רשימת הרגעים המרגשים בתולדות הטלוויזיה הישראלית זכתה אתמול לריענון הודות למשדר גמר אירוויזיון 2019, שהצליח לעשות מעשה לא יאמן, ויצא הכי קול. כן, למרות הצ'יזיות שבבסיס האירוויזיון ולמרות העובדה שאנחנו מדברים על אירוע מוזיקלי-טלוויזיוני שכלל שלוש נשים שריחפו מעל הבמה בזמן שהן נעוצות על מוטות מתכת קפיציים, יותר מאדם אחד שהיה מוקף בלהבות וכן כמות דמעות שהיתה יכולה, במקרה של אסון, לכבות את הלהבות הנ"ל. אפילו המטוס בהתחלה - מחווה לימיה של בר רפאלי בסדרה פיקאפ, כן או כן? - לא הצליח לגרוע מהאווירה הכללית שהיתה ממש אחלה.
והתוספות לרשימת הרגעים המרגשים לא היו מקריות. ההפקה של כאן 11 התחילה גבוה מאוד, ומשם רק המשיכה לרוץ, ללחוץ, לתקתק ולהתרומם. בכל זאת, אירוע של הומואים. סתם-סתם, נו. באמת שמתחשק הבוקר ללמוד איזה שיעור מיום הזיכרון ולומר שהיום שמים את הציניות בצד ומפרגנים למי שהרוויח את הפרגון הנ"ל בעמל רב. העמל הטלוויזיוני הזה ניכר, כמובן, והיו רגעים בהם האירוויזיון איים לבלוע את עצמו מרוב אקסטזה וחשיבות עצמית. הטריק של ליאור סושרד, למשל, או מופע האימים של עידן רייכל. שני אלה נראו כמו תוספות מלאכותיות ועצלות שניסו לפענח את השוק העולמי ואמרו "אה, אוקיי, הוא חבר של קים קרדשיאן וקניה ווסט, העולם בטח ימות עליו". והוא לא. כלומר, לא העולם שצופה באירוויזיון באופן קבוע. סושרד הוא, וסליחה על ההיטפלות, תסמין לפיצוח לא טוב של אירוויזיון: הוא נראה מעולה, הוא גימיק מהוקצע ומרשים, אבל אין בו את נשמת האירוויזיון. כנ"ל רייכל - כמעט בכל אירוע אחר הוא היה פורח, אבל במסגרת הספציפית ההיא, רייכל נראה מלוקק, קפוא וארכאי. גם הסרטון של גל גדות אודות דברים שאפשר לעשות בתל אביב בשלוש דקות נראה מזויף ועצלני. לא כי בוים בחוסר חן, אלא כי התיירותיות והשיווקיות שלו נראו כמו השידוך הלא נכון למתיקות ולכריזמה של גדות. כמו כן, היית יכולה להגיע, גברתי. אם יזהר כהן שם שעון לחצות וחצי כדי לקום ולמסור את הנקודות של חבר השופטים הישראלי, יכולת לפרגן לצופים באיזה סקייפ טרנס-אטלנטי.
