד ותיק המכונה "האוח". אין פה את גבאי בשיא שלו, כפי שקורה כרגע ב"קוגל", אבל גם גבאי ממוצע זה עדיין שדרוג מבורך. ולמרות כל אלה, או שון טאוב המושלם כהרגלו בתפקיד פראז כמאלי במשל ה"אם לא יהיו תלויים זה בזו, יהיו תלויים זה לצד זו", אחד מקווי העלילה הכי מרתקים הוא דווקא זה של אשתו נאהיד (שילה אומי). היא אוכלת את עצמה על כך שטמנה את ידה בצלחת של בעלה והרגה את גלן קלוז, וזו תצוגת משחק דרמטית שמעניקה ל"טהרן" את האיזון שכל כך חסר לה. בדרך שעדיין נמשכת אל עבר תואר דרמת האיכות, רגעים קטנים כאלה חשובים לא פחות מאשר היכולת למתוח בכישרון את ההמונים בכל פרק מחדש.