כשמדברים על "המכשף" ("The Witcher"), סדרת הפנטזיה החדשה שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע האחרון, אי אפשר שלא להזכיר את "משחקי הכס". ההשוואה בין השתיים מתבקשת - שתיהן מבוססות על סדרת ספרים עבי כרס, מתרחשות בעולם דמוי ימי ביניים ומציגות דרקונים, גמדים, נסיכות וקרבות ענק. אבל נראה כי בעוד "משחקי הכס" הקדישה עונות שלמות לפוליטיקה שבעולם אותו יצרה, "המכשף" שמה דגש גדול יותר על האקשן והתקדמות העלילה. במובן הזה, "משחקי הכס" דומה יותר לגרסת פנטזיה של "בית הקלפים" מאשר ל"המכשף".
הנרי קאוויל ("איש הפלדה") הוא "המכשף" מהכותרת - גראלט מריוויה, מוטנט דמוי-אדם שמתפרנס מציד מפלצות ביבשת, קצת כמו מדביר, רק שבמקום עכברושים וג'וקים הוא הורג מפלצות. גראלט לעיתים מסתייג מהרג ומנסה לבחון אפשרויות הומניות ו"מקצועיות" יותר כדי להיבדל מהמפלצות שהוא מחסל, לדבריו. לעיתים קרובות מנסים לשכור את שירותיו של גראלט דווקא כדי להרוג בני אדם, אך הוא מצהיר פעם אחר פעם שאין לו עניין להתערב במריבות של בני האדם ומסרב להצעות מהסוג הזה. באופן אירוני, זה מה שמכניס את גראלט לצרות ולקרבות בהם הוא הורג, ובכן, בני אדם.
כשם שכשצופים במחזמר יודעים שבשלב מסוים הדמויות יתחילו לשיר או שבסיטקום יודעים שיושמע צחוק מוקלט, ככה גם כשצופים ב"מכשף" יודעים שקיימים חוקים אחרים. העלילות המקבילות קופצות בין הזמנים מבלי להסגיר אם באותו רגע אנחנו מתמקדים בהווה או בעבר. לעתים דמויות מבוגרות שכבר פגשנו נראות כילדים, ערים שכבר נשרפו בפרק הראשון קמות מן האפר שלמות והמתים חוזרים לחיים מבלי שמישהו יטרח להסביר לנו שהעלילה פשוט חזרה אחורה. בהתחלה זה אכן יכול להיות מבלבל, אבל עם הזמן זה מתגלה כמקורי ומסקרן.
כשקסם ואקשן מופיעים בסדרה המתרחשת בתקופת ימי הביניים יקראו לזה פנטזיה, אבל כשאותם אלמנטים יופיעו בהווה אלה ייחשבו דווקא כיצירות גיבורי על. קאוויל כבר התנסה בז'אנר גיבורי העל בתור סופרמן, דמות כל יכולה עם מנעד צר של מימיקות ורגשות שמזוהה כטוב המוחלט. הפעם, בתפקידו כגראלט, יש לו אפשרות להציג משהו מעבר לפרצוף היפה שלו. גראלט הוא לא סופרמן - הוא קשוח, אדיש וחרמן, ועושה טעויות מטומטמות שמקדמות את העלילה. קאביל מוסיף לדמות הומור וסקס אפיל, והסצנות האלימות הולמות אותו יותר מטייץ כחול. ושוב, ייתכן שההשוואה של הסדרה ליצירות אחרות צריכה דווקא להיות לסרטי קומיקס ולא לסדרות פנטזיה אפיות.
כצפוי, בעולם של "המכשף" קסם הוא לא דבר חריג, אך כישרון הכישוף של גראלט לא בא לידי ביטוי יותר מדי. גראלט אכן עוסק בכשפים, אבל זה לא הופך אותו למכשף המסורתי שאנחנו מכירים כמו גנדלף מ"שר הטבעות". הוא נעזר בשיקויים שמאפשרים לו להילחם טוב יותר, אבל הכינוי "Witcher" מתייחס כנראה דווקא למוצאו ולשינוי הגנטי שעובר עליו. אולי הסיבה לכך היא שב-2020 כולם מכירים את "הארי פוטר", "שר הטבעות" ואגדות האחים גרים. הסדרה לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש, אלא לוקחת את כל העלילות האלו, קורעת ומחברת מחדש, והתוצאה - באופן מפתיע - מהנה ביותר. סיפורי אגדה מורכב בתוספת אלימות, סקס והומור, כמו שהן נכתבו לפני שסיפרו אותן לילדים.
במקביל לסיפורו של גראלט מסופר גם סיפורה של ינפר (אניה צ'לוטרה), מכשפה רבת עוצמה ומניפולטיבית שעוברת טירונות אצל אירה ויגדורצ'יק של הקוסמות. לְינפר יש סיפור רקע מרגש שהיה יכול לגרום לכל שופט ריאליטי להזיל דמעה. היא נולדה עם עמוד שדרה מעוות, סבלה מבריונות ואביה התכחש אליה ובכל זאת היא מצליחה להפוך למכשפה מרשימה. בעולמה של הסדרה יש למכשפות מקום של כבוד ומשקל פוליטי כבד, אך זה לא נותן לינפר סיפוק או משמעות. מבלי להסתכן בספוילרים, ראוי רק לציין שינפר מתגלה כדמות מגניבה ומתפתחת בצורה מעניינת. ינפר יכלה בקלות לשמש כגיבורה הראשית של הסדרה, והיא בפני עצמה מספקת סיבה מספיק טובה לחכות לעונה השנייה שלה.