כמה עיבודים אפשר עוד להפיק על אודות מעלליו של שרלוק הולמס, הבלש האגדי, העל זמני ואולי האייקוני ביותר בתרבות הפופולרית לצד גשש בלש מ"בלי סודות"? כנראה שלא מספיק. בכל כמה שנים מעריציו של הולמס וחובבי סיפורי בלשים קלאסיים מקבלים את מנת המסתורין שלהם, שבה גם מככבת מערכת היחסים הלא-מורכבת כל כך של הולמס עם עוזרו הנאמן ד"ר ג'ון ווטסון. צמד החמד שיצר סר ארתור קונן דויל כבר חלש על כל פלטפורמה בידורית אפשרית: החל מסדרות טלוויזיה כמו "שרלוק" בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ', שהציגה את הבלש באור על-טבעי כמעט, "אלמנטרי" עם ג'וני לי מילר ולוסי לו ששיחקה עם היבטים מגדריים, דרך סרטי הקולנוע של גאי ריצ'י ועד למשחקי וידאו. בקיצור, המכולה הזו כבר עלתה על גדותיה מזמן ולא ברור איך אפשר לחדש ולרענן אותה.

אבל ב"ווטסון" ("Watson"), הסדרה החדשה מבית CBS שעלתה ב-yes וב-FreeTV, יש ניסיון כזה - עם הצצה דווקא לחייו ומעלליו של העוזר הנאמן של הבלש, בטוויסט מודרני ועלילה בלשית שנוטה יותר לכיוון הרפואה הפרוצדורלית מאשר לפתרון תעלומות קלאסיות של רצח, שוד או היעלמות מסתורית. מוריס צ'סטנאט מ"גוליית" מגלם את ד"ר ג'ון ווטסון, עוזרו של שרלוק הולמס, ואנחנו פוגשים אותו לראשונה רגע לפני שהולמס מוצא את מותו בקרב מול פרופסור ג'יימס מוריארטי, הארכי-נבל והנמסיס המושבע של הבלש, שנותר בחיים. לאחר מות שותפו ווטסון פורש מענף הבילוש והחקירות ופותח, תחת צוואתו של הולמס, קליניקה לרפואה מתקדמת. יחד עם צוות בלשי רפואה (להגדרתו), בכל פרק ווטסון פותר תעלומה רפואית סטייל יו לורי ב"האוס", תוך שהוא מתמודד עם החלמה מפגיעת ראש חמורה וחזרתו הבלתי נמנעת של מוריארטי לתמונה.

"ווטסון" היא מסוג הסדרות שלא דורשות התחייבות טוטאלית מצד הצופה, או בכלל. אין פה תחכום עלילתי ולמען האמת, היא גם לא מחדשת יותר מדי בז'אנר הרפואה הפרוצדורלית או בז'אנר הבלש הקלאסי. "ווטסון" מורכבת משטאנצים עלילתיים מוכרים וכאלה שכבר נעשה בהם שימוש חוזר בכל מיני אמצעים שונים בסדרות שונות, בעיקר ה"בעיה רפואית - אבחנה שגויה - אבחנה מבריקה (לרוב של ווטסון כמובן)". ולמרות שיש ניסיון לתת עומק לדמותו של ווטסון עם עלילת צד שכוללת מעקב אחרי גרושתו לעתיד שגם מנהלת את המרפאה, אין כאן דרמות בניחוח "האנטומיה של גריי".

"ווטסון", במתכוון או שלא, שואבת השראה מסדרות של רפואה חוקרת - רק עם התיבול הפיקנטי והשרלוק הולמסי, שמאופיין בגאונותו של הבלש והיכולת שלו לפתור את התעלומה בעזרת מבט חטוף של חמש שניות בפניו של העומד מולו או בזירת האירוע. צ'סטנאט עושה עבודה טובה למדי בגילום הרופא השרמנטי, הפרגמטי והדידקטי ומוביל קאסט אלמוני יחסית באופן משכנע, אך עם תסריט לא משכנע, שכולל דיאלוגים ומונולוגים שכבר שמענו בוורסיה כזו או אחרת בעבר. אבל "ווטסון" היא לא הסדרה שתהפוך את צ'סטנאט לשחקן מבוקש. בסופו של דבר מדובר בפיסת תוכן סבירה מינוס, שהשם "ווטסון" ניתן לה בטעות. הקשר להולמס הוא בעיקר בשמות הדמויות, אבל מעבר לכך, מדובר בסדרה שנועדה לצפייה בזמן אכילת ארוחת מיקרו מחוממת בליל חורף סגרירי. לא מזיקה, לא מועילה, ובכל מקרה, בטוח שיש טובות ממנה. 

אחרי "אלמנטרי", הסדרה האחרונה אודות מעלליו של שרלוק הולמס שבה לוסי לו גילמה את הגרסה הנשית של הרופא, "ווטסון" מנסה להחדיר דם חדש לדמויות הוותיקות - אך היא לא באמת מעניינת, ובטח שלא זכירה. היא לא בדיוק תיחרט בזיכרון הקולקטיבי של חובבי הולמס, אבל צפייה קז'ואלית בה לא תביא בהכרח לסבל. היא פשוט מצטרפת לתת ז'אנר רחב יותר של סדרות שמנצלות הצלחות עבר של סיפורים קלאסיים עם טוויסט חדש, אך לא באמת. וכמו בהרבה מקרים, גם "ווטסון" לא מחדשת הרבה. אמנם לא מדובר בשיעמומון טוטאלי, אבל גם לא במשהו לדבר עליו סביב הברזייה במשרד.