קל לשכוח את זה, אבל בזמן אמת "אבודים" הייתה סנסציה. אחת לכמה זמן עולה הצורך בסדרה שכולם מדברים עליה, אבל קצת אחרי "טווין פיקס" ו"תיקים באפילה", "אבודים" הייתה מהראשונות. היא נפתחה כמעשיית הישרדות רובינסון-קרוזו-ית בערכי הפקה מהסוג שהטלוויזיה המסחרית לא ראתה עד אז: מטוס מתרסק על אי בודד, בסיקוונס אקשן שעד היום עובד יפהפה כפיסת טלוויזיה עוצרת נשימה. אבל מהר מאוד לתוך הפרק הראשון פורץ הדרך (בבימויו זוכה האמי של ג'יי ג'יי אברהמס, שמאז היה לאחד האנשים המוערכים והמאוסים בתרבות האמריקאית), הבנו שפה זה לא "האי של גיליגן". פה אין הרפתקאות מלהיבות ומשמחות ואי טרופי כיפי שאף אחד לא באמת רוצה לעזוב.

עד סוף אותו פיילוט, היה ברור שהאי של "אבודים" הוא תופעה אפלה, קסומה ומרתקת שיכולה למתוח את הצופים מספיק כדי לאכול כל תעלומה מופרכת שיוצרי הסדרה (קרלטון קיוז ודיימון לינדלוף) יזרקו עליהם. אבל האי היה משני לאנסמבל הדמויות המהמם שקיוז ולינדלוף ריסקו על האי ההוא. לכל אחד היה את הפייבוריט שלו: יש כאלה שעפו על ג'ק, הגיבור הטוב, ויש את אלה שהתעלפו מסויר, הנוכל החתיך באדם. היו אלה שקייט, הגברת הראשית ומלאת הסודות, הייתה כוס התה שלהם, והיו את אלה שהתאהבו בדזמונד (תוספת מהעונה השנייה, עם אחד המבטאים היפים בתולדות הטלוויזיה). אני אישית הייתי דלוק על צ'רלי, הרוקיסט האפל עם לב הזהב. את ג'ון לוק, הנכה שהתרסק על האי והתחיל ללכת בטוויסט הגדול הראשון של הסדרה, אף פעם לא סבלתי.

יש כאלה שבאו בשביל לקבל פתרונות מפוצצי-מוח לתעלומות מורכבות (מה דובי הקוטב עושים פה? למה כל המספרים האלה חשובים?), אבל אני באתי בשביל הדמויות. חלקן פותחו ביד אמן, חלקן התחילו מעניין ואיבדו את הצפון אחרי שתי עונות. לא הכל היה מושלם בסדרה הזאת - הרוב היה פגום להפליא - אבל בשיאיה, היא הייתה מבריקה. "הקבוע", שהגיע באמצעה של העונה הרביעית, היה אחת משעותיה הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית ואחת מיצירות המסע-בזמן היפות והמרגשות שראיתי. בין השאר בגלל ששם הובהר מה שרבים ממעריצי הסדרה לא שמו לב אליו כשהתחילו להתבאס על הסדרה: הרבה יותר כיף להתרגש מסיפורי אהבה בין דמויות מעוררות הזדהות משמסעיר לעקוב אחרי סיפורי תעלומה ביזאריים. 

"אבודים" אולי נתפסה בהתחלה כסדרת תעלומה מגניבה, אבל עבורי היא הייתה סיפורן של דמויות שמחפשות משמעות. חלקן מצאו אותה, והדרך לשם נשאה שתי בשורות. האחת בישרה את בואה של טלוויזיה חדשה, מורכבת, מתוחכמת וקולנועית (גם מחוץ לגטו בתשלום-בלבד של רשתות הכבלים), והשנייה בישרה את תחילת גסיסתה של הסדרה בת 20-ומשהו-הפרקים-לעונה. אנחנו עדיין רואים כמה כאלה פה ושם, אבל הסדרות ששואפות להיות שיחת היום כמו ש"אבודים" הייתה מוכרחות ללמוד מהטעויות שהסדרה פורצת הדרך הזאת עשתה - הן מתמצתות, מסרבות לבזבז זמן על פרקים מיותרים ונמנעות ממבויים סתומים. "אבודים" לא רק לימדה אותנו איך טלוויזיה גדולה נראית - היא גם לימדה אותנו מה טלוויזיה גדולה צריכה לעשות כדי לא לאכול את הראש לצופים שלה. ולכן, בזכות יתרונותיה הרבים ובגלל מגרעותיה הבולטות, עלינו להוקיר תודה לה על שהייתה.