שקיעה נוגה יורדת על מדינת ישראל. בן גביר קוצץ את המפגינים, מוסיף קצת תפחי, ומכניס לתנור על החום הכי גבוה. בסוף הכול נשרף כמובן, אבל לא נורא: עדיין יהיה כיף בארוחה כי הגיעה איזו סבתא מצחיקה שעושה זומבה.
קצת מוזר לראות את העונה החדשה של "בואו לאכול איתי" בתקופה כל כך טעונה. התוכנית תמיד התיימרה להציג מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, לדסקס את הקונפליקטים והסכסוכים החמים ביותר שלה מעל צלחת קוסקוס פושרת, אבל המציאות שלנו התגלגלה בקצב כל כך מסחרר לאחרונה שהפרקים של "בואו לאכול איתי" נשארו בדיליי: פתאום, במקום מיקרוקוסמוס, המשתתפים בתכנית נראים כמו חייזרים מארץ אחרת. ארץ תמימה יותר, מאושרת יותר, שבה "רפורמה" זה סוג של שיטת בישול מולקולרי, והדבר היחיד שיכול לגרום לחרדה זה שאחד האורחים לא יזהה את מיה דגן.
קשה לבוא בטענות ל"בואו לאכול איתי", היא מגישה בדיוק את אותו תפריט מצליח שהמעריצים כל כך אוהבים: הפתיח המכוער (מתי כבר תהיה רפורמה בנושא?), השנינויות הקבועות של שי אביבי, והדילמות שחוזרות על עצמן: מה לבשל לטבעוני שבחבורה (אותו דבר, רק בתוך קישוא), מי יותר טוב באוכל, מזרחים או אשכנזים (תמיד מזרחים), וכמה פולשני מותר להיות בשיחה עם זרים שפגשת לראשונה רק לפני שתי פרסומות (כמו תמיד, המתאבן הטוב ביותר הוא וידויי בדס"מ). הכול כאן, הכול מצחיק, הכול חמוד. אבל פתאום, זה לא מרגיש מספיק.
שבע עונות ש"בואו לאכול איתי" מנסה לפצח את החברה הישראלית, על פי הקלישאה שמסביב לשולחן האוכל נשכחים הגבולות ונפתחים הלבבות, כי כולנו בני אדם כשאנחנו לועסים קציצה. אבל החברה הישראלית כבר עזבה את השולחן מזמן והיא מתגוללת עכשיו בענן של מכות על איילון. אז איך הצופים אמורים להיות במתח ממפגש של טבעוני עם קרניבור, או להתפעל מחרדי שמארח חילונים, כשהקרע החברתי מרגיש כרגע כל כך יותר עמוק ומשמעותי מאיך הם יסתדרו בארוחה של שעה וחצי? אנחנו כבר לא שם. אנחנו צריכים הרבה יותר מקציצה בשביל להרגיש שוב מאוחדים.
וההפקה דווקא ניסתה להביא לנו משהו קצת אחר הפעם (כך לפחות לפי הפרקים שנשלחו מראש לביקורת), וצירפה את השחקנית מיה דגן לקאסט של אזור המרכז. זו הייתה אמורה להיות שיחת היום שלנו, "פאק, ראית שמיה דגן בכבודה ובעצמה משתתפת ב'בואו לאכול איתי'? אני מתה לראות מה היא הכינה". אבל זה פשוט לא המשהו האחר שאנחנו צריכים. המעמד הנחשב של "סלבס" שפעם היה מלהיב אותנו הוא כבר לא שוס כזה גדול, בטח לא כשכמעט כל ריאליטי מציף בעונות VIP וחצי מסלבסי ארצנו מפטפטים איתנו בטיקטוק. אף אחד מאיתנו לא חיכה בהתרגשות ליום שבו יזכה לראות את פאקינג מיה דגן מערבבת סלט כאחד האדם. בקושי המשתתפים שאירחו אותה הרימו גבה. "אוקיי, זאת מיה דגן, מה אתם רוצים שאני אגיד לה?" משך בכתפיו אחד המשתתפים בטסטה שלו. האמת? כלום. אולי רק "תעבירי את המלח".
זו לא אשמתה של "בואו לאכול איתי", היא לא חזתה את המשבר שייפול עלינו, ובכלל מה היא אמורה לעשות, היא תוכנית ריאליטי חמודה ואסקפיסטית, לא "אולפן שישי". אבל קשה שלא להרגיש את הפספוס כשתוכנית שהאצבע שלה תמיד על הדופק הישראלי מקשקשת על סוגי פוליאמוריה בזמן שהמדינה בוערת.
כי היא לא באמת אמורה להיות אסקפיסטית. ברגע אחד בפרק של שבוע המרכז, האורחים מוצאים את האוטוביוגרפיה של ביבי מתחבאת בארון של המארחת, בחורה שמרנית ודתייה וחמודה נורא. "למה זה מתחבא פה בארון?" הם תוהים, ומחזירים את הספר למקומו מתחת לחולצות. למה באמת? אין לדעת. באף שלב לא שואלים את המארחת, והיא לא מספרת, והנושא לא עולה על השולחן. אבל הוא מרחף מעל כולם, לא מדובר, לא מלובן, לא באמת מתפוצץ. וככה העונה מרגישה, עם פוטנציאל חברתי רותח מרחף מעליה, עם כל הנושאים הלא מטופלים, טמונים עמוק בארון. מחכים לרגע שהכול יתפוצץ. ואז, כולם כבר ישכחו מהקציצות.