ועכשיו לחלקים הטובים. ראשית, ברוך הבא למועדון האיי-ליסטים של אירופה, אסי עזר. תהילת העולם הזו תתפוגג בסופו של דבר, אבל כרגע, בשלוש הדקות המטאפוריות האלה, אסי עזר הוא סטאר בקנה מידה בינלאומי, ואני חושב שגם כל מקטרגיו יסכימו. ארז טל ניסה, לוסי איוב רצתה, בר רפאלי הפליאה להגיש בארסיות מהממת את אפס הנקודות שגרמניה קיבלה מהקהל, אבל עזר פאקינג זרח אתמול, ונראה שלא היתה דקה בה לא היה על המסך, וליהטט בכישרון בין מצלמות, מתמודדים ומדונה. וברור שהשיט שואו של מדונה נכנס גם הוא לרשימת הרגעים הנהדרים בתולדות הטלוויזיה. למה? משום שהוא אותנטי עד כאב. הנה, ראו אותה, ראו את מפלצת התהילה הזו, שהגיעה לישראל תמורת סכום עתק כדי להופיע שיר וחצי, שסירבה - על פי השמועות - להופיע עם פלייבק ובסופו של דבר העמידה הופעה מרשימה ויזואלית, אבל ריקה מתוכן. זה הדהד גם לפרובוקציה בשקל שניסתה לעורר עם דגלי פלסטין וישראל שהבליחו לרגע בסיום השירים. זו לא היתה מחאה, זה היה ניסיון עצוב לאחוז את המקל משני קצותיו. אירוויזיון הוא האם-אמא של האירועים הפוליטיים, וטוב שמישהו במשדר התייחס לסוגיית הכיבוש, אבל הריפיון בו מדונה עשתה את זה, העובדה שעשתה את זה אחרי תשלום גבוה מנדבן ציוני ואחרי שקיטרה על כך שכל מה שיצא לה לעשות בביקור הנוכחי בישראל הוא לנסוע מהמלון לגני התערוכה בשביל לעשות חזרות (לא ניכר, מה שנקרא) - כל אלה גרמו גם להצגה (המוצדקת) של דגל פלסטין להיראות עצובה ומתסכלת. עבורה ועבורנו. וכאמור, גם עצב ותסכול הם רגשות, וטוב שחווינו אותם הלילה.
אבל יודעים מה? זו לא המסיבה של מדונה. זר לא יבין את האירוויזיון, ואמנים אמריקאים לא פורחים בו, וכנראה לא יפרחו לעולם. האירוויזיון הוא בועה אטומה שנוצרה על ידי אירופאים ובשביל אירופאים. ורק הם, רק אנחנו, רק מי שמעביר כל שנה את הלילה האחד הזה מול המסך, יכול להבין את החן והטרלול והרגש. והו, כמה רגש היה אתמול. משירי הפתיחה של דנה אינטרנשיונל, נטע ברזילי ופאקינג אילנית ועד לביצוע של קובי מרימי, שהצליח לגרום ל-"Home" להישמע, ולו לרגע, כמו שיר משכנע וסוחף - משדר האירוויזיון ידע בדיוק מה לתת לצופיו: נוסטלגיה נעימה אך מורכבת, שחולקת כבוד למבצעי עבר, ובו זמנית חונכת עוד ועוד מבצעים חדשים אל תוך הפנתיאון.
זה ניכר יותר מכל ברגע השיא של האירוע: הביצוע המחומש ל"הללויה", בכיכובה של גלי עטרי ומתמודדים בולטים מהשנים האחרונות (ורה סרדוצ'קה מאוקראינה, קונצ'יטה וורסט מאוסטריה, אלני פוריירה מקפריסין ומונס סלמרלוב משוודיה). כוכבי הזמר הנוכריים מסרו אחד לשני את לפיד הסולו בשורת ביצועים נהדרים ללהיטי אירוויזיון, ואז פינו את הבמה, והשתרר איזה שקט. מתוך השקט הזה הגיחה עטרי, סמל אירוויזיון 1979 מוקרן מאחוריה, ושרה את פתיחת "הללויה" כשבכל שורה מצטרף אליה זמר נוסף. ההעמדה היתה פשוטה - חמישה מיקרופונים לחמישה זמרים, כולם פונים למצלמה ומזמרים. ומתוך הפשטות הזו צמח רגע טלוויזיוני מוזהב. בסוף מירוץ העכברים הזה אחר הריגוש, ולמרות כל הטריקים והשטיקים שהוטחו בצופים לאורך האירוע, הביצוע הזה היה אפקטיבי, מרגש ונקי. אוהבים מוזיקה ישנה? יש. אוהבים פופ לוהט חם מהתנור הקפריסאי? יש. אוהבים חתיכים שריריים? יש ויש. אוהבים טירוף קאמפי וזמרות עם אנטנות על הראש? יש גם את זה. הביצוע ל"הללויה" זיקק את כל מה שטוב באירוויזיון, את ההלחמה בין הטראש וההגזמה ללב המוזיקלי הפועם. מי שלא הבין את זה אתמול כנראה לא יבין זאת לעולם, וחבל. אין הרבה רגעים כאלה בטלוויזיה.