"פצ'ינקו", שעלתה בסוף השבוע האחרון באפל TV פלוס, היא סדרה מעייפת. זה לא שהיא לא סדרה טובה - מדובר באפוס, ואפוסים לעיתים קרובות מעייפים מתוקף היותם אפוסים. הסדרה עוקבת אחרי משפחה אחת, מתחילת המאה העשרים עד סופה, ומי שזולג לטלפון לרבע דקה יכול בקלות לפספס כמה פרטי עלילה חשובים במיוחד. בהתחשב בעובדה שהדמויות בסדרה מדברות (רוב הזמן) יפנית וקוריאנית, נדמה ש"פצ'ינקו" דורשת קצת יותר ריכוז מרוב הסדרות שאנחנו רואים על המסך. החדשות הטובות הן שמגיע לה שנתרכז בה.
קו עלילה אחד של הסדרה נפתח ב-1915, בקוריאה שנמצאת תחת כיבוש יפני. קוריאנית כפרית וענייה כורעת ללדת, ומנובא לה שבתה תגיע לשגשוג, ושמשפחתה תעמוד בפני תלאות - ותוכל להן. רגע לאחר מכן, עוברים לקו העלילה השני של הסדרה, בניו יורק של 1989. אנחנו פוגשים את סולומון, הנין של אותה גברת מפתיחת הסדרה, איש עסקים צעיר ונאה שמחליט לחזור ליפן, שם גדל, כדי לסגור עסקה אחת שתוכיח לבוסים שלו מלמעלה כמה הוא שווה.
אבל הדמות החשובה והמעניינת ביותר לא מופיעה באותו סיקוונס פתיחה. זאת סונג'ה, סבתו של סולומון, שהסדרה מציגה בשלוש נקודות בחייה: בתור ילדה קטנה, בתור אישה צעירה ובתור סבתא מבוגרת. היא המרכז הרגשי של הסדרה והדמות הפעילה ביותר בה, החל מהרומן שניהלה והכניס אותה להיריון, דרך נישואיה לגבר שלקח אותה תחת חסותו וכלה בסיוע שלה לנכד בדרך לסגור את אותה עסקה. אנחנו עוקבים אחרי נעוריה של סונג'ה בקוריאה תחת כיבוש יפן כטינאייג'רית עם חוש עסקי ועמוד שדרה, אחרי שברון הלב הראשון שלה, הגירתה ליפן בהיריון מתקדם והסתבכותה עם היאקוזה. והסיפור הזה כל כך מעניין, שקצת מבאס לחזור לאותו קו עלילה של הביזנסמן המערבי שמנסה לעזור לבוסים שלו להקים מלון בטוקיו.
בדרך כלל, סיפורי פולקלור עממי על כמה שחיי הכפר בעבר היו פשוטים יותר לא באמת עושים לי את זה, אבל "פצ'ינקו" מצליחה איפה שרבים כושלים: היא מבינה שקודם כל חשוב לספר סיפור. סדרות רבות היו מתמסרות לאפשרות להפוך את החלקים שמתרחשים בעבר לשיעור היסטוריה או איזושהי אגדה אפית סוחפת, אבל "פצ'ינקו", בחוכמה, מתמקדת בפיתוח דמותה של סונג'ה והופכת אותה לגברת שמסקרן לעקוב אחריה במשך שבעה עשורים וכמה שעות טובות.
זה בעיקר הודות לשלוש השחקניות המוכשרות שמגלמות אותה. יו-נה ג'יאון שמגלמת את סונג'ה בילדותה בפרק הראשון נותנת לה אופי ותעוזה שהופכים אותה ליותר מילדה קטנה וחמודה, מינהא קים שמגלמת אותה בנעוריה מאזנת את הדמות בין שבריריות לתעוזה, אבל השחקנית שמגלמת את סונג'ה המבוגרת היא השוס האמיתי. שמה הוא יו-ג'ונג יון, ובשנה שעברה היא נכנסה למועדון האהוב עליי: זוכת אוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר. יו-ג'ונג הייתה שחקנית קוריאנית ותיקה כשקיבלה את תפקיד הסבתא בסרט האמריקאי "מינארי", ומאז שזכתה עליו באוסקר עלתה על הרדאר ההוליוודי - בין השאר על זה של אפל, שליהקו אותה לתפקיד הראשי ב"פצ'ינקו", שם היא פשוט נותנת עבודה. יו-ג'ונג שייכת לקבוצה הנדירה של שחקניות שרק הנוכחות שלהן בסצנה משדרגת אותה פלאים, והבמאי באמת לא צריך להתאמץ הרבה, אלא פשוט ללחוץ על רקורד ולתת לה לעשות מהטקסט פלאים. לצדה, מופיע הכוכב הקוריאני לי-מין הו (שמוכר לצופי הסדרה הקוריאנית "בנים על פני פרחים"), בתפקיד הדוש שמכניס את סונג'ה להיריון ואז בורח. את תפקיד סולומון, הנכד השאפתן של סונג'ה, מגלם ג'ין הא הקוריאני-אמריקאי - לא שחקן מוכר במיוחד, אבל הופיע בתפקיד ראשי ב"חיי אהבה" לצד אנה קנדריק, והספיק לככב השנה ב"המילטון" בברודווי בתפקיד אהרון בר. הוא בסדר גמור פה.
עבודת הבימוי של קוגונדה וג'סטין צ'ון (שני במאים קוריאנים-אמריקאיים שביימו כל אחד ארבעה פרקים מתוך שמונת פרקי הסדרה) מצוינת. הסדרה מזכירה כמה יתרונות יש למדיום הטלוויזיוני, שמאפשר לסיפור להסתעף לכיוונים שונים, להרחיב יותר דמויות ולהעמיק את העלילה יותר - ועדיין נראית כמו הפקה הוליוודית מלוטשת ומצוחצחת, עם צילום מרהיב ועיצוב עשיר בפרטים. הבעיה באה בשילוב של שני קווי העלילה המרכזיים - בעוד סיפורה של סונג'ה לאורך השנים מרתק ומרגש, הסיפור המערבי והמודרני יותר של סולומון די מעייף. סונג'ה נעה לאורך הסדרה מעוני לרווחה, מפרימיטיביות לקדמה, מפסיביות לאקטיביות. סולומון בעיקר תקוע בדרמה תאגידית לא כזאת מעניינת של יאפי מהסוג שהסיפורים עליו מוצו בערך ב-1999.
זה לא מונע מ"פצ'ינקו" להיות סדרה מצוינת, אבל זה כן הופך אותה לצפייה מעייפת מעט. לכן מוטב להזהיר מראש: לא מדובר בסדרה שכדאי לחוות כבינג' בן שמונה שעות, אלא בכזאת שכדאי לראות אותה במידתיות, בלי להעמיס את כל הסיפורים והדמויות בצפייה אחת. היא בפירוש צפייה מומלצת - גם בשביל חובבי דרמות היסטוריות מרגשות על נשים חזקות שעמדו בפני תלאות הפטריארכיה, אבל גם בשביל מי שפשוט אוהבים לבלות זמן איכות עם שחקניות ענק שיודעות לספר סיפור של שבעים שנה בזכות פניהן בלבד.