העונה הראשונה של "סוף הפאקינג עולם" הייתה יצירה חד פעמית, עם טון ואסתטיקה שאנחנו לא רגילים לראות יותר מדי. צ'רלי קובל, שחקנית בריטית קווירית שהפכה לתסריטאית רק בשנים האחרונות, לקחה את הרומן הגרפי של צ'רלס פורסמן ועיבדה אותו לטלוויזיה בלי שום חשש או ניסיון להפוך את הטון האפל והמנותק רגשית שלו לקל יותר לעיכול עבור הצופים. הטלוויזיה מלאה במספיק רגעים שכתובים ומבוימים כך שהם יהיו סוחטי דמעות, ובמקרה של "סוף הפאקינג עולם", המסע הוא הרבה יותר מורכב, והחיבור הרגשי לדמויות מתגנב לאט ובשקט.
העונה השנייה של הסדרה, מעצם היותה השנייה, לא מרגישה רעננה באותה המידה, אבל עושה עבודה טובה בלהמשיך את אותו הקו היצירתי והאסתטי. הפעם מצטרפת דמות חדשה ומהותית - בוני, שניהלה מערכת יחסים מורכבת עם קלייב, המרצה שכמעט ואנס את אליסה בעונה הראשונה עד שג'יימס התערב ורצח אותו. הבחירה לקרוא לה בוני מסתדרת מעולה עם חוש ההומור היבש והבריטי של הסדרה. היא בוני, והוא לא קלייד - הוא קלייב. בוני וקלייד פעלו זה לצד זו, אבל בוני של "סוף הפאקינג עולם" נוקמת את מותו של איש שהיא בכלל לא הכירה, ולא הבינה מה המניעים האמיתיים שלו בקשר המעוות איתה. ממש כמו אליסה וג'יימס, גם היא נושאת איתה טראומות עבר שעיוותו את ראיית העולם שלה, וגם היא מנסה להבין את המשמעות האמיתית של אהבה, ומה שווה או לא שווה לעשות בשביל לזכות בה.
קשה להיכנס לפרטי העלילה של העונה השנייה מבלי לספיילר אותה, בעיקר כי גורלו של ג'יימס - שנורה בסוף העונה הראשונה - לא ברור בתחילתה של השנייה. מה שכן אפשר לומר הוא שממש כמו בעונה הראשונה, גם כאן הקשר שנוצר בין הדמויות מתחיל כביזארי וחסר היגיון וממשיך באופן מרגש - התוצאה אולי צפויה, אבל הדרך לשם ממש לא. "סוף הפאקינג עולם" היא סדרה מאופקת, שלא מוכנה להתפשר על הטון שלה. הטקסטים שלה קצרים ופשוטים והמשחק אדיש, וגם הרגעים המצחיקים ביותר שלה הם לא בידור טהור, אלא מהולים באי נוחות ורגשות מורכבים.
האיפוק הזה, והמחויבות הבלתי מתפשרת לטון המאוד ספציפי של הסדרה היא בדיוק מה שמאפשר לרגש לצוץ פתאום ברגע האחרון ולהטביע את כל מה שבא לפניו. בשביל להרוויח את הלקחים הרגשיים והאנושיים ש"סוף הפאקינג עולם" מלמדת, צריך להתמסר לה לגמרי ולראות מעבר לאדישות והקרירות של הדמויות שלה. אבל כשזה סוף סוף קורה - זה מהמם, בכל המובנים של המילה.