שני דברים חשובים קרו בחייו של ג'יימי פוקס מאז היעלמותו מעין הציבור לפני כשנה וחצי: הוא עבר אירוע רפואי שכמעט עלה לו בחייו, והוא נתבע על ידי אישה שטענה כי תקף אותה מינית בעבר. מוזמנים לנחש למי מהם הוא מקדיש את המופע החדש שלו בנטפליקס - שהוא גם יריית הפתיחה לחגיגות החזרה של פוקס לקדמת הבמה.
"ג'יימי פוקס: אז מה שקרה..." ("Jamie Foxx: What Had Happened Was") נפתח עם גרסה מעט אחרת להדחה ב"הזמר במסכה": אנחנו יודעים מי יופיע לנגד עינינו בעוד רגע, אבל אין לנו שמץ של מושג איך הוא ייראה או מה בדיוק עבר עליו. הצד השלילי הוא שפוקס בן ה-56 נראה מעט יותר זקן, וניכר שמשהו עבר עליו. הצד החיובי הוא שעד אותו רגע הוא נראה צעיר לגילו, כך שזה די מתאזן עכשיו. בהתחלה פוקס לא ממהר לספר מה קרה לו ("כל מה שאני יכול להגיד זה שהערכתי כל תפילה, כי הייתי זקוק לזה"), ובהמשך הוא כבר מרגיש בנוח לספר איך נמחקו לו 20 ימים מהזיכרון ולגלות שעבר דימום מוחי שהוביל לשבץ.
כשפוקס חצי-עף על עצמו וחצי-בוכה מהתרגשות, ברור ש"אז מה שקרה" הוא לא אירוע שאפשר להגדיר כמופע סטנדאפ. יותר מופע קומי - וה"קומי" הזה נדיב מאוד - על אירוע מטלטל בחייו של אדם מפורסם. פוקס צילם את המופע לא מזמן, כפי שמגלות הבדיחות על דידי ("אני יצאתי מהמסיבות האלה מוקדם, ב-21:00 כבר הייתי בחוץ"), והוא צילם אותו במקום שבו הכל כמעט נגמר: אטלנטה, ג'ורג'יה. אפשר ממש להיות שם איתו כשהוא מספר על האיחוד עם איבר המין או על בעלי המקצוע השונים שעבר דרכם, בעודו מזגזג בין דמעות על יחסיו עם אלוהים לווידויים על ניסיונות כושלים לניגוב הישבן.
השוק האמיתי מול "אז מה שקרה" הוא לא מאיך שפוקס נראה או ממה שהוא אומר, אלא מאיך שהוא זז. הוא תופס את חייו החדשים בשתי ידיים ורץ איתם לאורכה ולרוחבה של הבמה - גם בחלקים המפוזרים לגמרי של המופע - וברגעים הללו הוא משיג את מה שבאמת ניסה להשיג: הכרה והוקרה. הצחוק הוא בגדר ערך מוסף בלבד, כזה שמתקבל למשל מול החיקוי האדיר שלו לטראמפ. בחודש הבא פוקס ישלים את הקאמבק שלו, בסרט משותף בנטפליקס שצילם לצד קמרון דיאז (אפרופו קאמבק) לפני השבץ, ושם אולי תתקבל תזכורת טובה יותר לכישרון שהפך אותו לכוכב כזה ענק. בינתיים יש את המופע הזה, שמצליח להיות רגשני במידה, מהנה במידה, ומרגש במיוחד.