את הטענה הרווחת שלפיה "הסמויה" מבית HBO היא הסדרה הטובה בכל הזמנים אפשר לגבות בנוסחה די פשוטה: היא פשוט לוקחת על עצמה את המשימה הכי גדולה ומסובכת, את העבודה הכי שחורה - ומבצעת אותה בהצטיינות יתרה מכל בחינה. הסדרה של דיוויד סיימון, שלכאורה עוסקת בחקירות המשטרה את הזירה האלימה של סחר הסמים בבולטימור, למעשה מפרקת לגורמים את המערכת כולה, את שרשרת המזון השיטתית שמחוללת את השחיתות הפוליטית והאנושית, ובמובנים רבים - כפי שאפשר להסיק כבר מסצינת הפתיחה האיקונית - את אמריקה במהותה.
"הסמויה" עובדת על הפרויקט הענק הזה במשך חמש עונות כאילו היא מינימום לסטר פרימן מול מכשירי ההאזנה שלו, כשכל עונה צוללת בזום-אין מיקרוסקופי לאחד ההיבטים המכוננים של התעשייה ההרסנית: הראשונה עושה היכרות עם ראשי הפשע המאורגן, הגנגסטרים והסוחרים ברחוב, ועם היחידה המשטרתית המיוחדת שמוקמת בניסיון למגר את פעילותם. העונה השנייה לוקחת פנייה חדה אל נמל בולטימור, אל המכולות בהן נכנסים הסמים (ודברים גרועים מהם) והאיגודים המקצועיים שמאפשרים ומסווים זאת. השלישית מטפסת לזירה המוניציפלית המושחתת וגם משתעשעת באקספרימנט לגליזציה מחתרתי, הרביעית והכואבת מכולן עוסקת במערכת החינוך והילדים שעבודת הקיץ הנחשקת שלהם היא מכירת סמים בפינות הרחוב, והחמישית לא חוסכת ביקורת גם מהכלי שאמור להיות הביקורתי מכולם - מערכות העיתונות.
את כל זה עושה "הסמויה" בתנועה חלקה ועמוקה מהפרט אל הכלל ובחזרה, ובלי להזניח אף בורג או ניואנס. כולם גיבורים, כולם נבלים, כולם בלב של הצופה לנצח נצחים. כי החקירה של הסדרה את כל פינות המערכת מצליחה לבסוף בדיוק איפה שהמערכת עצמה נכשלת: היא רואה את האנשים שבתוכה, מקרוב ולעומק. זה מרתק ומרגש, מצחיק ושובר לב, וזה הישג טלוויזיוני על-זמני.